זה מתחיל כמו הוראות תסריט: פנים. בית פרטי. יום. למרפסת רחבת ידיים מגיעות בזו אחר זו דמויות שונות, ובעלי הבית מציגים את הנוכחים, ביניהם סגן הרמטכ"ל לשעבר, תושבי השכונות היהודיות והערביות שמסביב. מהמרפסת נשקף נוף עד ים המלח. יום אחד, הם אומרים, כל זה יהיה של קבלנים שיקימו בו מזבלת פסולת בנייה. "מטמנה", קוראים לזה במשלב מסמא עיניים. מטמנה נשמע יפה. נקי כזה. טמון.
באותו שבוע יגיע לקצו פרק ארוך של מאבק משותף ויתחיל פרק חדש, מתיש לא פחות. יהודים וערבים, דתיים וחילוניים, בהם מוכתאר כפר שנחשב פעמים רבות לעוין, מנהיג צעירים במחנה פליטים, מורה, מנכ"ל לשעבר של חברה בינלאומית, מנכ"לית של חברה מקומית, רופאה, גמלאים, סטודנטים ועוד. אחר כך יתחיל פרק נוסף. פרק שבו יישבו מרוטי עצבים לקראת הכרעת הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה בעניין ההתנגדות שהגישו באמצעות עורך דין.
הרשות המקומית מחליטה לעשות משהו, מי יודע על איזה רקע, והם צריכים עכשיו להוכיח שהמשהו הזה עלול לשאת בתוכו הרס. אם חשבנו שהדרך הבטוחה לבוננזה של הקפיטליזם הקבלני היא בנייה רוויה, הנה הגיעה עכשיו מזבלת הפאר הזו. הרי צריך לפנות לאנשהו את כל הפסולת שנשארת מהמגדלים של הבנייה הרוויה, שיכניסו לכיסה של הרשות המקומית הרבה מאוד כסף, ולא פחות מזה - לכיסם של היזמים והקבלנים.
נחזור לנקודת ההתחלה. יום אחד, בדרך לא דרך, נודע לתושבי עיר גדולה אחת כי הרשות המקומית החליטה להקים אתר פסולת בניין. מזבלת ענק המשתרעת על פני 526 דונמים, מראשיתו של אחד הנחלים היפים בארץ, בשטח פתוח, ועד עשרות מטרים מבתיהם המיושבים.
מהר מאוד הם הבינו שאם התוכנית הזו תצא לפועל, יקיץ הקץ על רצועת הנחל הטבעית שמוגדרת גם כעמק עירוני. כ־140 אלף תושבים וכמובן צוותי בית החולים הסמוך והמאושפזים, הסטודנטים וצוותי המוסד האקדמי שיושב באותו אזור, כל אלה, יחלקו את חייהם למשך 20 שנה עם מאות משאיות שיובילו סלעים ואבנים. הסלעים ייגרסו במי יודע כמה מגרסות רועשות, ובכל רגע נתון של היום ענני אבק יזהמו את האוויר בחלקיקים, שעל פי דוחות של מומחים מחוללות מחלות כמו מחלות ריאה, חלקן בלתי הפיכות.
אל אלה מצטרף זיהום אוויר בשל פליטת מנועי הדיזל של המשאיות שינועו הלוך ושוב והציוד הכבד שיופעל. ריכוז הסלעים הוא סיפור בפני עצמו: מקומות אחרים כבר מלמדים שהוא מזמן שפני סלע הנושאים איתם סכנת הידבקות בלישמניה (שושנת יריחו) ויש כמובן עוד.
למרות הערעורים שהתושבים מימנו מכיסם והגישו, הקמת המזבלה אושרה על ידי מועצת העיר והוועדה המחוזית. התושבים החליטו לא להרים ידיים והקימו ועד פעולה. שבע שנים הם מתרוצצים ממקום למקום: בין מומחים, אוספים כסף מתושבי השכונה, תורמים מכספם, ממרצם, מבריאותם ומזמנם בשביל לעצור את מה שנראה כמו החלטה הרת גורל.
שבע שנים שהם מחזרים אחרי שרות ושרים מתחלפים שמעסיקים על חשבון הציבור "חיות סושיאל" ויועצים, שתכליתם לספר ברשתות החברתיות כמה הבוסים שלהם נפלאים ועסוקים עד מעל לראש. שנים שהם חוטפים מהם דלתות נטרקות לפרצוף - ולא מתייאשים.
הנחמה הקטנה הייתה שבין הפוליטיקאים היו כאלה שהתעלו מעל שיקולים פוליטיים, אבל עכשיו הם כבר לא בעמדה שממנה הם יכולים לעזור, כי ככה זה בפוליטיקה - יום אחד אתה למעלה, יום אחר מי זוכר את שמך בכלל. רק המזבלה, אם תקום, תישאר למשך 20 השנים הבאות לפחות.
מהמרפסת רחבת הידיים יצאו הנוכחות והנוכחים לסיור לשטח, כשברקע מהדורות החדשות בישרו על עוד פיגוע ועוד אחד. הארץ הכואבת הזו יודעת נקודות רתיחה ואובדנים קשים, אבל המסיירים בשטח לא שמעו את קולות השטנה והפיגועים שבחוץ. הם צעדו יחד במקום שהיה הרבה לפנינו, התבוננו בנוף הבראשיתי שעכשיו יש מי שמאיימים עליו, ומכל הדברים בעולם, הררים פוטנציאליים של זבל הפכו לגורם מאחד ומחולל שינוי. דתיים וחילוניים מצאו את המשותף, והעברית והערבית חזרו להיות שפות אחיות.
קריאה ראשונה
"סתם שדה ריק", שם ספרה החדש של תמר וייס־גבאי, מעורר מיד סקרנות. האם יש "סתם" בעולם, ומהו בכלל ריק? התשובות על השאלות הללו ועל שאלות נוספות מגיעות מהר, ובכך קסמו של הספר. הוא מניח הנחה שמבקשת להטיל ספק באמיתותה. בעלילה הנבונה שרקמה וייס־גבאי, הילדים מוצאים מול הגן שדה קטן וריק לכאורה שיכול לשמש להם דרך קיצור.
המבוגרים נרתמים לעזור להם לסלול את השביל, אבל בניגוד ל"לא כלום", ה"כלום" שמצאו בו שוקק חיים ומכיל בתוכו זיקית, שרקרק, צבּה, נברן ועוד. שני דורות מבינים שהבנייה למען עצמם היא ההרס של חיים אחרים, ויחד הם מוצאים פתרון: הקמת גשר עץ קטן מעל השדה ועליו השלט: "אם תשבו בשקט ובסבלנות ותסתכלו סביב - תגלו כמה מהדברים הכי נפלאים בעולם". בלה פוטשבוצקי איירה את הספר הנהדר הזה, שמזכיר עקרונות בסיסיים שראוי לזכור.
המלצתרבות
המשחק "יש לאן" מציע שילוב של טיולים בעשרות אתרים ברחבי הארץ כשלאורך המסלולים השונים מחכות משימות, חידות ושאלות. הורדת האפליקציה היא חינמית, ואחרי סריקת קוד שנשלח למייל, מתקבלות לנייד חידות ומשימות שמובילות לנקודה הבאה. באתר ובאפליקציה אפשר לבחור את המקום בארץ ולרכוש ערכה עם פילוח מותאם: למשפחות עם עגלות, לקבוצות עם מתקשים בהליכה, מסלולי יום/לילה וכולי. בכל משחק כשמונה תחנות, ומשך הפעילות כשעה וחצי לניווט רגלי וכשלוש שעות לניווט רכוב.
"יש לאן", nivut.co.il