1. הכישלון הפוליטי הגדול של השבוע שייך ברובו לראש הממשלה נפתלי בנט, ובחלקו לחבריו ראשי הדירקטוריון (הקואליציה), שלא הבינו באופן מספק עד כמה הם שבריריים וחדירים.
בנט המריא מיידית עם כניסתו לתפקיד לגבהים שבהם אמור להימצא ראש ממשלה, נשם אוויר פסגות, חרך שטיחים אדומים, העמיק בסוגיות ביטחון רגישות, העביר תקציב ונותק מתוקף האבטחה המתחייבת מהציבור ומגילויי ההתנגדות. ראש ממשלה הוא אדם בודד. מאוד בודד.
בדרך לרום התפקיד הוא הותיר מאחור את חברי סיעתו שזה עתה לוקטו מכאן ומשם כשהם חשופים למתקפות בוטות, להשפלות, ללחצים עליהם ועל בני משפחתם בקהילה, בבית הכנסת ובאסיפות הורים. בזמן שבנט, איילת שקד ומתן כהנא היו "עסוקים בעשייה" על כיסאות עור הצבי, דיממו מאחור כל היתר.
כשם שהאמנתי בשעתו למיקי חיימוביץ ולאסף זמיר ש"לא יכלו עוד", כך אני מאמין שגם לשקד כואבת הבטן ושלעידית סילמן היה קשה מאוד.
הסיעה מצאה עצמה בתוך קואליציה "לא ביתית", בסביבה אידיאולוגית זרה, מבלי שהוכנו לכך. וכאן בדיוק הייתה צריכה לבוא מלאכת התחזוקה מצדו של בנט, קרי חיבור חזק יותר, שיתוף מסיבי יותר, הנחלת התובנה שזהו אירוע חירום זמני, ולצד זאת הבנתם של יאיר לפיד, מרב מיכאלי וניצן הורוביץ שהסטטוס קוו ששרד עשרות שנים עם כשרות לפסח בבסיסי צה"ל ובבתי החולים, יכול להישמר עוד שנה־שנתיים לטובת הצלת ישראל וקידומה. הם לא הצליחו לגבור על היצר.
אני מאמין שסילמן היא אישה מוכשרת, אמיצה וחרוצה, ושהיה לה קשה בבית, בקהילה ובקרב הבוחרים. עם זאת, הדרך שבה התפטרה מלמדת על הכשרות ועל החמץ אלא על החזרת, על יכולת סכינאות פוליטית, הן כלפי בנט, שאותו הפתיעה בכפיות טובה דרך התקשורת, לאחר שהכניס אותה לכנסת ונתן לה תפקיד מרכזי, והן לאור העובדה ש"השבר האידיאולוגי" רופד היטב בדיל עם בנימין נתניהו, בשריון בליכוד, בהבטחה לתפקיד שרת הבריאות, ובעזרה בניסוח המכתב על ידי בצלאל סמוטריץ'.
2. כבר בשבוע הראשון לכינונה כתבתי כאן שזו ממשלה מוזרה וחריגה, שבאה לעולם כתוצאה ממצב פוליטי מוזר וחריג לא פחות.
כיניתי את הממשלה "חברת ניהול" שבראשה עומד מנכ"ל שכיר שכפוף לדירקטוריון. בנט לא הרכיב את הממשלה שבראשה הוא עומד והוא אפילו לא יכול להודות לציבור על "האמון שניתן בי". זהו מצב לא סביר, אבל המדינה הייתה ועודנה במצב סביר הרבה פחות מבחינה פוליטית. במובנים מסוימים בנט וימינה הצילו את ישראל ונשכבו על הרימון. הם קיבלו אומנם תפקידים בכירים, אבל איבדו את הבייס, וסיעתם נראית כנידפת ברוח.
אביו מולידו של הכאוס הפוליטי הוא האיש שמביא 35 מנדטים למפלגתו - נתניהו. אם ישראל הולכת בקרוב לבחירות (ויש שלוש־ארבע אופציות אחרות מלבד בחירות) ונתניהו מוביל את הליכוד, אני בספק אם נגיע להכרעה, היות שאין שום משתנה חדש, הבעיות הן אותן בעיות, והמפה הפוליטית לא השתנתה. נתניהו שוב יגלה שלא נותר לו למי לשקר לאחר שנעץ סכין בשותף הכי טוב, הכי מסור והכי לויאלי שהיה לו אי־פעם – בני גנץ.
לפנינו קיץ חם מהרגיל, ונצטרך לקחת נשימה ולהתכונן לחזרתה של מערכת בחירות, לשנאה, להסתה, לניכור ולפלגנות. זוהי כנראה מנת חלקנו בפיסת הארץ הזאת.
3. יאיר לפיד הוא האדריכל של הממשלה הנוכחית, הוא הרכיב אותה, הוא ויתר למענה, הוא השתמש בה להזזת נתניהו. כרסום בסיס הקואליציה מטיל בספק את כניסתו בצורה מסודרת לקדנציה בלשכת ראש ממשלה, גם אם על פי ההסכם הוא יכהן בתפקיד מספר חודשים.
לפיד, גנץ ושותפים נוספים יצטרכו בקרוב לחשב מסלול מחדש ולהבין שאם נתניהו יזוז בהמשך (והוא יזוז), רצון הציבור מכתיב ממשלה רחבה בראשות הליכוד וגוש מרכז גדול. כדי שזה יקרה, צריך לא מעט סולמות וחבלים, ניתוחים לקיצור אגו, התגברות על הארכיון הפוליטי ועוד אמצעים. בעניין הזה, בניגוד לאופיי, אני פסימי.
4. והמזרח התיכון, מה יהיה עליו? דברים טובים קורים בו לאחרונה, פרי אינטרסים משותפים, ביטחוניים וכלכליים, ובניית יחסי אמון אישיים, לאומיים ונכונים עם ממשלת ישראל ושריה. זה קורה עם מצרים ובא לידי ביטוי בפגישת א־סיסי־בנט (כולל לינת לילה חריגה), בהשתתפותו של שר החוץ המצרי בפסגת הנגב, בפתיחת הקו לשארם א־שייח' ובביקור של שרת הכלכלה במצרים וחתימה על הסכמים לשיתוף פעולה.
זה קורה עם מלך ירדן ומפגשיו עם הנשיא יצחק הרצוג, עם בנט, עם גנץ ואחרים. האמון בין הצדדים ניכר. לו היה צריך לדון כעת למשל בהארכת תוקף הסכם נהריים, אני מעריך שהשטח היה נותר אצלנו.
זה קורה בטורקיה הן בביקור הרצוג באנקרה, בביקורו הצפוי של שר החוץ הטורקי וגם בתנחומי ארדואן והגינוי של פעולות הטרור. וזה קורה גם עם אבו מאזן. אף שאין כל מו"מ האווירה טובה יותר, הדיאלוג מתקיים, והמאבק בטרור משותף. החשש המשותף הוא חמאס השבוע השתתפה בשבוע האופנה בתל אביב מעצבת־העל מאיחוד האמירויות ד"ר מונה אל־מנסורי. וככה בעצם עושים שלום.
5. הרמטכ"ל אביב כוכבי הגיע השבוע לבקר את לוחמי צה"ל הנמצאים בתעסוקה מבצעית בטיילת בתל אביב. זו הייתה הכותרת לצילום שהתפרסם השבוע, אירוע נדיר ששנים רבות לא התרחש.
היו חיילי צה"ל בבני ברק ובכל מקום בעת הקורונה, היו אנשי נ"מ בלב תל אביב במלחמת המפרץ ובמבצעים בצפון ובדרום, יש חיילים שמסייעים למשרד הקליטה בנתב"ג ועוד. "צבא משימות לאומיות", כפי שקבע דוד בן־גוריון. לוחמי צה"ל בפעילות מבצעית בתל אביב הם תולדה של רגישות ציבורית ושל הצורך לתת לא רק ביטחון אלא גם תחושת ביטחון. שיהיה.
6. השתתפתי השבוע בטקס החלפת מפקדי חיל האוויר בבסיס תל נוף. נהוג לומר שתפקידו העיקרי של מפקד החיל הוא להעביר אותו למחליפו לפחות כמו שקיבל: חד, מושחז, מצויד, מאומן ומיומן, חזק ומרתיע. חיל האוויר הוא הארגון היחידי במדינה (כולל בצה"ל ובמערכת הביטחון) שאני מכיר שמפקדו לא משדר בדרך כזו או אחרת שירש מקודמו "אדמה חרוכה".
בכל עת שאני מבקר בחיל האוויר, אני מתמלא בהתרוממות רוח, בגאווה, בתקווה ובביטחון. נער הייתי גם בגרתי, וזה לא עובר לי. גם הביקור בתל נוף היה משול לביקור בתוך "קפסולה כחולה" של איכות ומצוינות, סדר ומשמעת, דיוק והפקת לקחים. אולי התחושה המיוחדת הזאת נובעת מכך שהתחלתי את דרכי במודיעין חיל האוויר והוא "אצלי בנשמה", אולי משום שהייתי דובר צה"ל ואני מכיר היטב את היכולות של פוליסת הביטוח האמיתית של מדינת היהודים, ואולי סתם כי אני אזרח רגשן.
לטקס הגיעו מפקד חילות האוויר של ארה"ב, ירדן, יוון, קפריסין וגרמניה, וגם זה מלמד משהו על חיל האוויר שלנו.
7. אם נשיא רוסיה ולדימיר פוטין בונה על כך שרמת ההתעניינות העולמית באוקראינה תרד ותלך – הוא כנראה צודק, וזה דבר רע ומסוכן. יש דברים שהם לא "זכות הציבור לדעת" אלא חובתו, והתפקיד הזה מוטל על כלי התקשורת, ארגוני זכויות האדם וכדומה. עם כל הכבוד שיש לי ולנו לאינטרסים הביטחוניים שלנו, ולצד העובדה שברוסיה חיים יהודים רבים שעלולים להימצא בסכנה, ואף על פי שפוטין היה נשיא טוב לישראל, הממשלה חייבת לגנות בכל לשון את מעשי הטבח ורצח העם שהוא מבצע באוקראינה. אין שום מצב שבו ממשלת מדינת היהודים תנהג באופן אחר. עוד ילמדו עלינו בהיסטוריה. ילדינו ונכדינו ישפטו אותנו לחומרה.
8. השבוע, ערב החג, יעברו בשעה טובה בתי תמר, בעלה אמיר ונכדתי אלמה אל ביתם החדש, שאותו בנו בראש הגבעה בלהבות חביבה. גם בני בכורי אורי ורעייתו נטליה בונים כעת את ביתם בקיבוץ. היש אושר גדול מזה? שבת שלום.