לפי הידיעה בעיתון "הארץ" - "המחבל שביצע את הפיגוע ברחוב דיזנגוף בתל אביב אותר ונהרג בחילופי אש ליד מסגד ביפו". אותר ונהרג, ככה פשוט. חיפשו אחריו, כמו שמחפשים דבר שהלך לאיבוד, למשל מפתח נשכח, טלפון סלולרי שהונח במקום עלום או ילד מבולבל. ומחפשים אחריו, אולי מפעילים תוכנות או אפליקציות שעוזרות לדעת היכן האובייקט האובד כדי למוצאו. אחרי שאותר, הוא "נהרג כתוצאה מחילופי אש". חילופי אש הם סיבת ההרג. צד אחד ירה על צד שני. צד שני ירה על צד ראשון, וכתוצאה מכך יצא שבמקרה הוא זה שנהרג. לפחות הוא מוגדר כ"מחבל" ולא "צעיר פלסטיני".
מהכותרת ב"הארץ" אי אפשר לדעת אם זה טוב, זה רע או לא נורא. הוא חי לפני חילופי האש, ועכשיו מת. אנשים נהרגים בתאונות דרכים, באסונות או מחילופי אש. הכותרת הזאת היא ניטרלית. סטרילית. נקייה מרגשות ומהבעת עמדה. המילים המתארות את מה שקרה ליד המסגד ביפו אינן מעורבות רגשית בנעשה. הן מסתכלות על המציאות ומתווכות אותה מרחוק.
"הארץ" ידוע בסלוגן שלו "עיתון לאנשים חושבים". מבחינתם הם רק נותנים את הכותרת, ושהקוראים יחשבו מה שהם רוצים על מה שקרה שם. הכאילו ניטרליות הזאת מכעיסה רבים, שמרגישים לא בנוח כישראלים. כי מבחינת עיתון כמו "הארץ", עושה רושם שההתרחשות שהייתה ליד המסגד ביפו לא ממש מעניינת אותם. היא לא גרמה אצלם לשום תזוזה במנעד הרגשות. זה תמוה, שהרי גם הכתבים והעורכים שלהם הם מן הסתם ישראלים, ציוניים, אוהבי המדינה. אז איך זה שהם משאירים את הכותרות שלהם כה אדישות למתרחש?
מפתיע שעיתון הידוע במגוון דעות רחב מהשמאל הקיצוני ועד לשמאל הרדיקלי, פתאום מוצא את עצמו לכאורה נטול עמדה. אך דווקא ה"אי־עמדה" מקפלת בתוכה עמדה נחרצת ומפתיעה. בעיתונים אחרים המחבל "נוטרל", או "חוסל" אחרי "מצוד לילי". לא הייתה כאן מלאכת איתור אלא "מצוד". והמחבל לא "נהרג" אלא חוסל.
הקרב על המילים יכול להיתפס כמיותר, אך הוא הרבה יותר מסמנטיקה. לא בטוח ששפה בוראת מציאות, אבל היא בהחלט משקפת תודעה. המבט המרוחק של "הארץ" על המציאות מעלה חשד שאולי לא כל כך מעניין אותם מה שאנחנו חווים כאן, במדינה. כלומר, רק לפי הכותרת הזאת - "המחבל אותר ונהרג" - קשה לדעת מה חושב הכותב על מה שקרה כאן. האם הוא מרגיש משהו כלפי מה שאירע בדיזנגוף ומה דעתו על האירוע ליד המסגד ביפו? נאדה. הוא משקיף מהצד ומפרסם. הוא כמו סופר כל יודע. תרגישו מה שאתם רוצים על ההתרחשויות. תחשבו מה שבא לכם. הוא מנותק רגשית מהמתרחש, ולכן בהכרח מפספס אותה. הברכה הידועה "שהכל יעבור לכם ממול", מיושמת על ידי העיתון. החיים בארץ עוברים להם כמו על מסך, בלי שזה ידגדג את עורם.
מעניין כיצד לפי "הארץ" מוגדר ערב ליל הסדר: משפחות ישראליות יהודיות מתכנסות לקריאת מגילה בשפה הארמית, לאכילה ולשירה. ולגבי מנהגי החג: ישראלים רבים נמנעים בימים אלה מאכילת דגנים שתפחו. ככה פשוט. אנחנו לא קשורים לאירועים, רק מדווחים עליהם בהתנשאות. אנחנו מעל המתרחש. משפחות יוצאות מבתיהן ונוסעות לכיוונים שונים, חלקן לצפון, חלקן לדרום למה שהן מכנות "טיול". להסתכל על המציאות ממעוף הציפור זו פריבילגיה של בלתי מעורבים. אנחנו פה חיים, נפגעים, חוגגים, והם רק מדווחים: ישראל, מדינה במזרח התיכון, מציינת 74 שנים להיווסדה. מנהגי החג: מופעים פומביים, הבערת אש במקומות ציבוריים וצליית בשר.
לעיתון אין כלל חלק בזה. זה שלכם. אנחנו פה כדי לתאר בקרירות. זה אותר, ההוא נהרג. זה אוכל, זה שמח, זה עצוב. זה גבוה, זה נמוך. אנחנו מקטלגים את המציאות ברובריקות. כל אחד והקובייה שלו. נשוי זה נ'. גרוש זה ג'. אנחנו רק פקידים שממלאים כותרות. לנו זה לא משנה מה סיפור חייו של אדם, של עם או של מדינה. אנחנו לא מתעסקים במה גרם למה. הגענו זה עתה, וזה מה שאנחנו רואים. בשבילנו "ים" זה מים כחולים ולצדם חול. בריכה שבה ילדים משחקים בהנאה וצוחקים - היא מקווה המאכלס עוללים. אושר הוא מצב קיומי המתבטא בסיפוק. טרגדיה משפחתית היא אירוע שלילי, הכולל מספר אנשים עם קרבת דם. אנחנו רק מדווחים, אתם אלה שחיים. או שלא.