פחד ומשטמה בערבה

כל פתיחה אחרת תחמיץ את אווירת הזמן והמקום. "ניגשתי למשאית בלילה לחפש סיגריות", סיפר אדרי. "מגרש החנייה היה ריק. שמעתי צחוקים ואנחות מהקבינה. נשמע מעניין, אז התקרבתי בשקט. דרך החלון ראיתי בגדים עפים באוויר, חולצה, מכנסיים, כאלה. בלי לעמוד על המדרגה של תא הנהג לא ראיתי כלום. טיפסתי בזהירות כדי לא לטלטל את המשאית והצצתי פנימה". אדרי לא הצליח להתאפק וצחק אל כף ידו כמנסה להסות את עצמו מבלי לגרוע מטיב הנרטיב. "גילה ושמעון היו עירומים, חוץ משמעון שלבש חולצה עם דרגות על הכתף..."

מי זאת גילה? שאל השק"מיסט, שלא היה בקיא בדמויות מפתח בהיאחזות. היא האקונומית, אחראית חדר אוכל, מהגרעין השני, הסברתי, זאת שמחכה לנו עצבנית על הרמפה כשאנחנו חוזרים מאילת עם האספקה. בינתיים הדליק אדרי סיגריה. "אני מכיר את כל האופציות בקבינה", המשיך אדרי, "גם אני הייתי בוחר בתנוחה שלהם. גילה ישבה עליו, ממש רכבה, עלתה וירדה.

הם ככה צעקו קצת והיא שיחקה עם ידית ההילוכים של המשאית. אחר כך שמעתי את שמעון אומר לה להתכופף אליו ולשים אצבע ליד דרגת הסגן שלו, ככה צמוד. היא התפלאה אבל עשתה כמו שביקש. אחרי כמה רגעים היא שאלה אותו מה הסיפור". אדרי נקרע מצחוק, נחנק מעשן הסיגריה וירק על החול. "הוא אמר לה שעם האצבע הוא מרגיש כמו סרן וזה עוזר לו להחזיק מעמד יותר זמן".

שמעון היה מהדיקטטורים הקטנים והמשופמים האלה שצה"ל ניפק באותן שנים כפיתוח של נשק סודי. איש קטן מכל היבט, עם תכונות אנושיות של גזר גמדי. בהתחלה הוא ניסה להשליט משטר טרור כהמשך ישיר לטירונות, אבל מהר יחסית הוא הבין שהגרעין שלנו הוא לא החומר שהצבא, באמצעות הנח"ל, יכול להשמיד את האישיות האזרחית שלו ולהקים על הריסותיה חיילים. חוץ מהתפרצויות מזדמנות, הוא לקח צעד גדול לאחור ממגע איתנו.

לא בטוח מה ציפה אדרי שנעשה עם סיפור פטריק קים שלו. שנתגלגל איתו מצחוק על החול הלוהט? שנטפח איש לאחיו על הגב? שנתבל את משגל הקבינה הלילי במילים גסות? הוא לא חשב שנשב מולו בשקט מוחלט ונביט ללא הבעה במכלית עם דגל ליברי שהחליקה מוארת על מי הטורקיז במפרץ אילת.

"מה, לא סיפור טוב?", שאל. סיפור חזק, אמרנו לו, בטיפול נכון בטח תוכל להוציא ממנו רגילה. השמש להטה אנכית מעלינו. לאן שלא זזנו, הצמיגים הגדולים של המשאית הפסיקו לתת צל. הקבינה רתחה, ולשבת מתחת לברזנט ולראות את מוצרי החלב שהעמסנו בבסיס אספקה ומזון באילת מתקלקלים, לא בא לנו.

מאחורי סיבוב עיוור בכביש הצר הגיח קומנדקר פתוח ונע במהירות לעברנו. מרחוק נראו הקסדות המרושתות מוקפות גומי שחור כראשים ללא גוף שריחפו באפקט הוויזואלי הגלי ששכבות של אוויר חם מייצרות. היה ברור שהמשאית שלנו תקועה, שני צמיגים אוחזים באספלט ושניים בחול. לא הייתה סיבה לקום ולעשות תנועות ידיים של ייאוש מעולף. הקומנדקר בלם, הנהג שאל מה הבעיה ועדכן את הרס"ן שישב לידו מסתודד עם מכשיר קשר נייד. "משאית אספקה של קטורה, נגמר להם הדלק". הרס"ן השמין מעונג. "נח"לאים בלי דלק, איזו הפתעה". אדרי הסביר שמד הדלק מקולקל. "מה הם רוצים ממני?", הרס"ן דיבר לנהג שלו. "שניקח אחד מהם איתנו למצודה להביא ג'ריקן בנזין". "שלילי!" אמר הרס"ן. "שלילי!" עדכן אותנו הנהג.

שאלנו למה. לא משאירים חיילים בשטח וכל זה. "בגלל המרדף", אמר הרס"ן בסוף סבלנותו. אדרי שאל "איזה מרדף?", "אחרי המחבלים שניצלו מהמטוס", ענה הרס"ן וסימן לנהג ללחוץ על הגז. זה היה ממש בזמן, כי השק"מיסט היה אלרגי לטמטום, והאפשרות שהמפגש המקרי הזה יידרדר במהירות למטח עלבונות ומשם למעצר, לא התאימה לי. "נחכה לרכב אחר", אמרתי והנחנו לקומנדקר לעבור.

לפני שעזב, הביט בנו הרס"ן כחוכך בדעתו. הוא תיעב כל מה שייצגנו, אבל אסור היה לו לירות בנו במקום טרם הורשענו בריגול. אדרי נשען על המשאית שלו וניקה מתחת לציפורניו באולר קטן. השק"מיסט כרע והניח את ראשו על ידיו ששילבו את ברכיו. "אני לא מאמין", אמר. "ישראל הפילה מטוס נוסעים לובי מאות קילומטר דרומית לכאן, והלא נורמליים האלה מחפשים מחבלים שקמו מההריסות, ניערו מעליהם רסיסים וחתיכות כנפיים כבדות ויצאה בג'יפ מתקפל, כנראה מתנפח, להמשך המשימה".

108 אזרחים ואנשי צוות של חברת תעופה לובית נהרגו בהפלת מטוס בואינג 727 על ידי חיל האוויר הישראלי אחרי שהמטוס נקלע לסופת חול וחדר בטעות לסיני. הרמטכ"ל דוד אלעזר היה במקלחת כאשר התבשר על מטוס בנתיב טיסה חשוד. אלה היו ימי האולקוס של תחילת 1973, וישראל התחפרה עמוק בהכחשה של הערכות מצרים וסוריה למלחמה. זה היה קרוב מדי לטבח הספורטאים הישראלים במינכן בספטמבר 1972, והיה קיים חשד לא מבוסס שארגון טרור ינסה להפיל מטוס אזרחי על תל אביב כ־30 שנה לפני 9.11. ספק אם היה לאלעזר מספיק זמן לחשוב לפני שנתן את פקודת היירוט. היא העיקה עליו עד מותו.

אדרי התיישב מאחורי ההגה וניסה שוב את הסטרטר. המתנע עבד כשורה, אבל מכל הדלק היה ריק. רוב הזמן היינו השק"מיסט ואני כמו סטרסקי והאץ', לורל והרדי, מרלבורו והרלי דייווידסון, סיימון וגרפונקל, תלמה ולואיז. אבל היינו חיילים צעירים בסדיר, שבו הכל יכול לקרות ולפעמים קורה. זה היה סבבה באופן כללי וללא תלונות, אבל פעם בכמה זמן המשאית נתקעה, האוכל התאחר בדרך לקטורה והגיע מקולקל.
שלא על בסיס כושר וספורטיביות ועם רגל שטרם החלימה, אמרתי שהברירה היחידה שלנו להציל את היום היא ללכת ברגל למצודה.

אותו בסיס חפור בסלע, בלב המצוקים, עם אנטנות גבוהות ומסכי מכ"ם, שממנו הבאנו את הדואר מחדר בתחתית מדרגות גבוהות ותלולות. זה היה המינימום שהיינו חייבים לחברים. "אל תהיה לא נורמלי", אמר השק"מיסט, "זה שבעה קילומטר מכאן, כולם בעלייה. עם חיילים מתרוצצים על הגבעות עם נשק דרוך, אנחנו עלולים לחטוף כדור בתחת ולמות מאובדן דם וצמא". היה בזה משהו. מאז סוף הטירונות שמו עין עלינו בצה"ל, שזה תיאור מנומס ליחס שקיבל גרעין פרטי קטן שהיה מיועד לקיבוץ יד חנה הקומוניסטי.

בטקס סיום הטירונות, עם רומ"ט בלי פילים בקנה ביד אחת וספר תנ"ך בשנייה, לא הצטרפנו לשבועה לצה"ל. זה לא היה מאורגן מראש; לא התקיים דיון ונפלו החלטות; זה היה ספונטני. לא שמענו את מילות השבועה ברמקול הצווחני, ודאי משהו בדבר נאמנות עיוורת לצה"ל ולמדינת ישראל, ולא הצטרפנו לשאגה הקולקטיבית "אני נשבע!", או שמא זה היה "הנני". רס"פ פתחיה, שלא במקרה מיקם עצמו לידנו, שמע את השתיקה וסינן בלחישה רועמת כדי לא להפריע לטקס, "גרעין יד חנה לא נשבע, המפקד". שם התחילו הצרות שלנו בצבא.

טירונות נח"ל במחנה 80 בחום יולי 1972 הייתה חוויה ברוטלית ומזעזעת, ששוכנת בירכתי התודעה שלי כבר 50 שנה. מטרת הטירונות אינה זרה לי: לשבור את האזרח ולהקים חייל על הריסותיו. אבל באותו מחזור, כמו באחרים, ההרכב של שדרת הפיקוד היה בלתי אנושי. כתבתי פעם שמישהו מהמאהל שלנו התאבד באישון לילה משום שתש כוחו. קיבלתי שתי תשובות: שזה לא קרה ושבכל מחזור טירונות באותן שנים מישהו התאבד. אינני יודע בעניין חבריי, כמובן שהגעתי לנח"ל בגלל השירות המשותף עם בנות, אבל בעיקר בגלל הלוחם. זה היה הרקע שלי מהבית.

אבל שום דבר לא הכין אותי למסכת של התעללויות. עד היום איני מבין את המשטמה שהקרינו לעברנו רב"טים, סמלים וקצינים ותחושת הבוז ששדרו לעברנו. לא הבנתי את הפואנטה של להקיף את השק"ם עם מיטות על הגב ב־30 שניות ולהקיף פעם נוספת כי אריה לא עמד בזמנים. לא הבנתי את המסעות המפרכים בלי מים. הבנתי את הטריזים שתקעו בינינו, את היוזמה להשפיל אותנו. ביום העשירי בערך התפתחה אצלי דלקת בגיד אכילס, לא יכולתי לעמוד על הרגל. המ"כים התעלמו וסירבו לתת לי ללכת למרפאה. הלכתי על דעת עצמי, והרופא שבדק אותי רתח מזעם ורשם לי עשרה גימ"לים. המ"כים התעלמו מהם והרגל התנפחה, בביקור השני שלי במרפאה ראיתי רופא מאבד עשתונות מכעס.

הפרטים מעורפלים בזיכרוני, אבל מהמרפאה לקח אותי אמבולנס לבית החולים רמב"ם. שם גיבסו את הרגל עד מעל לברך. כאשר הגבס התייבש, העבירו אותי לבית הבראה 10 על הכרמל, שם הייתי מונח עשרה ימים. מבית ההבראה חזרתי לטירונות עם נעל אדומה בגלל סוליית קרפ רכה, רגל מגובסת וקביים. כך העברתי את הטירונות. האורתופד נשבע שלא יסיר את הגבס לפני סוף הטירונות. למיטב ידיעתי, גיד אכילס דלקתי אינה עילה לגבס עד מעל לברך. למיטב הבנתי הרופא סירב להניח למ"כים לגרום לי לנכות. זה מה שהנחה אותו.

זה בערך מה שאני זוכר, דוקטור. השק"מיסט טוען שבמסדר התייצבות הגרעינים בהיאחזות קטורה בערבה, מול גרופית וצפונית ליוטבתה, המחזור האחרון לפני האזרוח, חילק שמעון המ"פ תפקידים. רוב החיילים צוותו לעבוד בגן הירק מעברו השני של כביש הערבה, סמוך לגבול עם ירדן; כמה חיילות נשלחו למטבח ולחדר אוכל. כמה לחדר קשר. כולם היו חייבים בתורנות שמירה בעמדות מדופנות שקים ומא"ג מכוסה חול. היה צריך ספק, מי שנוסע עם המשאית ונהגה לאילת להביא פרודוקטים ודואר.

עד היום יש תיאוריות קשר בנוגע לשאלה למה הוא בחר בי. לא הכרנו רגע אחד לפני כן. אני טוען שבגלל הגובה שלי בלטתי, מה שהניח לו לקרוא את הבעת הפנים שלי ולראות ששום דבר אחר לא יעלה יפה. כאשר קמה יוזמה לפתוח מועדון לחבר, היינו זקוקים לשק"מיסט. אדרי העיר אותנו בעשר בבוקר ושלושתנו ישבנו בקבינה בדרך לאילת, מרחק 50 קילומטר בערך. במזנון של יוטבתה עצרנו לשקית מוקה. אני זוכר את טעם הפלסטיק כאשר פתחנו פינה של השקית בשיניים. קודם עצרנו בקנטינה של השק"ם בחוף. מנהל הקנטינה חיבב אותנו, מכיוון שהיינו ישרים ולא מזיקים וקנינו סחורה במזומן. מצאנו חתיכת חוף תחת שמשייה והפקענו אותה. אחר כך מצאנו את הסיגריה היותר אטרקטיבית בחפיסה והתמסטלנו קלות.

היה לנו טייפ קסטות קטן של פיליפס, כמו זה שהיה לכולם, שניגן בצליל מתכתי צורם. אבל שיחק לנו קלף משוגע. 1972 הייתה שנה גדולה ברוק, אחת הטובות, והייתה לנו אספקה שוטפת של המיטב ממתנדב קנדי ביד חנה. מה אפשר להגיד יותר מהעובדה שזאת הייתה השנה של "Harvest" של ניל יאנג. אתה יכול להיות סנוב מוזיקלי גדול, להתבונן בכולם מאוזניך ומטה, אבל עבור שני חיילים צעירים עם מודעות למונח האמריקאי Road Trip וכבישים במדבר, לשיר עם "לב של זהב" לא הייתה עבירה נגד אדם ומקום.

אלה היו ימי אלבום הסולו הראשון והנהדר של פול סיימון, שכולו שירה בציבור. היה ברור ש"You’re So Vain" של קרלי סיימון נכתב עלינו, איך לא. אין מי שלא חווה את זה בפזמון. "Rock of Ages" היה אלבום כפול חי של "הלהקה", עם כל השירים הגדולים והגשר שעליו חצינו לאמריקה. האחים אולמן הפציצו עם "Eat a Peach" הכפול בהופעה חיה, שבחלקו ניגן עדיין דוויין אולמן לפני מותו.

שאלה איזה סוטול היה לנו: אחד בחום הכבד לג'מים ארוכים, ואחר ל"Blue Sky" הצוהל של דיקי בטס, שבו הספיקו עדיין הוא ואולמן להחליף רפליקות בגיטרה. הגרייטפול דד עם "Europe '72" בהופעה חיה, סידר אותנו עד שאדרי חזר מארוחת צהריים אצל אמו באילת. 1972 התאפיינה גם באמרסון, לייק ופלמר, פינק פלויד וג'תרו טול ("Thick As a Brick"), אבל אני לא הייתי קליינט.

כך זה נמשך שלושה חודשים. בעיניי זאת הייתה הגרסה הצה"לית לחיים בריביירה הצרפתית בואך מונקו. ערב אחד אחרי עבודה כפופת גב בגן הירק של קטורה, מישהו שכח לסגור את מערכת ההשקיה. היא עבדה כל הלילה והטביעה את החצילים, המלפפונים והעגבניות. מה שחיסל את החקלאות בהיאחזות היה הקרה באותו לילה. למחרת בבוקר התגלה היקף האסון: הירקות היו קפואים ומוטלים על אדמת הערבה ללא רוח חיים. לכן כשנגמרה הקדנציה שלי כספק, עשיתי הסבה לאגרונומיה בחוות הניסויים החקלאית ביוטבתה. בחלוק לבן, תנאי מעבדה ומקרר מלא מוצרי חלב, עזרתי לחוקרים. זה היה מעשה ציוני בעיניי. מלחמת יום כיפור התחממה על אש קטנה, אבל אנחנו כבר היינו בדרך למחלקת משק בקיבוץ ברעם בצפון.

העיקר, התאהבתי. זה היה די מיד. נעמי וריקי עברו אלינו בטירונות מגרעין יותר מצ'ואיסטי אחרי שהתיידדו באוהל עם המרחפות שלנו. כמו כולן, נעמי שובצה במטבח ובחדר האוכל. היה לה רקע של בישול מהבית, שם הכינו תבשילים אתניים מתרבויות שונות. היא ידעה לשבור ביצה. ביד חנה הייתה לה גינת תבלינים. בוקר אחד, במה שאמורה הייתה להיות ארוחת בוקר שגרתית, זרקה נעמי על שמעון המ"פ צלחת עם חביתה. זה היה פריזבי מדויק שנחת על מכנסי הדגמ"ח שלו. בדיעבד למדתי ששמעון לא דיבר אליה יפה כאשר התלונן שהחביתות לא מגיעות מספיק מהר. זרקה את הצלחת, יצאה מהמטבח, ירדה לכביש הערבה ולקחה טרמפ הביתה לצהלה. זה נגמר אחרי שבוע בהתערבות וואליד, מפקד צוות שליטה ערבה, שתיווך את חזרתה ללא העמדתה למשפט.

ראיתי אותה כבר קודם לכן, אבל לא ידעתי כיצד ללכוד את תשומת לבה. זה לא מפתיע, ודאי לא אותי, שכאשר הגיעה לעמדת השמירה בלילה עם ארוחת חצות וקפה חם, נתתי לה פתק שכתבתי. בגרעין עם מקדם חפיף גבוה, היינו בין הרציניים שחשבו על העתיד והחמירו עם ההווה. זה היה בסדר לעשן סמים, ממש מתבקש, אבל היה חסר תוכן ושאפנו לגיבוש. אני הרציתי לגרעין על בוב דילן, זה אכן מביך למדי עד היום. ונעמי הזמינה פסיכולוג שיעזור לנו לאוורר טענות ולמצוא מכנה משותף. אני הייתי מי שגמרו לו את השמפו רק כדי לראות אותו מתעצבן. בשל"ת אכלו לי את התותים במקרר כדי לגרום לי להתנהג כמו המפרי בוגרט ב"מרד על הקיין". זה עבד חלקית.

מכיוון שאני מפרק כעת את הבית לקראת עזיבה, אני מגלה אוצרות. כמו טקסט שהדפסתי בזמן אמת על הטירונות, קטורה, זוגות שנבנים ונהרסים וגרמנים על העצים, קריאת הכיוון שלנו בלילות שמירה. כך שהחומרים לנגד עיניי. אינני זוכר מה הייתה תגובת נעמי לפתקים שלי, אבל מתישהו היא התיישבה לידי ושוחחנו אל תוך הלילה. זה היה בימים שבהם כולם שכבו עם כולם, אבל אנחנו התחברנו רק בברעם. לנתון מספרי אחד קשה לי להסתגל: 50 שנה עברו מהימים ההם. אינני מהמתכחשים לגילי. אין לי אשליות לגבי תוחלת חיים. אין לי ציפיות להפתעות מרעישות שמחממות מנוע מעבר לפינה. שום דבר אינו מה שהיה. אבל הזיכרון, כל עוד הוא שלם, הוא הבאר שבמימיה משתקפים מי שהיינו ואיפה ומה עשינו. יש בזה נחמה גדולה