ממעוף הציפור, כך אנחנו נראים בשבוע האחרון: מתקפת טרור שהביאה ל־14 נרצחים, ומי יודע לכמה פצועים בגוף ובנפש, הביאה להתארגנות קדחתנית של מערכות הביטחון כדי להתמודד עם קני הטרור בג׳נין, עם חמאס והג׳יהאד בעזה, עם חיזבאללה בלבנון ועם איראן, שמנסה להתבסס בסוריה.

הרוב המכריע של הישראלים כמהים לסולידריות לאומית ולתוכנית פעולה ברורה, אבל הפרובוקציות הפוליטיות לא מאפשרות את זה בשום צורה. מכל פינה צצים הפוליטיקאים, שמושכים באגרסיביות בשמיכה המרופטת שעוד איכשהו מצליחה לכסות את כולנו, כאילו לא מסוגלים לשלוט בעצמם.

ניצן הורוביץ היה חייב לצאת בהצהרה על החמץ בבתי החולים כדי להלהיט קצת את הבייס לפני החג, ובסוף מצא את עצמו מתנצל ונכון לוותר על משרתו. לו רק היה יכול להחזיר את הגלגל לאחור, כדי שעידית סילמן לא תפרוש מהקואליציה השברירית ממילא ותקרא ״להביא לידי ביטוי את עמדת רוב הציבור הציוני בישראל“. כאילו שלא הייתה פה בשלוש השנים האחרונות ולא הבינה שהדבר הזה, פשוט ככל שנשמע, אינו מתאפשר במציאות הקיימת.

גבי לסקי גילתה הבנה לתשלומי הדמים למשפחות הטרוריסטים, ועוד לא הספיקה להתנצל, לפני שאיימן עודה פצח במתקפת סרטונים הקוראים לערביי ישראל למרוד בכוחות הביטחון. מה בדיוק ישיגו מרצ או המשותפת אם יסייעו בהפלת הממשלה הכי טובה שמצביעיהן יכולים לדמיין, כדי שהימין הקיצוני יעלה לשלטון?

הממשלה המאותגרת מנסה איכשהו להשתלט על האירוע, להרגיע ולהתגבש מחדש, בעוד באופוזיציה מגדפים, משמיצים, משתלחים ומכפישים. סולידריות מול הטרור? לא ממש. המטרה ה״יהודית״ הקדושה הפכה לדה־לגיטימציה לכל מי שאינו רוצה לתת להם להנהיג, על אף שאין להם יכולת להרכיב ממשלה.

לא משנה מאיפה מסתכלים - משהו מאוד לא בסדר בתמונה הזו, ולכאורה בנאלי אפילו לומר זאת, כי זה לא חדש. התרגלנו, והשפויים שבינינו מעדיפים להוריד את הראש עד שזה יעבור. אבל האם זה יעבור? ערב פסח 2022, אולי כדאי להתעקש להבין איך אנחנו עדיין שבויים כעבדים במצב כל כך נטול היגיון.

מגדל בבל
הכתבה המובילה של מגזין "אטלנטיק" השבוע עסקה ב״עשור המטומטם במיוחד שעבר על האמריקאים״. האלגוריה של מה שקרה בעשור הזה לארגונים ולמוסדות שהם חיוניים לעתיד האומה, היא של מגדל בבל. מה הביא לכך שהם הפסיקו להבין זה את זה, הפסיקו להישען על אותה היסטוריה, אותן עובדות, אותה שפה? המגזין משרטט את ההשלכות של השימוש ברשתות החברתיות, שהביאו לכך שהם כבר לא מסוגלים לשתף פעולה, והכתבה -  איך לא -  הפכה ויראלית, אם מישהו היה צריך עוד קורט אירוניה.

מגדל בבל הוא אומנם מטפורה שנלקחה מימי נח בספר בראשית ולא מיציאת מצרים בספר שמות, אבל היא רלוונטית גם לישראל, טרום חג הפסח תשפ״ב. היא רלוונטית לשיעבוד המרכזי בחיינו. השיעבוד לפוליטיקה מטורללת, שהפכה למקור בלתי נלאה לייצור סכסוכים, במקום שתהיה מקור לפתרון בעיות. השיעבוד לחוסר ההבנה, לנרטיבים המקצינים, להתפצלות, לשכתוב האמת, לטמטום ולצעקות.

יש מי שממעיט בממדי הסיטואציה וטוען שעם ישראל תמיד היה חם מזג ונוטה למריבות. זה נכון, אבל אי אפשר להתכחש לכך שמשהו בכל זאת השתנה. מעולם לא שרר כאן פיצול פוליטי שכזה, שלא מאפשר שיתוף פעולה. מרכז הכובד שלנו תמיד היה במיינסטרים - הכוח היה של הרוב, לא של הקצוות הפרובוקטיביים. טועה מי שמתנחם בכך שזה קורה גם בארה״ב ובאירופה - הרי כל מדינה תיאלץ להיחלץ בעצמה מהמבוך שאליו נקלעה, וישראל בפרט. ממתי אנחנו מחכים למישהו מבחוץ שיביא לנו את הישועה?

דוגמה רעה
הפוליטיקאים צובטים אותנו ללא הרף כדי שנתעורר, נתעצבן, נכעס, נזעם, נחרים, נתנפל, נציל את עצמנו ממגזרים נרחבים בעם. הממשלה, שהתחייבה להוכיח שחלקיה השונים זה מזה יכולים להסתדר ולשתף פעולה, מתקשה. זה לא פשוט כשהטקטיקה של מרצ, העבודה, המשותפת והמפלגות החרדיות - היא לבצר את המחנה ולהרחיקו מהשאר. לצדם, סמוטריץ׳ ובן גביר מתלוננים על השנאה לנתניהו ומבעירים שנאה לבנט בהיקף שלא ייאמן, עד כדי הדרת תומכיו מבתי הכנסת.

מפלגה קיצונית פשוט חטפה את התואר ״הציונות הדתית״ מהציונות הדתית האמיתית - אלה שמנסים להיות הגורם הממתן, שחי את היהדות אבל גם מעריך דמוקרטיה ומאחד בחוכמתו בין המחנות המפוצלים.

הליכוד השילה מעצמה כל ממלכתיות ושכתבה את ערכי הימין למשחק סכום אפס - זה אנחנו או הם. מכיוון ש״הם״ גרועים כל כך, הכל מותר. לקלל אותם, לאיים עליהם, לשקר להם, הכל בשם ״צדק״ כלשהו. במשך שנים הבטנו בזלזול תהומי בהנהגה הפלסטינית חדלת האישים, שהתפצלה לשני חלקים ששונאים זה את זה ואינם מסוגלים לשתף פעולה. איך זה ייתכן שגם אנחנו הגענו לשם?

לחזור ליסודות
לדמוקרטיה מצליחה דרושים שלושה יסודות: יכולת לתקשר מתוך אמון, מוסדות חזקים וסיפורים משותפים. הרשתות החברתיות החלישו את שלושתם. זה לא קרה במכוון - נסחפנו לשם. חלק ניכר מהפוליטיקאים מנסים לנצל את המצב, מחשש לאבד מצביעים, וגם התקשורת הממוסדת נגררת אחרי הפופוליזם והוולגריות. פעם ״פופוליטיקה״ הייתה החריגה על המסך, היום כולם צורחים זה על זה לסתום את הפה. כבר שכחנו, אבל לפני עשור, מי שלא היה מסוגל לקיים דיון אינטליגנטי ומכבד, לא היה דורך באולפנים. הנורמה התהפכה.

כדי להשתחרר מהשיעבוד הזה, דרושים שינויים. כאלה שיחלישו את ההשפעה של גורמים קיצוניים ויבטאו יותר את רצון הבוחר הממוצע. הם דרושים במערכת הפוליטית, כמו פריימריז פתוחים לקהל הרחב או בחירת נציגים אזוריים, והם דרושים גם ברמה החוקית והתקשורתית.

היכולת לשתף בתכנים ללא גבול, הביאה עם השנים ליותר רע מאשר טוב. שקרים ופייק ניוז תמיד היו, אבל מאז 2009 גורמים קיצוניים יכולים להגיע במהירות גדולה לקהלים עצומים. דרושה רפורמה מינימלית של יכולת לוודא זהות של משתמשים. וכן - יועיל גם להגביל את היכולת להשתמש ברשתות מגיל 18 ומעלה, כדי למנוע השלכות הרסניות על בני נוער וילדים.

בישראל ההתעשתות דחופה יותר מאשר באירופה ובארה״ב, בגלל הסיטואציה הייחודית שלנו. ללא סולידריות ואמון הדדי, איך נשרוד כווילה בג׳ונגל? ישראל ספגה יותר מדי טלטלות מיותר מדי פוליטיקאים אטומים, שמשום מה חשבו שהחברה שלנו עמידה בפני כל זעזוע.

כשמנענעים את עץ הקוקוס רק מדי פעם, מצליחים להפיל פירות. אבל כשכולם נדלקים על הטקטיקה הזו ומנענעים את העץ בברוטליות כל הזמן, בסוף הוא מפסיק לתת פירות, ומאבד את אחיזתו בקרקע. הרי אף אחד לא רוצה שהעץ ייפול. הפרובוקטורים צריכים לשוב לשוליים כדי שהמיינסטרים ישוב לחירות. כדי שהמרכז שלנו ימצא את עצמו.