מעולם לא חווינו תקופה כמו זו, שבה שטיפת כלים הייתה לעבודת הבית הנחשקת ביותר. רוב מאזיני הפודקאסטים מעידים שהם מדיחים את הכלים בעודם מאזינים להסכתים. אז בימים פנויים אלה, שבהם הכלים נערמים בכיור, רצוי לשים לב לחמישה פודקאסטים מצוינים, שהפכו לפנינים תרבותיות ישראליות מעולות ולכולם ניתן להאזין בספוטיפיי.
הפודקאסט של נדב פרי
אחרי שנפרד משם הפודקאסט הקודם והמתריס שלו, "הון ושלטון", הכתב הפוליטי לשעבר של ערוץ 10 ובכיר בתעשיות הדלק של יצחק תשובה בהווה נדב פרי, מגיש את אחד הפודקאסטים הטובים בשפה העברית. הוא מארח מדי שבוע אישיות, שגם אם היא נדמית כאפורה ונטולת חן, הוא מצליח לייצר איתה שיחה שמנוהלת ביד אומן, ומפיקה תובנות על האדם, ובעיקר על החיים שלנו כאן.
השיחה שלו עם עמית סגל הייתה לאחת החכמות בין שני אנשים מבריקים, שגם ניהלו בעבר תחרות גלויה כפרשנים של שני ערוצים מתחרים. יש פרק מעולה עם עירית לינור, שהצליחה גם לריב, גם להתעצבן, גם להצחיק וגם לנסח את התובנה המחכימה על פרחי התקשורת השמאלניים שגדלים בגלי צה"ל שביפו ולא מצליחים לראות מעבר למסעדת השף המקומית, התל אביבית, שנסגרה.
כמעט מפורסמים עם צליל הופמן ועדן יואל
מי בעצם האנשים שמקדישים את הזמן הפנוי שלהם להאזנה לפודקאסטים על פוליטיקה, כלכלה או קרבות ממלחמת העולם הראשונה, כאשר ישנם הכמעטים, שמטנפים בכישרון רב ובצורה ידענית, צהובה ושנונה על אנשים מפורסמים שהם דולים מן היקב ומן הפינס. הם נוטלים סלב סלב, מניחים אותו על שולחן הניתוחים, ובאיזמל חד ובמהירות מסחררת דוקרים אותו ומבצעים בו חתכים שתי וערב, עד שיצטער על הרגע שבו הראה את פרצופו בפומבי, וחשק במעט תשומת לב ציבורית.
הם דולים ציטוטים מפעימים מראיונות עבר של ברוריה אבידן־בריר, חושפים זהויות של מפורסמים שכותבים בטוויטר תחת פסבדונים ועושים שעשועונים מרושעים שיביכו כל סלב. רוע טהור יכול להיות כה סקסי לעתים. את חלק מהאנשים שהם מדברים עליהם אני לא מכיר, ואת רוב השפה שלהם אני לא מפענח. יש להם דיבור תל אביבי שיכול להביא את הקריזה אחרי עשר דקות, אבל זה מסוג הדברים שנדבקים אליך ופשוט מסרבים להיפרד. בקיצור, איי לאב ד'ט און ד'ם!
האזנה מודרכת
פודקאסט נדיר שמפרק ומרכיב מחדש קלאסיקות מוזיקליות ידועות, דרך צליל אחד או נגן אחד או ריף גיטרה מפורסם אחד, בהגשתו המדויקת והסוחפת של עומר גפן. מדהים לגלות שבסוף, גם במוזיקה, הכל התגלה במקרה.
סילבסטר סטלון רצה "We Will Rock You" של קווין ל"רוקי 3". אחרי שפרדי מרקורי סירב, הוא פנה ללהקת סורבייבור הכושלת, שהלחינה במיוחד את "Eye of the Tiger", לפי קצב מתן האגרופים, שהפך את הסרט ואת הקריירה שלהם להצלחה מסחררת. השיר המדהים של א-הא "Take On Me" הצליח רק בזכות הקליפ המאויר החדשני ב־MTV, והבי ג'יז שרו רגיל ומשעמם לגמרי, עד שאחד האחים צעק לתוך המיקרופון ואז גילה את קול הפלסט המפורסם, שהפך את הלהקה לסמל והמציא את הדיסקו מחדש.
פראש טוק
בר טימור ורון שושן הם שני ספורטאים, האחד כדורסלן, השני כדורגלן. על פניו - שום נקודת חיבור או יכולת ורבלית לתפוס את אוזנו של המאזין ולמעשה, בדיוק להפך. בהסכת שלהם הם מצליחים להישמע אינטליגנטיים ורגישים, ולשמחתי כמעט לא מדברים על ספורט. הם צללו לתוך תהומות הנפש של האיש הכי מצחיק בארץ, דניאל חן, שדווקא איתם חשף (חלקית) סיפור אישי מטלטל שכלל ישיבה בכלא. אורי גוטליב ניסה להניא אותם מלהתחתן, ועדי ששון המקסימה קטלה דור שלם של קומיקאים וניסחה את המהות של דור הסטנדאפיסטים החדש והמתוחכם.
אמא אבא / עינת ויובל נתן
תמיד הייתה לי אי־נחת ממומחים לטיפול בילדים. כאילו שהאינסטינקט ההורי שלנו אינו מספיק כדי לגדל ילד מאושר. דווקא עינת נתן, שהיא מדריכת הורים שכתבה את רב המכר "חיימשלי", אינה מטיפה אלא מבינה ומעשירה. השיחה שלה עם בעלה, איש התקשורת יובל נתן, יורדת למעמקי הנפש ההורית שלהם, ונוברת במקומות המוכמנים כאבא ואמא. במקום לסגור את העניינים שלהם בבית, הם מקליטים פודקאסט חשוף ומעניין, שנותן גם לנו הזדמנות לעשות בדק בית