באחד הבקרים של תחילת השבוע, בעודי צועדת טרוטת עיניים אל הקפה השכונתי כדי להתעורר, חזיתי בהתקהלות חריגה של אנשים. בעוד שלושה חודשים אסגור 45 שנות קיום במזרח התיכון, ואלו לימדו אותי להבחין, אפילו לפני הקפה הראשון וממרחק, אם מדובר בהתקהלות שמחה (מסיבת רחוב, השקת גלריה, עדלאידע) או התקהלות עצובה (אירוע פח"ע, מישהו התעלף, תאונה לא עלינו).

אף על פי ששכחתי את המשקפיים בבית, ראיתי אנשים עומדים כשבידיהם צלוחיות חד־פעמיות, כנראה מתכלות, ועליהן תותים נפוחים ממים, כנראה חסרי טעם, וחתיכות גבינה יוקרתית, כיאה לאזור וכנראה בחסות המעדנייה השכנה. הסיבה לאירוע התבררה לי אחרי כמה צעדים: מפגן הריסה של בניין במסגרת תוכנית פינוי בינוי.

בזמן שלתושבים שגרים בשכונה בשכירות, וכנראה לא יזכו לדירה בבעלותם בשנים הקרובות, מדובר בסיוט עלי אדמות, לאחרים מדובר בסיבה למסיבה. הקבלן והתושבים בני המזל שהורסים להם את הבית כדי לבנות בניין משודרג, הגיעו לחזות באקט ההריסה כדי שיום יבוא והם יוכלו לספר על כך לילדים. זה נהיה לאחרונה טרנד ואטרקציה פופולרית, לפחות בשכונה הצפון תל אביבית שלי, שבה עושים פסטיבל מכל בניין שמיועד להריסה.

פעם זה פופ־אפ אומנותי בחסות חברה גדולה, ופעם קבלן היפסטר שעומד עם מגפון וסופר לאחור, שם טרק של די־ג'יי כלשהו ומוציא לכל השכנים את העיניים ואת הלב. מוזיקת מועדונים ברקע, כיבוד, שתייה ועשרות סקרנים שבוהים בטרקטור כתום שמכה בקירות עד נפילתם. לא ברור מה לאנשים מבוגרים ולבהייה בכף מתכת מכה על קיר בטון ישן, אבל כולנו מתגעגעים לימים בגן שולה וגם עברנו שנתיים קשות - אז אסור לשפוט אף אחד.

לאף אחד אין סבלנות כיום לעלילות בדיוניות שהמציאו תסריטאים שישבו ימים שלמים בבתי קפה. החיים שלנו מספיק עלילתיים גם ככה, וריאליטי זה מה שתופס כיום, בין שברדיפה אחרי מחבל ובין שבהריסת בניין.

כמה מכות עצומות ויסודות הבניין שנבנו ככל הנראה בזמן העלייה השנייה כבר נחשפו. מפחיד לגלות עד כמה שברירי יכול להיות הבית שלנו. בערב הוצב מנוף גדול עם לוגו עצום של חברת בנייה, שנוסף על זה מהבהב לי בכל ערב בחלון שבסלון, עד ששקלתי יום אחד לבקש תשלום עבור הפסקת הפרסומות שאני אפילו לא יכולה לזפזפ בה.

מסיבות הריסה הן טרנד מוזר, שדוחף אצבע בעין של הקהילה התל אביבית, שהולכת ומזדקנת. נזכרתי איך לפני 20 שנה, כשרק הגעתי לעיר, כל אירועי הרחוב המזדמנים הללו הצליחו להפיח בי אופטימיות, ולתת לי תחושה שאני לא לבד בעולם. הם גם סייעו לי להתקיים במשך תקופת מה, בעיקר מבחינה קולינרית.

נהגנו למפות את אירועי הפתיחות של תערוכות בגלריות הממוקמות ברדיוס המגורים שלנו, לא כי חובבי אומנות גדולים היינו אלא בעיקר כי הגישו שם יין חינם ובורקס, וזה סגר לנו בזול את הפינה של הבילוי השבועי. היינו נוהגים להתקשר למתווכים ולבדוק דירות יוקרה, בטענה שאנחנו ילדי עשירים, ובכך נהנינו מקפה חינם באחד מהמגדלים הראשונים שנבנו בעיר. לפני 20 שנה הכל היה עוד תמים. אני מניחה שכיום אף אחד לא היה קונה את ההצגה שלנו.

התקרבתי לאזור התותים ותהיתי מדוע אנשים מתעקשים לקנות פירות וירקות שרק נראים יפים אבל הם למעשה חסרי טעם. הם לא מתפשרים על המראה גם כשברור וידוע שהמכוערים הרבה יותר טעימים. אבל ככה זה בני אדם.

משהו במראה הקז'ואלי שלי, עם הכפכפים והאבק מהבניין הישן ממול הסגיר שאני לא שייכת, כמו תות מעוך. שאלתי אם זה אירוע סגור לפני שהכנסתי יד לכיבוד, והם הזמינו אותי להשתתף במשתה הקטן, לא לפני שהמליצו לי לשים מסיכה, כי עומד להיות הרבה אבק.

הפעם הם היו צנועים, בניגוד לקבלן שלפני חודש החליט לעשות מסיבת הריסה אל תוך הלילה וסחף איתו גם את יושבי הבר השכונתי שלנו. לא הייתה הפעם ספירה לאחור, רק המון אנשים עם ז'קטים שמסתובבים בין אנשים אחרים, שגם הם לובשים ז'קטים וכולם לוחצים ידיים ושמחים.
סבתא שלי הייתה אומרת שאחד מחוקי היקום הבסיסיים הוא שכסף נדבק לכסף. גם שמחה. אז דחפתי תות עצום מזויף וחסר טעם לפה, וקיוויתי שהדבקתי את עצמי במשהו מזה.