מורה להיסטוריה מרצה בפני כיתה של תלמידי תיכון בעיירה קלומט בקולורדו. הוא מספר על ג'ינגס חאן ועדרי החומסים שלו כאשר הוא רואה צנחנים מתחת לחופות מתוחות נוחתים ליד בית הספר. המורה ותלמידיו רצים לחלונות ומחוץ להם בהשתאות שנקצרת באש אוטומטית שהורגת אותם.
התהייה נפתרת בשניות, מכיוון שלסרט ולבמאי ג'ון מיליוס אין פנאי לגיאופוליטיקה עולמית: ברית המועצות נותרה ללא אוכל, וארצות הברית איבדה את כל בנות הברית שלה. מלחמת העולם השלישית פרצה בהחלפת מהלומות גרעיניות, אבל אחרי שוושינגטון וניו יורק נהרסו בצד האמריקאי, עם הרס דומה בברית המועצות, נסוגים הכובשים והנכבשים ללוחמה קונבנציונלית.
כפי שלמדנו במלחמת העולם הקודמת, בכל עימות כזה יש שתיקת כבשים, אזרחים מבולבלים, משת"פים, קוויזלינגים ולוחמי חירות שיילחמו עד טיפת הדם האחרונה, שלהם או של האויב. איך אנחנו יודעים? הסרט מראה לנו סטיקר שעליו כתוב “הם ייקחו את הרובה שלי רק מאצבעותיי הקרות והמתות", וחייל אויב לוקח רובה מגופתו של אזרח אמריקאי. כמה נערים, לא רק שחקני הפוטבול החסונים שהוריהם גידלו אותם כציידים ומומחי הישרדות, נמלטים בפיק־אפ תחת אש להרים ולחיקו של הטבע.
כמו בסרטיה של לני ריפנשטאל, במאית הבית של הרייך השלישי, ההרים המושלגים הם תמיד ערך נשגב שבו המעיינות מפכים מים חיים, פורלים כסופים בולעים את הפיתיון, והצבאים מניחים את כתר הקרניים במרכז הכוונת ומתים על קידוש החופש.
לצד הצילום שהעלה לטוויטר סקוט דטרו, כתב הבית הלבן של NPR (רשת הרדיו הציבורי), הוא כתב “נסענו מהר מדי לתפוס צילום חד, אבל הרגע חלפנו על פני טנק רוסי הרוס והמילה Wolverines (בעל החיים 'גרגרן') מרוססת עליו". למרבה המזל, אולג טולמאכב, מנהל הייצור של חברת הנפט האוקראינית נפטוגז, ראה את אותו משוריין והעלה צילום חד יותר: נושא גייסות רוסי BMP־2 זנוח ונטוי על צדו ועליו הססמה המקשרת בין סרט מלחמה אפוף אידיאולוגיה ניאו־פשיסטית הנובעת מלב אתוס החופש האמריקאי, מפלישה סובייטית דמיונית לאמריקה ב־1984, לפלישה אכזרית ועקובה מדם של הרוסים לאוקראינה 2022.
תגובת הבטן הראשונית לגרפיטי האייקוני הזה הייתה חשדנית והססנית; כנראה וטרן אמריקאי שהצטרף ללוחמים האוקראינים נזכר בסרט שעיצב את השקפת עולמו וריסס. אבל אחר כך נראו כלים שרופים מרוחים ב־Wolverines, בפיזור גיאוגרפי גדול מדי לאמריקאים עם קילומטראז' של ספידי גונזלס.
מלחמת רוסיה־אוקראינה גרמה לגאות חסרת תקדים בצפייה ב"שחר אדום", סרט בן 42 שחלק ניכר משחקניו כבר איננו: פטריק סווייזי, הארי דין סטנטון, רון אוניל, וויליאם סמית', פאוארס בות', במידה רבה צ'רלי שין ולצדם דיון מחודש בג'ניפר גריי, שחברה שוב לסווייזי ב"ריקוד מושחת" ופרסמה כעת אוטוביוגרפיה המקדישה מקום רב מדי לדיון בניתוחי האף שעשתה. עלייה ב־500% בפלטפורמות סטרימינג מתחילת המלחמה.
וויליאם (“פלקונטי") סמית' מת בשנה שעברה וגרם לי לתהות לאן נעלם.
הוא לא היה שחקן גדול אלא בריון גדל ממדים עם תווי פנים שנחשבו נאים בשנות ה־70. ב"שחר אדום" הוא מגיע בראש יחידת ספטנאץ סובייטית להדביר את ה־Wolverines העושים שמות בבני הברית הלטיניים. הוא מהרוסים הלא נחמדים האלה שקוצרים נערים אמיצים באש מכונת ירייה ממסוק (סי. תומס האוול). בתפקיד מפקד חיל המצב הקובני, רון אוניל (“Super Fly") גונב את הסרט.
המהפכה בקובה אינה סיפור הצלחה אבל נותר בו גרעין אנושי שאינו מניח לו להצטרף לאמוק הרצחנות הסובייטי. זהו רגע קולנועי גדול כשהוא מוריד את נשקו ומניח לאחים סווייזי ושין הפצועים אנושות לעבור בתנועת יד יגעה. אני אוהב את הסרט “יום רביעי הגדול", המחבר בין טירופו של גארי ביוסי לחירוף הנפש הקולנועי בהשראת ג'ון מיליוס והגלים הגבוהים בקליפורניה. ודאי את “אפוקליפסה עכשיו" שהוא כתב (מייקל הר כתב את הקריינות של מרטין שין). המיליטריזם שלו הוא בדיה משעשעת, ובחיים הוא בן 78 ובבריאות רעה.
“קונן הברברי" לא עומד לזכותו. גם לא הראיון שהתקיים איתו באחת המהדורות החגיגיות ורחבות היריעה והגרסאות השונות של “אפוקליפסה" שפרנסיס קופולה מפיק לעצמו בשם העילה הקלושה ביותר. מיליוס דיבר שם בחיבה רבה על אריק שרון, שאותו צריך היה לגלם מרלון ברנדו, ותיאר אותו כמי שנהג לצלול ולצוד דגים עם חץ או צלצל, מי זוכר.
ספילברג ביקש ממנו לכתוב את התסריט ל"מלתעות". מיליוס סירב אך ניאות לעצב את הסצינה שחשפה את מקור מרירותו האגרסיבית של קווינט (רוברט שאו). הסיפור שתמיד רציתי לכתוב על ה־USS Indianapolis שהובילה את פצצות האטום לאי באוקיינוס השקט ובדרכה חזרה הוטבעה. מלחיה קפצו למים: “1,100 גברים נכנסו לים", מספר קווינט לרוי שיידר וריצ'רד דרייפוס, “316 גברים שרדו...הכרישים לקחו את השאר". גם ב"מלתעות" וגם בחיים היה בזה משום צדק פואטי, ומיליוס עשה לו צדק.
ז'נט מסלין, מבקרת הקולנוע של ה"ניו יורק טיימס" ב־1984, מהסיבות הנכונות וחופן דעות קדומות, לעגה ל"שחר אדום": “אחרי שברחו להרים כשהם לוקחים איתם קשתות, חצים והרבה קוקה־קולה, שתו את דמו של האייל שהרגו והשתינו לרדיאטור של הפיק־אפ שרתח, הם שבים לעיירה. מה שהם רואים שם נורא. התושבים נכלאו במחנות מעצר, מדפי החנויות ריקים, בבית הקולנוע מוצג 'אלכסנדר נווסקי', וראש העיר משתף פעולה עם הכובשים הקובנים (ראש החץ של הסובייטים) ועד להוצאות להורג סיטונאיות שהן נקמה על מלחמת הגרילה שמנהלים נגדם קומץ נערים (ושתי נערות) שמאמצים את שם קבוצת הפוטבול ‘Wolverines'".
מהמעט שאנחנו למדים יש אזור שנקרא “אמריקה החופשית", שבהשראתו מתנהלת הלחימה בפולשים, ואליו שואפים להגיע מי שמעדיפים מאבק מאורגן על פני לוחמת גרילה. “מי נותר לצדנו?", שואל אחד הנערים את הטייס האמריקאי שצנח לחיקם. “שש מאות מיליון סינים" הוא עונה. “פעם אחרונה ששמעתי היו מיליארד סינים". “היו", עונה הטייס.
בן ג'ונסון, שהגיע ל־1984 ול"שחר אדום" מהמערבונים של ג'ון פורד והווארד הוקס דרך “הצגת הקולנוע האחרונה" (1971), אחד מהשועלים האפורים המלהקים את הסרט שתורם שתי נכדות שהפולשים תכננו לעשות בהן מעשים איומים, מסביר שאירופה לא משתתפת במלחמה. “אני מניח ששתי המלחמות הגדולות הספיקו להן. חוץ מאנגליה, אבל היא לא יכולה להחזיק מעמד לנצח".
“שחר אדום" נקרא במקור “עשרה חיילים" והתסריט שלו נכתב על ידי קווין ריינולדס (“רובין הוד: נסיך הגנבים" ו"עולם המים", שניהם עם קווין קוסטנר, שהדיח אותו מבימוי ושדד את תהילתו באיומי חץ וקשת). זה היה תסריט קטן, הדוק, קשוח, לקוני ואנטי־מלחמתי, וריינולדס כיוון למיזוג עדכני של “בעל זבוב" ו"שבילי התהילה" של קובריק. עד שמיליוס צעד אליו בנעליו הגבוהות המסומרות והפך אותו לשטח צבאי סגור שבו מותרת שליטה באוכלוסייה אזרחית כבושה באש חיה.
מיליוס הפך את ההיגד האנטי־מלחמתי של ריינולדס לסרט שנרשם בשנת 2007 ב"ספר השיאים של גינס" כסרט האלים ביותר של כל הזמנים עם 134 מעשים אלימים לשעה, שהם 2.23 מעשי אלימות לדקה. השיא הזה היה מגוחך ושגוי ביום שנרשם ובוודאי 15 שנה לאחר מכן, שבמהלכן נראתה אלימות קשה פי כמה בקולנוע ובטלוויזיה. כמו ברוס וויליס, ששופך את מוחו של נשוא נקמתו ברימייק המיותר והמכוער של “משאלת מוות".
מיליוס אחראי למשפט האלמותי בפיו של קולונל קילגור ב"אפוקליפסה עכשיו", “אני אוהב את ריח הנפל"ם בבוקר", ולכל שורות המחץ בשניים מהסרטים בסדרת “הארי המזוהם". מתישהו נקלעו האחים ג'ואל ואיתן כהן לפגישה עם הבמאי המיליטריסט השואג וחובב אומנויות הלחימה היפניות, שבעקבותיה אמרו, “הוא לא שירת בצבא אף על פי שהוא לובש מדי חאקי וחוגר אקדח. הוא הזמין אותנו לביתו לראות את אוסף כלי הנשק שלו, הזמנה שהצלחנו להתחמק ממנה".
ב־1984, באמצע שתי הקדנציות הנשיאותיות של רונלד רייגן וכאשר ברוס ספרינגסטין שר בצווחה פטריוטית “Born in The USA!", שזר מיליוס את הנהמות הניאנדרטליות שרחשו מתחת לפני השטח כנהרות לבה לאמירה המדויקת, הקולעת והמייצגת זרם מסוים מאוד באמריקה שהיה “שחר אדום". אילו הייתה השאגה הקולקטיבית “USA! USA!" אדם אחד, האיש עם האינסטינקטים המדויקים הללו היה ג'ון מיליוס. זאת הייתה גם השנה שבה רונלד רייגן, ברגע של הומור ביזארי, אמר בנאום “חבריי האמריקאים, אני שמח לבשר לכם היום כי חתמתי על חקיקה שתוציא את ברית המועצות מחוץ לחוק לתמיד. אנחנו נתחיל להפציץ עוד חמש דקות". אהה, האייטיז.
מיליוס נשאר נאמן ככל שיכול היה לכלי הנשק הנכונים ב"שחר אדום". אף שציוד סובייטי כמו טנקים ומסוקים של התקופה היו מחוץ להישג ידו, הוא התעקש על תחליפים סבירים. את השחקנים הצעירים הכניס מיליוס למשטר אימונים מפרך דמוי טירונות. הם השתמשו בכלי נשק אמיתיים כדי לא לעשות טעויות עם נשק “קר" בעת הצילומים. השחקנית לאה תומפסון (אמו של מייקל ג'יי. פוקס ב"בחזרה לעתיד"), אמרה, “לקחו אותנו למטווח שבו ירינו בכל כלי נשק שעלה בדעתו של מיליוס". הבמאי עצמו הסתובב בעת הצילומים עם אקדח טעון.
“שחר אדום" היה סרטו הראשון של צ'רלי שין, האיש, הנשים והסמים ובנו של מרטין שין מתהילת קפטן ווילרד מ"אפוקליפסה". זה היה התפקיד הגדול הראשון של פטריק סווייזי, המבוגר בחבורה (31). הסרט שרד את מדרוג הוועדה הרלוונטית עם ה־PG־13 הראשון בהיסטוריה (מגיל 13 בהשגחת הורים) במקום לחטוף R (restricted) שהגיע לו בצדק, אבל סצינת סקס בין תומפסון ופאוארס בות', הטייס שמפעיל את כיסא המפלט שלו מעל קולורדו וצונח אל לב ההתקוממות, נפסל בצפייה מקדמית עם קהל. היחסים בין תומפסון בת ה־23 ופאוארס בן ה־36, גרמו לדחייה.
לא איש כג'ון מיליוס יסתתר ממלחמה כפי שהיא במסתור הבטוח של אפקטים חזותיים, אומנם מקרטעים ובתחילת דרכם אבל כאלה שעשו את העבודה אצל חברו ג'ורג' לוקאס בטרילוגיית “מלחמת הכוכבים". הירי והפצצות, הטנקים, המסוקים, ה־RPG וכל הרעש והצלצולים, צולמו ללא אפקטים או מיניאטורות בהשתתפות פעלולנים. אם המלחמה עצמה לא הייתה תובענית דיה, החורף תרם את שלו עם ימי צילום שבהם ירדו המעלות אל מתחת למינוס 30 פרנהייט.
בדרכו הערמומית המנצחת התנחל “שחר אדום" בתודעה האמריקאית, וכעת - כך מסתבר - גם העולמית. הסרט לא הניב הצלחה קופתית גדולה; הוא עלה 17 מיליון דולר והכניס 38 מיליון. ודאי לא ביקורות משבחות; לעתים היה נדמה שהמבקרים התחרו ביניהם להמיט על “שחר אדום" אלימות מילולית (אין דבר כזה) שתשאיר את מיליוס ללא עצם שלמה בגופו. ממרחק זמן בטוח החלה התכתשות עם העליהום המקורי כאשר בעלי דעה צעירים, מילניאלים קלי תנועה ומחשבה, הציבו פיגומים תומכים סביב המקום החם בלבם שקנה לעצמו “שחר אדום".
אינך חייב לצדד בפוליטיקה של הסרט, אף על פי שגם לה היבטים שונים, כדי ליהנות מהאקשן, התסריט המהודק והחברות (כולל הבוגדנות של הפחדן ובעל האינטרסים) בין אנשים צעירים הבוחרים להילחם עד כלות הנשימה מאשר להיכנע לכוח כובש. בישראל קרא לזה יגאל מוסינזון חסמב"ה, וקלות הדעת שילבה ידיים עם האידיאולוגיה והלאומנות, אף שלעתים נראה שהבריטים לא סולקו מפלשתינה באש חיה ולא היה פיצוץ ב"קינג דיוויד".
הפיל ב"שחר אדום" פוסע ברגליים כבדות לא בחנות חרסינה אלא בימ"ח של טנקים ונושאי גייסות משוריינים המאוישים בחיילים מניקרגואה, קובה וברית המועצות. אלה מוציאים להורג אזרחים כאמצעי הרתעה, כולאים שוחרי חופש במכלאות ואונסים נשים. מיליוס, פשיסט שכמותו, מציג את המלחמה כמות שהיא ולא כמו שרגא גפני המנוח, אבי “הימאים" ואחרים, שניסה לשכנע אותי יותר מפעם אחת, כולל כתבים נמלצים למערכת, ש"ערבי טוב הוא לא ערבי מת", הכל ברוח טובה. לא ברור לעתים אם לוקה “שחר אדום" באירוניה דקה ובטשטוש הפער האידיאולוגי בין אמריקאים וקומוניסטים. כניסת הכוחות המיוחדים הסובייטיים לקלומט במצעד מתוח, היא קידה לא בלתי מכוונת לכניסת החיילים הצרפתיים ב"קרב על אלג'יר" האנטי־אימפריאליסטי מובהק.
כאשר ה־Wolverines מוציאים להורג שבוי מלחמה, שואל אחד מהם את סווייזי המפקד, “מה ההבדל בינינו ובינם?", סווייזי המשיב לו הוא מיליוס נטו: “אנחנו חיים כאן". במלחמת חורמה אכזרית אין פנאי לדקויות. “שחר אדום", כמעט לבדו, שינה את נתיב הקולנוע האמריקאי כאשר בחר להחליף - אכן בעקבות “אפוקליפסה" שגם לה היה מיליוס שותף - את האלימות הקורצת ומגלגלת העיניים של ג'ון וויין ואחיו ושורות המחץ האוסטריות של שוורצנגר בסרטיו המקוריים לפני שהתחיל לעקור אברי גוף ב"שליחות קטלנית" ולקטוע באבחות חרב ב"קונן הברברי". אין ב"שחר אדום", סרט רציני כמו דום לב, ולו גם שורת מחץ חוכמולוגית אחת, אלא אם אתם רוצים לתייק את צעקת הפרידה של הארי דין סטנטון “נקמו אותי!" לבניו סווייזי ושין לפני שמוציאים אותו להורג, כקוריוז.
מה שיש ב"שחר אדום" זה קרב אש נטול אירוניה עד הסוף המר, שבו משסה מיליוס את ה"Wolverines" הצעירים שלו בקומוניסטים הרצחניים. הראייה השטוחה והממוקדת הזאת היא שהעניקה ל"שחר אדום" חיים מחודשים ברחובות המפויחים באוקראינה. עבור מי שאהבו את הסרט מצפייה ראשונה, זה בונוס לא קטן. גופי השידור באמריקה זיהו את הפרוגרמינג הבלתי נמנע הזה, ו"שחר אדום" מזנק מכל הערוצים, כמו כל סרטיו של ברוס וויליס בשנים האחרונות, שבהם צופים כעת דרך הפריזמה של מחלתו.
אתה יודע שטראמפ התכוון לצטט את “שחר אדום" כאשר הזכיר בנאום ההשבעה שלו ב־2016 את “American carnage" לאוזניהם הזקורות מהשתאות, כולל נשיאים שקדמו לו ושאותם ייצג ג'ורג' וו. כאשר אמר לקולגות “That was some weird shit". ב"שחר אדום" מתברר שאירופה ודרום אמריקה נכנעו לסובייטים כמו נמושות. זה מותיר את אמריקה לבדה לעמוד בפרץ נגד הרודנות. זרקור של תקווה המאיר לזרים בעלי מבטא מצחיק את הקרב על הצלת העולם הישן. המבצע ללכידת חוסיין ב־2003 באדיבות ג'ורג' וו. נקרא “שחר אדום" ושני בתי המסתור של סדאם נקראו “Wolverine 1" ו"Wolverine 2".
מאחורי הקזת הדם הפטריוטית שאינה מתעלמת מהשניות הקשה באופי הלאומי האמריקאי, אי אפשר לזכות את מיליוס מאחריותו לאידיאולוגיה פשיסטית וריאקציונית. על פי תפיסת עולמו, מלחמת העולם השלישית מתחילה כבעיה של הגירה בלתי חוקית ואלימה. מדינות מרכז אמריקה ומקסיקו נפלו בידי הקומוניזם, מהגרים היספניים פולשים לאמריקה ומחבלים בבסיסי חיל האוויר. אירופה הזקנה והשבעה מסרבת לקום מרבצה ולעזור לאמריקה באופן שאינו שונה משנתיים של מלחמת העולם השנייה שבה התחנן צ'רצ'יל לעזרה מרוזוולט.
לא רק ראש העיר הוא קוויזלינג המסגיר את אזרחיו להוצאה להורג. גם בנו, נשיא אגודת התלמידים וגרילה לעת מצוא, מוביל את הסובייטים למקום המחבוא ולקרב האחרון. אין ברירה וצריך לירות בו. “שחר אדום" הוא מייצג מובהק של התנועות הטקטוניות של שנות ה־80, רייגן, גורבצ'וב, נפילת חומת ברלין ותחילת הפרסטרויקה. זה סרט ניהיליסטי של במאי שחשיבתו אינה סדורה ועמוסה דימויים סותרים; מקדם הזהות בין תהילה ומוות, קיטש ומוות, לחימה כאתגר אולטימטיבי. כמי שהעביר את חייו היצירתיים מכורבל בפינה, מין פיניאטה לאומית, מציג מיליוס אמריקה עתירת מוסדות מושחתים ופוליטיקאים פחדנים.
לא ברור על מה נהרגים צעירים לוחמניים ב"שחר אדום". בקשר הלא באמת מפתיע שנעשה כעת בין סרט ישן למלחמת הישרדות, קל יותר להבין למה טוב למות בעד אוקראינה. מי היה מאמין.