קשה ככל שתהיה, בלי היסטוריה אין עתיד, היא זו שעושה אותנו

אחד הטקסטים המרשימים ביותר שקראתי סביב המיתוס והאתוס של הקמת המדינה הוא של יורם קניוק. "טעות לומר שלחמנו על הקמת המדינה הזאת. שכן, מנין ידענו איך מקימים מדינות? מישהו עשה את זה לפנינו?", כתב בספרו "תש"ח", "הוטל עלינו לחולל נסים. מדינה היתה מושג מעורפל ואפילו מגוחך.

"הדבר הראשון שאנחנו יודעים על תולדות עמנו הוא שאברם אבינו בורח ממולדתו מפני ששמע אלוהים, לא את זה של משה אלא אחר, כנעני, בארם נהריים, אומר לו, לך לך ממולדתך! אז מנין נדע אהבת מולדת מה היא?". קניוק כיוון זכוכית מגדלת אל תאי הזיכרון והחוויות. היינו חברים טובים ודיברנו על הרבה דברים בגלוי, אבל אף פעם לא ניסיתי להוכיח אותו.

מי אני, שאגיד לו מה וכיצד לזכור מהרגעים מימי מלחמת העצמאות כששירת בפלמ"ח, לחם בחזית ירושלים ונפצע? מי אני, שאנחה אותו מה לחשוב? הרי לא הייתי שם, כשהיה נער בן 17 וחצי, ילד טוב תל אביב שראה את חבריו נמוגים לתוך מרחץ דמים בכפר סאריס, ובבית מחסיר, ובקסטל, ובנבי סמואל, ובקולוניה, ובהר ציון, ובסן סימון, זה הוא שהיה שם כשחבריו, קבוצה של נערים שדבר פרט אולי לזיכרון ההיסטורי לא חיבר ביניהם, נהרגו בזה אחר זה בזמן שהוטל עליהם לחולל נסים בלי דף הוראות.

"נס. באמת נס ושמחה גדולה, העובדה שהמדינה הזו קמה וממשיכה להתקיים", אמר לי השבוע אהוד קין. הוא יודע היטב שגם על נסים צריך לשמור מכל משמר. קין (חייקין) הוא פסל מחונן ונכה צה"ל, רס"ן במיל' שחטף צרור ברגלו ונפצע באורח קשה ב־1971 באל ח'יאם בלבנון בזמן שהיה מ"מ בסיירת אגוז. למרות נכותו הקשה סירב לקבל צל"ש ועבר הסבה למפקד פלוגת טנקים.

על קין סיפר לי אל"ם יעקב היכל, ספר היסטוריה מהלך. מיום גיוסו של היכל לצה"ל היה דמות מפתח באירועים החשובים בחיי המדינה והחברה בישראל. התכנסנו בחצר ביתו של קין במושב אורה שבאחת הפסגות הגבוהות בהרי ירושלים. יחד צעדנו באטיות אל עבר "גן מצויני צה"ל" שהקים קין במו ידיו להנצחת מורשת לוחמי יחידה 101 וסיירת אגוז ולמען הזיכרון ההיסטורי שנבנה רגע רגע. במיצגים השונים, שהוא מגדיר כ"פסלי שטות", האומנות, הזיכרון וההנצחה שלובים יחד. והומור. חייב הומור בשביל לעבור את החיים האלה.

"אני יוצר חיבור כפל משמעי, תלת־ממדי, של אובייקטים ישנים מתקופות ומתרבויות שונות, באופן המשנה את משמעותם ללא הכר. התוצאה היא עבודות שעיקר משמעותן 'חוסר משמעות מבדחת'", הוא מסביר. למשל, מיצג בשם "המערכת הפלנטרית של בריה"מ" שבמרכזו "שמש העמים", כלומר סטאלין, וחמישה עשר גופים שהתפרקו סביבה.

בגן הזה, מעץ הברזל שפיסל, למדתי, בין השאר, על תרומתה הנסתרת של חב"ד להקמת היישובים החקלאיים בשנים 1881־1921 ומכאן להקמת המדינה שבדרך ולביטחונה. בארבעת השערים שיצר, קין מציע מסע דחוס שראשיתו במהפכה הניאוליתית, המשכו ביוון העתיקה ובתחנות נוספות בהיסטוריה. בצדו השני של הגן, על גבי תשעה עמודים, צבעי אותות תשע מלחמות ישראל החדשה. לכל פסל מוצמד הסבר שאפשר לקרוא או לסרוק באמצעות טלפון חכם.

לקין אין כוונות רווח. רק שילמדו ויכירו. השער לגן פתוח ועכשיו הוא מחפש אבני ריצוף יד שנייה במצב טוב, כדי להשלים את הנגישות לאנשים עם מוגבלות. מי יודע, אולי מישהו מחבריו לסיירת יתרום, אולי מישהו מהמבקרים, או מקוראי טור זה. מעיניהם של קין והיכל לא נעלם דבר. הארץ הזאת היא חלק בלתי נפרד מהם - וההפך. הם שמחים בצמיחתה ומכירים מקרוב חלקים שצריך לתקן.

כך, בחום של 35 מעלות בצל, ישבנו שני דורות. האחד לחם ושילם בגופו ובנפשו בשביל שנוכל לחיות פה, והשני נולד אל המוכן. לכאורה שום דבר לא קושר בינינו, בדיוק כפי שיש שיגידו שמעולם לא באמת היינו עם. אולי. אבל הסתכלתי על שני הגיבורים האלה והיה ברור לי יותר מתמיד שהמדינה הזו היא הבית היחיד שלנו.

לפעמים הגג דולף והצנרת טחובה. גם הקירות מאיימים ליפול מעת לעת, ויש הרבה יותר מדי עשבים שוטים שצמחו ליד השיבר הראשי, אבל זה הבית היחידי שלנו, ובית, כידוע, לא נוטשים. לא עם דרכון זר ולא בלב. פשוט מתקנים. בדיוק כמו שקניוק טען. בלי היסטוריה אין עתיד. כי היסטוריה, קשה ככל שתהיה, היא זו שעושה אותנו. 

קריאה ראשונה

חוכמה עמוקה והשלמה, אלו שני הדברים העומדים בלב ספרו החדש והנוגע ללב של דויד גרוסמן. אלו ימים משונים מאוד של טשטוש הפיזי והנפשי, בין זמנים וגילים, והנה בא גרוסמן ואומר: לכל קמט יש סיפור. לסב יש הווי וחיים שלמים משלו, לנכד יש הווי וחיים משלו, אבל הקסם קורה בזמן ששתי המציאויות ושני סיפורי החיים מותכים לאחד ולהווי משותף.

יש להם יום קבוע, בית קפה שבו יש מי שמקדמת את פניהם בציפייה ובברכה, ומתוך הקִרבה עולות השאלות. מקסים לראות איך גרוסמן מלהטט באמצעות תחבולה ספרותית מוכרת, כלומר ההזרה, ומציב מעין מיקרוסקופ שדרכו מתבונן הנכד על קמטיו של הסב.

מהר מאוד מתחוור שהקמטים, פרט לביטוי פיזי לזמן החולף, נושאים איתם זיכרון: לעתים מצלק, לעתים של אושר, וכאשר חולקים את הזיכרון עם הקרובים אלינו, כידוע, נוספת לו שכבה והוא מתקיים בצורות נוספות. האיורים של מאיה שלייפר משווים גם הם תחושה של שכבות, והופכים את הספר לנוגע ללב ומחבק.

"לכל קמט יש סיפור" מאת דויד גרוסמן. איורים: מאיה שלייפר. הוצאת עם עובד. 74 שקל

המלצתרבות

התערוכה "משפחה עם זנב" עוסקת בקשר בין בני האדם לבעלי חיים שבגלל טעות היסטורית מכונים "חיות מחמד". בתערוכה משחקים מאתגרים, מיצגים אינטראקטיביים חדשניים, פינות הפעלה מגוונות, תצוגה של פוחלצים ושלדים, מידע מדעי והיסטורי. מיצירות אומנות המוצגות בתערוכה, פרי יצירת תושבות ותושבי העיר, עולות שאלות לגבי משמעות בעלי החיים האהובים, ההבדלים בין חיות בית לבין חיות בר ועוד.