תעמידו פני מופתעים: ביום השואה 2022 הסתבר שבשנה האחרונה מקרי האלימות על רקע אנטישמי כמעט הוכפלו, וזה כמה שנים מספרם עולה באופן עקבי. הכותרת של דוח המרכז לחקר יהדות אירופה באוניברסיטת תל אביב היא שלמרות המאמצים, המלחמה באנטישמיות הגלובלית נכשלה. מעניין למה.
החידוש היחיד בדוח השנה היה במספרים המאמירים, כי את הסיבות לאנטישמיות אנחנו יודעים זה זמן. כפי שלפני מאה שנה האנטישמיות התחלקה ל"קלאסית" (כלומר שנאת יהודים שורשית) ו"מודרנית" (שנאת יהודים מסיבות אקטואליות), כך גם היום. האנטישמיות הקלאסית גורסת שהיהודים הערמומיים שולטים בעולם, והאנטישמיות המודרנית היא "מה כבר אמרנו? בסך הכל ביקרנו את המדיניות של ישראל", בסגנון ג׳יג׳י חדיד.
כך נרשמה בשנה החולפת עלייה חדה במספר התקריות האנטישמיות מסיבות "קלאסיות" של האשמת יהודים, כמו הפצת מחלות ובמיוחד הקורונה, ומסיבות "מודרניות" בגלל תקריות מאי 2021, במהלך העימות התורן עם חמאס שירה עלינו אלפי טילים. הגלים האנטי־ישראליים (או כפי שהם מכונים בשפה המכובסת "פרו־פלסטיניים"), בעיקר ברשתות החברתיות, הם לכאורה פוליטיים ו"ביקורתיים", אבל בסוף מייצרים גלי שנאה לכל מה שנתפס כקשור לישראל. זה היופי - אפשר לשנוא יהודים בין שאתה משתייך לצד הקיצוני של הבריונים הלאומניים, ובין שאתה משתייך לצד הקיצוני השני של אלה שמכנים את עצמם פרוגרסיביים.
היהודים, מסתבר, מודרים פעמיים. הקטע הוא שלצד המספרים המאמירים של תקריות אנטישמיות אלימות, יש גם נטייה לא לספור את היהודים כקבוצת מיעוט שסובלת מרדיפה. פעילי זכויות אדם למיניהם מדירים יהודים מהפעילות שלהם, לגמרי במודע. מבחינתם - גזענות נוגעת לשחורים, להט"ב, מבקשי מקלט, אולי עובדים זרים, אבל לא ליהודים. הרי ישנם בסך הכל 15 מיליון יהודים בעולם (פחות ממחציתם חיים בישראל), לעומת 46.8 מיליון אפרו־אמריקאים ו־23.4 מיליון אמריקאים שמגדירים את עצמם כלהט"ב. אבל המיעוט היהודי יצא מהאופנה, ולכן הוא כבר לא זכאי לשום חמלה.
העניין עם יהודים היה ונשאר - הם נתפסים כחזקים יותר ממה שהם באמת. לכן נפוצות אמירות לגבי השליטה המוחלטת של היהודים בכסף, בפוליטיקה ובמדיה העולמית, ובצד השני קיימת תפיסה שמדינת ישראל היא חזקה וגדולה בהרבה מכפי שהיא באמת. אפשר לומר שהאנטישמיות המודרנית נגזרת מעיוורון לעוינות, לאיומים ולאלימות התמידית כלפינו בשכונה המאותגרת המכונה המזרח התיכון.
לישראלים לא אכפת
הגיוני היה שישראל תישא את דגל האנטישמיות ותנהיג ביד רמה את הפעילות למלחמה העולמית באנטישמיות, אבל זה לא באמת כך. ישראל מציינת את יום השואה בטקסים ממלכתיים מכובדים ולוקחת כל דיפלומט שמגיע לסיבוב רשמי ב"יד ושם", אבל כבר תקופה ארוכה אנחנו שולפים את קלף האנטישמיות רק כשזה נוח לנו, ולא באמת פועלים נגדה.
בואו נודה: ככל שעובר הזמן, הישראלים מתעניינים באנטישמיות פחות ופחות. באופן כללי - אין תחזוקה סיסטמטית אמיתית של הקשר עם יהדות התפוצות. משרד התפוצות לרוב ניתן כאתנן פוליטי, ולאף אחד לא ממש ברור מה הוא עושה, פעילות הסוכנות היהודית קיימת בשוליים, ואין חינוך מנהיגותי שמתחזק את תפקידנו כישראלים, שאמורים לשמור זה על זה ולשמר את היהדות העולמית, לא רק את יהדות ארץ ישראל.
נשאבנו עמוק מדי לתוך הפוליטיקה הפנימית, וקצת שכחנו מאיפה באנו בהיבט הזה. בעיקר בשנים האחרונות הפנינו את מלוא האנרגיה שלנו לתעמולה פנימית, שהמסרים שלה גברו על המסרים של הסולידריות ושל התמיכה ההדדית. בנוסף, גם היבט הסולידריות היהודית הבינלאומית הלך ונשחק. היהדות היא לכאורה נושא מרכזי בפוליטיקה הישראלית, אבל במקום להדגיש את המורשת, הוא מתנקז לחמץ בבתי חולים, לבנייה באיו"ש ולקצבאות ילדים.
הממשלה הקודמת חרטה את היהדות על דגלה, אבל החריפה את הקרע מול המפלגה הדמוקרטית בארה"ב וטרפדה את מתווה הכותל, שאמור היה לתחזק את הקשר עם יהודי התפוצות. הממשלה הנוכחית רוצה לנקוט יהדות מקרבת ולערוך רפורמות שיאפשרו אותה, אבל משקיעה את מרב מאמציה בשימור הקואליציה. בסוף, הנושא החשוב הזה פשוט מוקרב או סתם נופל בין הכיסאות.
מלחמות היהודים
אנחנו רואים את העלייה באנטישמיות לצד קיומן הברור של תופעות נוספות, רק לא קולטים שיש קשר הדוק ביניהן. הקשר בין הקהילה החרדית לשאר אוכלוסיית ישראל הפך למלא במסרים של שנאה, בעיקר בגלל בריתות פוליטיות. אם אנחנו ראינו במגזר החרדי גורם מרכזי להפצת הקורונה, פלא שבשאר העולם מאשימים יהודים בהפצת מחלות?
באותו אופן - אוניברסיטת תל אביב הוציאה דוח על העלייה באנטישמיות וציינה בפירוש שאחת הסיבות העיקריות היא שנאת ישראל נוכח הכפשות מאורגנות סביב כל עימות בעזה. אבל היא התעלמה מכך שחלק לא קטן מההכפשה הסיסטמטית של ישראל קיים גם אצלה באוניברסיטה, ובמוסדות אקדמיים בכלל.
חתן פרס ישראל השנוי במחלוקת פרופ׳ עודד גולדרייך תרם ב"אקט מחאתי" את דמי הפרס שקיבל בזכות בג"ץ לארגונים קיקיוניים, שמקדישים את כל פעילותם להכפשת ישראל בעולם ותורמים מדי יום לאנטישמיות העולה. הכל תוך הבעות פנים מיוסרות של קדושים מעונים, כמובן, שבסך הכל "מקדמים שלום ושוויון". רק מה - השוויון והשלום לא בעלייה, והאנטישמיות ושנאת ישראל דווקא כן. שחלילה לא יישמע שפגעתי בחופש הביטוי של גולדרייך ודומיו, הכל מותר ובגדר החוק, הרי אנחנו מדינה חופשית ודמוקרטית. רק איך לעזאזל אפשר לחשוב שזה מעשה מוסרי או חכם?
באותה נשימה, תרבות הבהמיות, שהפכה למוצר מבוקש בפוליטיקה ובתקשורת, מתבכיינת על האנטישמיות אך לא עושה דבר כדי למתן או למנוע אותה. להפך. האנטישמיות משמשת עוד סוג של דלק לתעמולת הרפש הפנימית, במקום לראות בה בעיה שזקוקה לפתרון חכם.
גם אם זה מוצדק לצאת נגד מי שמנסה לרצות את קצות הליברליזם המערבי המטורלל, הפתרון הוא לא בהמיות וצעקות. הטרלול הביא כאן אנשים להגיב בבוז ובציניות בלתי נתפסת השבוע, כשהיו איומים באלימות וברצח כלפי ראש הממשלה ומשפחתו. אין הרבה ערך לססמאות על חשיבות היהדות, הסולידריות וזכר השואה, כשבמהלך מרבית השנה מושקעת כל כך הרבה אנרגיה בשנאה פנימית ובפלגנות. אנחנו עסוקים מדי במלחמות היהודים בעצמם. אם אנחנו לא מסוגלים לגלות הבנה או חמלה זה כלפי זה, פלא שאחרים לא מגלים כלפינו שום הבנה או חמלה?