1. "התפשרות עם ירידה ברמה" לא תסייע "לקידומם של בני שכבות חלשות". מה שנדרש הוא "הצגת אתגר ונורמות איכות", שיוכלו להבטיח "התפתחות אישית וחברתית". פגיעה בנורמות "אולי תשמש מסווה מלאכותי ופיתוי זמני להצלחה מדומה, אך תוך זמן לא רב יתברר, שנזקה גדול מההקלה הזמנית הכרוכה בה".

הכותב: שר החינוך. השנה: 1986. הנושא: רפורמה במבחני הבגרות. עוד רפורמה במבחני הבגרות, שאחריה באו עוד ועוד ועוד רפורמות במבחני הבגרות. יצחק נבון, שקבע שירידה ברמה לא תביא תועלת למי שזקוק לתועלת, קבע בזה גם מבחן פשוט, בהיר, לכל רפורמה שהייתה לפניו או אחריו. מבחן פשוט, שכל אחת ואחד יכולים להשתמש בו ב־20 שניות של הרהור, ולגבש עמדה על הרפורמה המוצעת.

עיקרו השאלה: האם הרפורמה הזאת תחייב את התלמידים להתאמץ יותר או פחות מכפי שהתאמצו קודם? כל הרפורמות שתוצאתן פחות מאמץ הן רפורמות כושלות. מעט הרפורמות שתוצאתן יותר מאמץ הן רפורמות מוצלחות. בעצם, כאן אפשר לעצור. הביטו ברפורמה שהציגה השבוע שרת החינוך יפעת שאשא ביטון, ואז שאלו את השאלה הפשוטה. היׂה היו ארבעה מבחני בגרות, ואינם עוד. במקומם, תהיה עבודה. את הציון על העבודה ייתן בית הספר (מחציתו), וייתן משרד החינוך (מחציתו).

אז מה יש כאן, יותר מאמץ לימודי או פחות? אם אתם לא בטוחים, פנו לתלמידי בית הספר הסמוך למקום מגוריכם. הם ייתנו לכם תשובה מוסמכת.

מערכת החינוך הישראלית היא מערכת מסורבלת, מיושנת, עייפה. היא נזקקת להמתת חסד, לא למתיחת פנים, אך את הפרוצדורה אין מי שיבצע. זו משימה קשה, שתובעת זמן, משאבים, קביעת סדר עדיפויות. ועדת דברת מתחילת המילניום ניסתה להציע דרך לרפורמה מקיפה. לימור לבנת, אז שרת החינוך, אפילו התכוונה לממש. "אני מתחייבת להנהיג את המהפכה הזאת בכל תנאי", אמרה. מסקנות הביניים של הוועדה אושרו בינואר 2005. זה היה זמן לא טוב למהפכות, כי הממשלה הייתה עסוקה במהפכות אחרות, כמו ההתנתקות.

יו"ר ארגון המורים העל־יסודיים, כאז כן עתה, קבע שהרפורמה מזכירה את "הסכם ריבנטרופ־מולוטוב". ולמי שהחמיץ את שיעור ההיסטוריה, ועוד לא הספיק לכתוב עבודה במקום: זה הסכם שקשר את גרמניה הנאצית של היטלר לברית המועצות של סטלין. באופן טבעי, רן ארז התנגד לרפורמה כזו (מי יכול לתמוך במשהו שמזכיר את היטלר וסטלין).

ארז מתנגד גם לרפורמה של שאשא ביטון. תאמרו עליו (ועל היטלר וסטלין) מה שתאמרו, לפחות הוא עקבי. מתנגד תמיד. מסיבה דומה תמיד. קשה להזדהות עם השפה שלו, או עם הטענות שלו, או לזהות אצלו איזו משנה חינוכית או שאר רוח, אבל דבר אחד עם ישראל חייב לו: קצת פחות רפורמות. כל פעם שהוא תוקע מקל בגלגלים של שר חינוך, הוא מעלה את הסיכוי שמשהו רע לא יקרה.

קצת אחרי שהתנגד לדברת, לבנת כבר לא הייתה במשרד. עכשיו באה שרה חדשה עם רפורמה, וגם הכיסא שלה מתנדנד, יחד עם הקואליציה כולה. צריך רק למשוך קצת זמן, והפריץ ימות.

שנה לאחר שממשלת שרון הודיעה על רפורמה, באה ההתמוטטות של ראש הממשלה. ממלא מקומו, אהוד אולמרט, היה עסוק בעמונה, בעליית חמאס בעזה, בתוכניות סרק של "התכנסות", במלחמה בלבנון. לבנת והליכוד יצאו מהתמונה. היו מאיר שטרית, ואחריו יולי תמיר, שהייתה לה רפורמה אחרת, אופק חדש. יש הסבורים שהרפורמה הצליחה. אבל את הישגי התלמידים לא שיפרה.

כמה שנים אחר כך בא שי פירון, ושינה את מתכונת הבגרות. גם הוא, כמו שאשא ביטון, האמין בלמידה "משמעותית". כלומר – פחות. נפתלי בנט הדגיש את הצורך במתמטיקה. הוא שר החינוך היחיד בעשורים האחרונים, שאפשר להצביע על הישג ממשי שראוי לזקוף לזכותו.

למה זה כל כך קשה? כבר אמרנו, מערכת מסורבלת, פוליטיקה, חילופי שרים מהירים שמביאים לתפניות במדיניות, ריכוזיות יתר. למה זה כל כך קשה? כי השרים רוצים למצוא חן, לא לשנות את המערכת. הם רוצים להקל, לא להקשות. למה זה כל כך קשה? כי מחפשים פתרונות מתחת לפנס, במקום שבו יש אור וקל, והמטבע לא נמצא. ספר של לינדה דרלינג המונד, מאוניברסיטת סטנפורד, "חינוך במיטבו", מכוון לאזור שמחוץ לפנס.

"מה אפשר ללמוד ממערכות החינוך הטובות ביותר בעולם?", היא שואלת, ויש לה תשובות, אחרי שהשוותה כמה מערכות כאלה, שכמה דברים משותפים לכולן. הנה שני הסעיפים הראשונים: "ערך חברתי גבוה להוראה". אין בישראל. "תנאי קבלה סלקטיביים למקצוע". גם את זה אין בישראל. מזה צריך להתחיל. אם הוראה תהיה מקצוע של מצטיינים, שרי החינוך יוכלו לנוח, במקום לשקוד על רפורמות.

מה צריכה מערכת החינוך כולם יודעים ואף אחד לא רוצה לתת: כיתות קטנות יותר, משמעת קשוחה יותר, מורים שנבחרו בקפידה ויודעים את מקצועם, חתירה להישגים. יצחק נבון לא התבייש לומר שיש לחתור להישגים, אך ויכוחי זמנו מזכירים את ויכוחי ההווה. מה יותר חשוב, להביא תלמידים לרמה שתספק את האוניברסיטאות, או לוודא שכולם יקבלו "תעודת בגרות" (הדרך הקלה להשיג את התעודה היא הורדת הרמה).

מה יותר חשוב, שתלמידים ילמדו, או שיקבלו חינוך לערכים, מה שזה לא יהיה. מה יותר חשוב, שתהיה חברה שוויונית, או שתהיה אפשרות למצוינים להתקדם ולפתוח פער. אלה לא שאלות זניחות. אלה שאלות בליבת העשייה של מערכת החינוך, שמדינת ישראל לא מצליחה להכריע בהן לטווח ארוך מספיק כדי להניע רפורמה שיש לה סיכוי להצליח ולספק תוצאות.

קוראים עם תחביבים משונים במיוחד מוזמנים לעיין בארכיון המדינה בשלל מסמכים המעידים על הזיגזג הבלתי פוסק של מנכ"לים ושרים, המתנסים לתמרן במציאות בלתי אפשרית. הנה מכתב למנהלי בתי הספר, דצמבר 1994. הכותב: מנכ"ל המשרד, ד"ר שמשון שושני. תשעה עמודים של שפה בירוקרטית, שתחילתה בהבטחה שאין לה כיסוי, שאין לה סיכוי לכיסוי.

"הנהלת משרד החינוך, התרבות והספורט החליטה על צעדים מספר, שיאפשרו להקל את העומס על התלמידים הנבחנים בבחינות הבגרות, בלי לפגוע במתכונת הלימודים וברמת הלימודים בחטיבה העליונה". זוכרים את המבחן שהצענו קודם? המכתב של שושני מקבל ציון נכשל. הוא מבטיח שהעומס יירד אך הרמה לא תרד. אילו היה פיזיקאי, היה יודע שהבטחתו עומדת בניגוד לחוקי הטבע. כדי להעלות את הרמה צריך יותר מאמץ, לא פחות.

מסקנה דומה חלה גם על הרפורמה של שאשא ביטון, שמטרתה – ציטוט של השרה - "להפסיק לשנן, ובאמת להתעניין". איזו בעיה באה לפתור. בעיה של שינון יתר? נדמה לי שתלמידי ישראל נדרשים לשינון פחות מבעבר, ובהתאם, גם יודעים פחות מבעבר. הם לא יודעים לצטט את שירת דבורה, ושפתם דלה יותר. הם לא יודעים לצטט תיבה מביאליק, ותרבותם דלה יותר.

בעיה של חוסר עניין? בעיקרון, מעבר מבחינה לעבודה יכול להיות גם מעבר מפחות עניין ליותר עניין. או שלא. אולי יתברר, בהשקת הרפורמה הבאה, של שרת החינוך הבאה, שהתלמידים משתעממים גם מהצורך לכתוב עבודה. מה שמעניין אותם באמת זה לצאת לחצר, להקפיץ כדור. או לקרוא ספר פנטזיה. או לשחק במחשב.

ובכלל, למה מעניין אותנו שיהיה לתלמידים מעניין? האם יש לנו עניין בעניין, או שיש לנו עניין בלמידה ובידע? האם יש לנו עניין שהתלמידים יעבירו את הזמן בנעימים, או שלמערכת החינוך יש מטרה אחרת, לספק למי שבאים בשעריה מפתחות להצלחה בעולם תחרותי ולעשות מהם אזרחים מועילים?

מנכ"לית משרד החינוך, דלית שטאובר, הסבירה השבוע שהמהפכה נדרשת משום ש"זה שנים רבות מקצועות הרוח בעולם ובארץ לא נמצאים במקום הראוי להם". זה משפט שפותח נושא, ולא מסכם אותו. אפשר לשאול: מי קובע מהו "המקום הראוי להם". אולי המקום הראוי להם הוא פח האשפה של ההיסטוריה, אולי המקום הראוי להם הוא ראש סדר היום.

זה תלוי בשאלה מה רוצים להשיג בבתי הספר. ועוד: איך מתיישבת ההחלטה לבטל בחינות, שהן הזרז העיקרי לתלמידים לשקוד על לימוד מקצוע, עם הרצון לשפר את מעמדם של מקצועות כלשהם. הדעת נותנת שללא בחינה, התלמידים ישקיעו במקצועות הללו עוד פחות, לא יותר.

ועוד: שרת החינוך אמרה ש"המטרה שלנו היא להעניק לתלמידים כלים שישרתו אותם בעתידם האישי, המקצועי והאקדמי". זו ססמה יפה, שלא ברור כיצד היא מתחברת למעשה החינוכי. איך תועיל עבודה מאוחדת, שתחליף ארבע בחינות בגרות, ל"עתידם האישי, המקצועי והאקדמי" של התלמידים.

האם תבטיח שיידעו היסטוריה יותר טוב? ספרות יותר טוב? תנ"ך יותר טוב? ואם יידעו, מה שמותר להטיל בו ספק, האם ידיעת ספרות מסייעת לעתיד המקצועי והאקדמי של מישהו? האם לא חל פיחות במעמדם של המקצועות הללו משום שהתברר שאין להם תרומה ממשית לעתיד המקצועי והאקדמי של מישהו?

מילה של סנגוריה על שאשא ביטון: קשה להיות שר חינוך בישראל. קשה ומתסכל. הקדנציה קצרה, המעמסה כבדה, המטרות בלתי ניתנות להשגה, המכשולים לא עבירים. הפיתוי לערוך רפורמות שאין בהן תועלת או היגיון חזק. הפיתוי להותיר חותם כלשהו חזק. בדיון של הכנסת, בשנת 1994, לימור לבנת עשתה דבר יפה, וקמה לומר דברי שבח על שר החינוך אמנון רובינשטיין.

"אפשר היה לצפות שאני אעלה לדוכן כאן היום ואשמיע נאום אופוזיציוני תקיף ונלהב על מדיניות משרד החינוך ושר החינוך, על מדיניות הממשלה בנושא החינוך", אמרה לבנת. אמרה – ועשתה ההפך. היא בחרה להגן על שר מהקואליציה שהתנגד לה. "הפתרון היחיד" למערכת החינוך, אמרה לבנת, "יהיה על ידי כך שמצד אחד אפשר יהיה לפטר מורים לא טובים, ומצד שני לתגמל מורים טובים".

עשר שנים אחר כך גם היא הייתה שרת חינוך. 15 שנים אחריה באה שאשא ביטון. הבעיות נותרו דומות. גם הפתרונות נותרו דומים. הנה רעיון יצירתי: אפשר לעשות על זה עבודה לבגרות.

2. יש לא מעט שאלות בסקר הוועד היהודי־אמריקאי של יהודי ישראל ויהודי ארה"ב, בני דור ה"מילניאלס". מיהם בני הדור הזה? לאמריקאים יש חיבה לחלוקה של החברה לבני דורות שונים, שלהם שמות שונים. המילניאלס מכונים גם "דור ה־Y", בניהם ובנותיהם של ה"בייבי בומרס" (בעיקר), וקצת של "דור ה־X".

כדי שלא נסתבך, נתמקד בעיקר: הסקר בחן עמדות של יהודים בני 25 עד 40 בישראל ובאמריקה. מכל ממצאיו, יש לטעמי רק אחד שחשוב באמת. כך לפחות, בכל מה שנוגע להשוואה בין שתי הקבוצות הללו, וההבדלים ביניהן. אמריקאים חושבים שמותר להם להתערב במה שקורה בישראל – ישראלים חושבים שמוטב שלא יתערבו במה שקורה בישראל.

הרבה אי־הבנות, אכזבות, קמפיינים ותקוות נובעים מהממצא הזה, שאינו מפתיע במיוחד, אבל הוא חד־משמעי. ובעיקר, הוא מלמד על מה שחושב הדור שבקרוב יהיה דור ההנהגה בשתי הקהילות. כלומר, על כך שהאי־הבנות ושאר הדברים שמנינו כנראה יימשכו גם בעשורים הבאים.

שאלונים מהסוג הזה מולידים הרבה ממצאים שנראים יפה, וממצאים שמחייבים מחקר המשך. האם אתה בעד יהודים? כן! האם את אוהבת יהודיות? בטח! האם חשוב שישראל תעזור לאמריקאים, ושאמריקאים יעזרו לישראל? בהחלט! אלה שאלות קלות, שהתשובות עליהן קלות, כל עוד אין בהן פירוט ממשי של מה שנדרש. הנה דוגמה: הישראלים נשאלו אם הם מעוניינים "בקשרים עמוקים יותר" עם הקהילה היהודית באמריקה.

60% בערך אמרו שכן. כמה עולה להם להגיד כן? מה המשמעות של אמירת כן? נניח שהיו שואלים גם "האם את/ה מעוניין/ת בקשרים עמוקים יותר עם הדרוזים/יפנים/ארמנים/בריטים/בודהיסטים/אוסטרלים?" – הרעיון ברור – האם הייתם אומרים לא? למה שתסרבו לקשרים עמוקים יותר עם מישהו? אם מציעים לכם, מן הסתם תיקחו. אולי קצת יותר עם יהודי אמריקה מאשר עם אחרים, אבל לא בטוח. לא שאלנו, אז לא נדע.
קחו שאלה אחרת. עד כמה נחוצה העברית לזהות היהודית? כאן יש הפתעה.

האמריקאים אומרים שחשובה. אם כך, אחת משלוש אפשרויות ניכרת: או שהמחקר בדק יהודים מאוד לא טיפוסיים לאמריקה, שיודעים עברית. או שהיהודים מרגישים שהעברית חשובה לזהות, ומכיוון שאינם יודעים עברית, משמע שהזהות לא כל כך חשובה להם. או שהיהודים חושבים שהם יודעים עברית. מה זאת אומרת? זאת אומרת שהם יודעים כמה מילים, מהבר מצווה או מהטיול לישראל או מבית הספר של יום ראשון.

וזה באמת חשוב לזהות היהודית שלהם. האם זה אומר שילמדו עברית? לא. האם זה אומר שידאגו שבניהם ובנותיהם יידעו עברית? גם לא. מה זה אומר? שאלה טובה. אגב, כדאי לברר, כי הממצא בהחלט מפתיע.

השאלות הממוקדות יותר בישראל הן אלה שנותנות תשובות ברורות יותר למשהו שאפשר להשתמש בו, להפיק ממנו לקחים של ממש. אחת הזכרנו, תכף נראה את ממצאיה. היא נוגעת למידה הרצויה של מעורבות של יהודים אמריקאים בגיבוש מדיניות ישראל. אבל נקדים לה שאלה אחרת, כי החיבור של שתי אלה מלמד עוד יותר עד כמה יהיה קשה לנהל שיחה בלי תקלות בין יהודים ישראלים ליהודים אמריקאים.

השאלה טריוויאלית: האם אתם מאמינים שפתרון אמיתי לסכסוך הישראלי־פלסטיני הוא בר־השגה? הישראלים נתנו את התשובה שהייתם מצפים לה מיהודים ישראלים בני 25 עד 40. לא כל כך מאמינים. כלומר, 56% לא מאמינים, ועוד 24% שכן, ועוד 20% שלא יודעים. ובמילים אחרות, רק רבע מאמינים שיש פתרון בר־השגה. האמריקאים, כדרכם של אמריקאים, וגם כדרכם של מי שלא ממש מבינים את הסכסוך הזה לעומקו, אופטימיים.

פחות מחמישית מהם אומרים שאין פתרון בר־השגה. יותר ממחציתם (52.3%) אומרים שיש. שימו לב, שיעור הישראלים שאומרים שאין פתרון דומה מאוד לשיעור האמריקאים שאומרים שיש. זה פער גדול משמעותי. זה פער שבחיבור לשאלת המעורבות במדיניות יוצר בעיה.
למה הכוונה? הישראלים חושבים שאין פתרון לסכסוך. הם גם חושבים שאמריקאים לא צריכים להתערב בענייניה של ישראל. האמריקאים חושבים שיש פתרון לסכסוך.

הם גם חושבים שאמריקאים צריכים להתערב בענייניה של ישראל. זה מזמין צרות. גם כי האמריקאים ינסו להתערב – מה שישראלים לא רוצים. וגם כי הם ינסו להתערב בכיוון הפוך ממה שהישראלים מניחים שאפשרי – כלומר, ינסו לדחוף את ישראל (בזירת הסכסוך) לכיוון של פתרון שרוב הישראלים סבורים שאיננו אמיתי ואיננו בר־השגה.

אפשר להציג את זה גם כך: אם האמריקאים היו מאמינים בפתרון, אבל לא רוצים להתערב, לא הייתה בעיה. מחלוקת כן, בעיה לא. הם לא היו מתערבים, הישראלים לא היו מתרגזים. בדומה, אם הישראלים היו דוחים התערבות אבל מאמינים שיש פתרון לסכסוך, לא הייתה בעיה, לפחות לא גדולה. אומנם ההתערבות האמריקאית הייתה נראית להם מיותרת ולא במקומה, אבל מכיוון שהיו מתערבים כדי לקדם את מה שרוב הישראלים ממילא מאמינים בו, זה לא היה ממש מרגיז, רק קצת מרגיז.

המצב כרגע, אם מביטים בנושא הספציפי הזה, הוא הכי בעייתי שאפשר: גם מחלוקת על עצם ההתערבות, וגם מחלוקת על מהות ההתערבות. אם אתם רוצים להוסיף למדורה עוד קצת דלק, נגלה לכם שמבין האמריקאים שסבורים שיש פתרון לסכסוך, כמעט רבע (!) חושבים שהפתרון הנכון הוא מדינה דו־לאומית (מהישראלים שמאמינים שיש פתרון רק 5% רוצים בפתרון כזה).

הנה כי כן, למדנו משהו. יהודים ישראלים ויהודים אמריקאים באים לשולחן הדיון ביניהם עם תובנות שונות ועם ציפיות שונות. אלה אומרים: אין פתרון, ואל תנסו להתערב. אלה אומרים: יש פתרון, ובכוונתנו להתערב. זה מבטיח שלא יהיה שקט. זה מבטיח פרנסה לעוד הרבה שנים לכל אותם ארגונים יהודיים שמקדמים את הדיאלוג היהודי הישראלי־אמריקאי.

השבוע עשינו שימוש במידע ובנתונים מאתר המדד, מארכיון המדינה, מדוח דוברת, מאתר הכנסת, מדיווחי התקשורת על מסיבת העיתונים של שרת החינוך יפעת שאשא ביטון, מהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, מהספר "חינוך במיטבו", ממרכז טאוב.