כל אישה זקוקה לקלוז'ר ולפעמים לקאמבק. לפעמים לקאמבק וקלוז'ר ששמורים בדרך כלל ליחידות הסגולה, שלרוב הן אחת משתיים: דמויות מאגדות אורבניות/סיפורי אהבה מהאגדות או כוכבות הוליוודיות שיכולות לקנות הכל בכסף, החל ממראה, נעורים בכאילו, תשומת לב, ועד יכולת להנדס את התודעה שלנו כך שנחשוב שגם אהבה אמיתית יש להן ביד.

סיפורי הקאמבק והקלוז'ר הם כל כך נדירים, כמעט כמו למצוא נפט בחוף הסלע בבת ים או יהלומים לא מלוטשים בחופים של עין בוקק. ועדיין, זכו בו לאחרונה בן אפלק וג'ניפר לופז, שעשו קאמבק אחרי כמעט 20 שנה שבהן הקימו חיים אחרים שכוללים ילדים לא משותפים, וקלוז'ר שהגיע בעקבותיו כשמר אפלק הציע לגברת לופז נישואים בזמן שרחצה באמבט קצף.

את הפרטים הללו פרסם ה"ניו יורק טיימס", ואלה נבלעו בארץ בין ידיעות על המלחמה באוקראינה ושלל טקסי הסרת הלוט מפרצופינו המסמלים את סיום המגיפה.

אז הוא הציע לה נישואים. היא רחצה באמבט כקליאופטרה. חג ומועד לתקשורת שהשחיזה כותרות, עיצבה שערים ושלפה ארכיונים. האביב של 2022 לא היה סוער כל כך מאז נסגר העולם באבחה אחת לפני שנתיים. לא הייתה חברה אחת שלא שלחה אליי לינק לאחת הידיעות על הזוג, בתוספת אייקונים נרגשים. לאף אחת לא עניתי. אלוהים, אני זקנה מדי לאינפורמציה הזו. עד שהחלימו כל שריטותיי שנגרמו מאגדות סינדרלה וסיפורי אלף לילה ולילה, אני לא מעוניינת לפתוח אותן שוב.

מדוע הוליווד ממשיכה להרוס לנו את החיים, אתם שואלים? תשובה ברורה אין. אני מניחה שבסוף אנחנו, צרכני הידיעות הללו, לא רק אשמים אלא גם אחראים להשפעה ארוכת הטווח שלהן על תפיסת המציאות הזוגית שלנו. אני לא יודעת מה לג'ניפר לופז יש בדוד המים החמים שלה, אני יודעת מה יש בשלי. אני מניחה שהיא מעולם לא הדליקה אותו, כי אין לה דוד, אלא איזו מערכת חכמה שנדלקת במחיאת כף, והיא בוודאי לא התבאסה מעולם כשיצאה לקניות וקלטה ששכחה את הדוד דולק וקיבלה חשבון חשמל אסטרונומי כי שוב המחירים קפצו.

עוד אני יודעת שאמבטיות קצף מתקררות. אני מניחה שללופז יש מנגנון מיוחד באמבט הג'קוזי שלה, שמווסת לא רק את חום המים, אלא גם שומר על שכבת קצף עבה במיוחד, בזמן שהיא שותה את כוס השבלי שאותה היא מניחה על מדף קטן שעוצב במיוחד לחדרי אמבטיה, תוך שהיא מצליחה לראות גם בחצי שכיבה את הנוף של גבעות הוליווד, או איך שלא קוראים למקום הזה שממנו כל כך הרבה שחקנים מתוסכלים החליטו לקפוץ ולשים קץ לחייהם.

שלא תבינו לא נכון, אין לי שום בעיה עם ג'ני מהבלוק, שחקנית ורקדנית שהגיעה מהברונקס למנהטן וחלמה להצליח. לא שאני משווה את עצמי ללופז, אבל היי, גם אני הגעתי מחולון לתל אביב, ועל אף כל מה שחושבים עליי, זה לא הלך בקלות. זה היה קשה וארוך ומייסר, עד שלפעמים אני צריכה לצבוט את עצמי כדי להיזכר שאני כבר במקום אחר לגמרי.

אני בוודאי לא מאשימה את לופז במכירת הפנטזיה הקלוקלת לזוגות שיושבים עכשיו בתחתונים על הספה ואומרים זה לזו: "שומעת, האפלק האהבל הזה התעורר אחרי 20 שנה והציע ללופז נישואים עם פצצת אמבטיה". אני מודה שקצת התאכזבתי מבני הדור החדש, שכנראה אחראים לידיעות הללו שמתפרסמות ב"ניו יורק טיימס" ובאתרי בידור ורכילות. איך נפלו מילניאלים בפח?

הם אמורים להיות טובים מאיתנו, הדור החרד, התלוי בין שני עולמות, המפחד להתחייב, המתקשה להחליט, השבוי במוסכמות, הפנטזיונר שגדל עם התמימות של האייטיז והפראות של הניינטיז. אתם הייתם צריכים לתקן את השטויות שלנו, דווקא אתם ממשיכים להאכיל את העולם בפנטזיות שאין להן אחיזה במציאות? מה רע בסתם קאמבק וקלוז'ר אפלק ולופז מתחתנים? אני באמת לא מבינה למה אנשים בני 45 פלוס יושבים באמבטיות קצף.

כשקראתי את הידיעה על הצעת החתונה, ישבתי עם חבר במרפסת יפואית פסטורלית ומזגתי לנו שבלי. גם אני שותה מפעם לפעם שבלי, כי בגילי אין זמן לבזבז על יין מחורבן. הוא אמר שהוא שונא את בן אפלק, ואני אמרתי שפעם חיבבתי את ג'ניפר לופז אבל ככל שאני מתבגרת אני מתעבת יותר ויותר את התעשייה המכונה הוליווד, המגלמת את תמצית הזיוף, הצביעות וכל מה שרע בעולם. כשני בני דור הקסניאלס הציניים שאנחנו, היינו בטוחים שזה רק אקט של יחסי ציבור, כדי לנסות להחיות קריירות במשבר אמצע החיים.

ואז בדיוק כשתהינו אם יש תקומה לדור האבוד שלנו בענייני הלב, עברה מולנו נסיעת המבחן של הרכבת הקלה. הסתכלתי עליו והבנתי: אנחנו לא בסרט הוליוודי, וטוב שכך, מקסימום בדרמה צרפתית.