לא היה פשוט לעקוב אחרי הסיקור של ה"ניו יורק טיימס" לגבי הנעשה בישראל בחודש האחרון – חודש רווי דם, מתח, איומים, פחדים ולוויות. הפער בין הסיפור שמרבית הישראלים חוו לבין הסיפור שהצטייר מאתר העיתון הוא עצום.
זה מתחיל בשפה. בבחירת המילים. ב"ניו יורק טיימס" אין מחבלים או טרוריסטים. במקרים קיצוניים יש "חמושים". כשישראל מגיבה על פיגועים רצחניים על ידי חיסול מחבלים עם תוכניות ברורות לבצע פיגוע, לרוב הם מוגדרים כ"פלסטינים".
הטרור הוא חלק בלתי נפרד מחייו של כל ישראלי, אבל כמעט אינו קיים עבור קוראי ה"ניו יורק טיימס". אלימות שוטרים וחיילים תמיד מיוחסת באופן ברור לישראל, בעוד "התקפות" או "היתקלויות" מדווחות באופן כללי כמשהו שאירע ולא כאירוע טרור, ובלי שלגמרי ברור מהי זהות הקורבן ומהי זהות התוקף.
כל אירוע אלים שמתרחש הוא באחריותה המלאה של ישראל, גם אם רק במרומז, בעוד אפס אחריות מיוחסת לרשות הפלסטינית, וגם לחמאס. למעשה, זהו החודש הרביעי ברציפות מתחילת הניטור, שבו לחמאס ניתנת האפשרות לעשות ככל העולה על רוחו בלי שביב של ביקורת מהעיתון, או אפילו התייחסות. אין שום כיסוי להסתה ברשתות, לאיומים כלפי ישראל, לנאומי השנאה, להתנהלות הכספית של הארגון ולהתנהלות שלו בכלל, כמו גם לניסיונות לקחת בעלות על הגדה המערבית ועל מתחם אל־אקצא, שלא לדבר על ההסתה בקרב ערביי ישראל.
פמפום מסרים
העיתון לגמרי מיישר קו עם הנרטיב הפלסטיני, בלי לעשות הפרדה בין נרטיב ההיסטוריה של הסכסוך, לבין הנרטיב המסית של חמאס. כלומר, הניסיון של חמאס להבעיר את השטח עם פייק ניוז על כך שישראל מנסה להשתלט על מסגד אל־אקצא, קיבל ביטוי גם בנרטיב שהוצג על ידי העיתון. המטורלל שרצה לשחוט גדי במתחם ונעצר, אוזכר בעיתון לפחות שלוש פעמים. אבל מסיבת העיתונאים שערך שר החוץ יאיר לפיד לכתבים זרים, ובה הצהיר באופן ברור שמדובר בנרטיב של ארגוני טרור ושלישראל אין שום כוונה לשנות את הסטטוס־קוו במתחם, אפילו לא דווחה.
במקביל, כמעט בכל ידיעה שמתפרסמת בקשר לסכסוך, מופיעה שוב ושוב פסקה שלכאורה מסכמת את הרקע: הכיבוש מירדן בשנת 1967 וסיפוח השטחים שמרבית העולם אינו מכיר בו. רק שמעבר לכך לא מוזכרות עובדות אחרות, כאילו דבר לא קרה מאז. מספר הפעמים שהמילים "ישראל" ו"1967" הופיעו יחד בכתבות במהלך השנה האחרונה מגיע ל־106. מספר הפעמים שהמילים "ישראל" ו"התנתקות" הופיעו יחד בכתבות במהלך השנה האחרונה הוא 1 בלבד, במסגרת ציטוט כלשהו. כלומר, מבחינת ההיסטוריה של הסכסוך כפי שהיא מוצגת ב"ניו יורק טיימס", ההתנתקות פשוט נמחקה.
באותו אופן, העיתון חזר החודש שוב ושוב על כך שההסבר לגל הטרור ששטף את ישראל הוא "הצטלבות של שלושה חגים – נוצרי, יהודי ומוסלמי". לא משנה שלפני שנה היו פרעות חמורות יותר סביב הרמדאן שהסתיימו במבצע שומר החומות, בלי שהייתה שום הצטלבות של חגים. ההסבר הופיע לא פחות מ־33 פעמים במהלך החודשיים האחרונים. לא טרור, לא הסתה סביב רמדאן, אלא "הצטלבות של שלושה חגים דתיים".
כשנתקלים בהסברים כאלה מדי פעם, אפשר לגלגל עיניים או להתרגז ולהמשיך הלאה בחיים. אבל לאחר מעקב קבוע וקריאה יסודית של כל האייטמים, מתגלה לאטה העובדה שמדובר בפמפום סיסטמטי. לאורך זמן זה הופך מאזכור מקרי של אמירה לא מדויקת לדיסאינפורמציה מאוד מטרידה.
התעלמות ועוד התעלמות
בחודש אפריל העקוב מדם ומהומות, ה"ניו יורק טיימס" פרסם 24 סיפורים על ישראל. 18 מהם (75%) היו שליליים. ארבעה היו ניטרליים ושניים מהם היו בעלי ניחוח חיובי – כתבת צבע על אומן בעיר העתיקה שמקעקע נפגעי מלחמות, וכתבה על הקהילה היהודית שהחלה לצאת לאור בדובאי. אבל גם באפריל, כפי שקרה לאורך הרבעון הראשון של השנה, החלק הבעייתי הוא לא בהכרח זה שמתפרסם, אלא זה שמושתק ולא מקבל במה.
לא פחות מ־37 כותרות שפורסמו בהרחבה בישראל לא מצאו את מקומן ככותרות בעיתון. ביניהן ירי רקטות מרצועת עזה ומלבנון; החרפת מסרים אנטישמיים בספרי לימוד פלסטיניים; כל הכותרות שהיו קשורות בקני הטרור בג'נין ובהשחתה של קבר יוסף; כל האיומים מאיראן, וכל הפיגועים שלא הסתיימו במוות (כמו למשל הפלסטינית בת ה־15 שדקרה עובר אורח בחיפה).
הפרעות במתחם הר הבית הוצגו כאשמתה של ישראל, שלכאורה מנעה כניסת מתפללים פלסטינים רק כדי להפריד בין יהודים למוסלמים. משחק הכדורגל במסגד, הנפצים, דגלי חמאס וססמאות מוחמד דף – כל אלה לא קרו. רגימת אוטובוסים של מתפללים יהודים בדרכם לכותל ומתקפות על יהודים בעיר העתיקה לא קיבלו כותרת, אלא רק אוזכרו באגביות כחלק מכתבות שנשאו כותרת על ישראל שמונעת כניסת מתפללים פלסטינים לאל־אקצא.
פיגוע הרצח באריאל לא דווח כלל, כמו גם יום השואה. כך גם התעלמו מקביעת בית המשפט העליון שמשפחות נפגעי טרור יוכלו לתבוע את הרשות הפלסטינית משום שהתנהלותה מעודדת טרור.
אנטי־ישראלים מכל הדתות
ביום השואה לא הופיעה ב"ניו יורק טיימס" התייחסות לדוח המחקר של אוניברסיטת תל אביב על האנטישמיות שהוכפלה במהלך השנה האחרונה. המסקנה של הדוח הייתה ברורה: חלק מהאנטישמיות נובע משנאת יהודים שורשית, אבל האירועים האנטישמיים התרבו סביב מבצע שומר החומות, משום שהאנטישמיות המודרנית נובעת מרעיונות אנטי־ציוניים.
איך בחר העיתון לכסות את הממצאים הללו? רק על ידי ביטולם במאמר דעה. למחרת יום השואה פורסם טור של כותבת בשם מישל גולדמן, שכותרתו הייתה "האנטישמיות עלתה בתקופתו של טראמפ, ואז זה החריף". גולדמן התייחסה למחקר של אוניברסיטת תל אביב, אולם מיד טענה שרק "שמרנים" נוטים לחבר בין רעיונות אנטי־ציוניים לאנטישמיות, בעוד היא באופן אישי מעדיפה לשמור על אנטי־ציונות ואנטישמיות כרעיונות נפרדים.
מדהים למדי עד כמה אפשר להיות מנותקים מהמציאות כשרוצים להאמין ב"רעיון" מסוים ויהי מה. יש מחקר עם ממצאים ברורים? לא חשוב, העיקר ה"דעה" או ה"העדפה" האישית שלנו. אחרי הכל, לעיתון יש קו מערכתי ברור שאותו צריך לתחזק. ואכן, בעמוד אחר באותו גיליון הופיעה כתבה שעסקה בפלסטינים שמונעים מהם לבוא להתפלל באל־אקצא, והם נאלצים להסתייע במבריחים למיניהם כדי לקיים פולחן דתי.
העובדה שחלק ניכר מאותם פלסטינים הם בעלי עבר פלילי הוצגה כלא רלוונטית, בעוד ישראל הוצגה כמונעת פולחן דתי־מוסלמי כשברקע אין חמאס, אין טרור, אין הסתה, מעולם לא היו ניסיונות להגיע להסכם עם הרשות, וההתנתקות מעולם לא קרתה.
החודש גייס העיתון כותבת חדשה לדסק הישראלי, היבא יזבק שמה. לא, לא זאת שכיהנה בכנסת מטעם בל"ד ותמכה פומבית בפעולות טרור, אלא ערבייה־ישראלית שהייתה העוזרת הפרלמנטרית של חברת הקונגרס הספק אנטי־ישראלית ספק אנטישמית, רשידה טליב. יזבק הצטרפה לכתבת פרו־פלסטינית אחרת שכבר משתייכת לדסק בירושלים, ובתמונת הפרופיל שלה עוטה חיג'אב. היפה הוא שבעיתון יש גם כותבים יהודים, גם נוצרים וגם פלסטינים, אבל כנראה שגיוון נוסח ה"ניו יורק טיימס" הוא לאפשר פתחון פה לכל מי שמבטל מראש את העמדה הישראלית, ללא הבדלי דת, גזע ומין.
בשם האג'נדה
לכאורה, ה"ניו יורק טיימס" מקדם אג'נדה לגיטימית שתומכת בפלסטינים. הבעיה היא שלאורך זמן, האג'נדה הזו מציירת מציאות מעוותת. אי אפשר למחוק חלק גדול מהסיפור ולהתיימר ל"סיקור עיתונאי", בוודאי שלא לאורך זמן. ברגע שחלקים מהסיפור מושתקים באופן סיסטמטי, כבר לא מדובר בשיקוף המציאות אלא רק בשיקופה של האג'נדה.
בהיבט הזה, יש הבדל גדול בין יהודי עם השקפות שמאל שגר בישראל, לבין יהודי עם השקפות שמאל שגר בארה"ב. אדם שחי בישראל נחשף לתקריות השוטפות גם אם הוא איש שמאל קיצוני, אנטי־ציוני ופרו־פלסטיני בכל לבו. הוא יודע מתי ישראל מותקפת בטילים, כי אין לו דרך להתחמק מהידיעות הללו.
היהודי־האמריקאי, לעומתו, לא חי את המציאות הישראלית היומיומית, ועיקר הפוקוס שלו הוא על חייו כאמריקאי. אם הוא יהודי־דמוקרטי כמו 70% מיהודי ארה"ב, ממעקב מזדמן אחרי ה"ניו יורק טיימס" הוא יקבל עם הזמן את הרושם שישראל היא מדינה אכזרית, שגזלה אדמות ומקיימת קונפליקט ללא סיבה.
ישראל רחוקה מלהיות מושלמת, וחלק מהסבל הפלסטיני הוא אכן באשמתה. אנחנו לא חפים מטעויות, ברוך השם. אבל כשאין כל המידע, אין יכולת לגבש דעה אמיתית. כשהנרטיב הישראלי אינו קיים, וכשמחוות שנעשו כלפי הפלסטינים לאורך השנים ונענו בטרור נמחקות, אין הרבה אפשרות לגבש כלפי ישראל דעה חיובית כלשהי. לאורך זמן, סיקור כזה תורם למשבר זהות בקרב יהודים־אמריקאים, שמרגישים שהם חייבים להתנער מישראל.
אין פלא שיהודים־אמריקאים צעירים, שאינם מכירים את ההיסטוריה, חשים חצויים כל כך. הם קבוצת מיעוט, והם לא צריכים לעמוד בפני הבחירה בין השתייכות לקבוצת האינטלקטואלים האמריקאית, לבין הזדהות עם מדינת היהודים. מכיוון שבעולם יש רק 15 מיליון יהודים שרובם מתחלקים בין ישראל לארה"ב, ה"אג'נדה" הזו פתאום הופכת לאיום על עתיד העם היהודי מתוך עידוד סמוי של הקרע בין יהדות ארה"ב ליהדות ישראל.
הניטור מתבצע על עמוד הבית של אתר ה"ניו יורק טיימס", עמוד הדעות, עמוד העולם ועמוד המזרח התיכון.