הנטייה הכללית להקל ראש בנאומו של יחיא סנוואר בשבת האחרונה בעזה מזכירה את היחס המזלזל לאיומי אנואר סאדאת לפני מלחמת יום הכיפורים. כמו רעידות אדמה חזקות שלקראת התהוותן בקושי מזיזות את מחט הסיסמוגרף, גם תהליכים היסטוריים משמעותיים הנמצאים בתחילת התהוותם קשים לעתים לאבחון. השיח הציבורי מועד להחמיץ תפניות מסוכנות שמתגנבות לחיינו בהדרגה, ולא נערך לגדוע אותן בעודן באִבן.
רק העתיד ישפוט אם מוצדקת ההתייחסות המבטלת של מרבית הפרשנים לדברי סנוואר, כרהבתנות ריקה שמטרתה לחפות על חוסר מעורבות חמאס בג'יהאד הרמדאני האחרון, או שמא מדובר בחוסר הבנה מוחלט של כוונותיו והשפעתו. סנוואר עשה הכל כדי להפוך את נאומו לאירוע מכונן, המתפוצץ מעומס מסרים, שהשורה התחתונה שלו היא שהשנה תהא שנת תפנית והכרעה במאבק לשחרור פלסטין.
תוך שהוא מנפנף במטח של 1,111 טילים על ישראל ובפגיעה באלפי בתי כנסת ברחבי העולם, הבטיח להסיר את האיום היהודי על מסגד אל־אקצא ואת טבעת המצור הימי מעל רצועת עזה. כדי לתת משנה תוקף לאיומיו, קרא לדגל גם את ערביי ישראל והציע להם להצטייד ברובים או סכינים, כדי להיות מוכנים להגן על המסגד בכל רגע. בניסיון לתקף את טענותיו על הסכנה לאל־אקצא, סקר סנוואר את מגמת העלייה במספר המבקרים היהודים בהר הבית מאז שנת 2003.
הוא האשים את ישראל בחתירה להסדר חלוקה בהר כמקובל במערת המכפלה. מול קהל קטן, סולידי וכמעט מנומנם, נראה נאומו המתלהם והנלהב של סנוואר כמעט גרוטסקי. מעין ניסיון נפל לשלב את סגנונו המיוחד של גמאל עבד א־נאצר עם דמיונו המופלג של ערפאת. אולי זה מה שגרם לנוכחים בקהל להגיב באדישות יחסית ולפרשנים להחמיץ פרשנות: "אני רוצה שמהלוויינים המקיפים את כדור הארץ יראו את האש שתובער בכל המזרח התיכון אם ישראל תשוב ותחלל את אל־אקצא", איים סנוואר. לרוב הצופים והמאזינים זה נשמע גרנדיוזי עד כדי גיחוך. האמת שמדובר באיום מעשי. משום לוויין לא יראו אינתיפאדה של רובים וסכינים. אבל אם אנשי חמאס ינצלו את תקופת החמסינים כדי להצית במקביל מאה שריפות, האש ועשנה ייראו גם בלוויינים.
מי שהבינו את חשיבות נאומו של סנוואר היו אנשי ערוץ הטלוויזיה הקטארי רב־ההשפעה אל־ג'זירה. 150 מיליון צופים בכל רחבי העולם הערבי נאלצו לקחת פסק זמן מהמלחמה באוקראינה לטובת הלה־מרמור הסנווארי, שהועבר בשידור חי במשך למעלה משעה. בסיומו עלו לשידור שורה ארוכה של פרשנים, שהדהדו את מסריו הרבים של הנאום. לשם ההשוואה והפרופורציה, כדאי לדעת שיום קודם סוקר באל־ג'זירה נאום חגיגי של נסראללה. קריינית הרצף נהגה בו מנהג ערוץ 12 בבנימין נתניהו: חתכה אותו כעבור מספר דקות באמצע משפט ועברה בנונשלנטיות לאייטם הבא.
תמונת ניצחון
עבור אל־ג'זירה נאום סנוואר היה בגדר חגיגת ניצחון ורייטינג ואפשרות להכות את ישראל בזירה התקשורתית הבינלאומית. העובדות מדברות בעד עצמן: חודש הרמדאן נפתח בכינוס שרי החוץ הערבים יחד עם מזכיר המדינה האמריקאי בלינקן בשדה בוקר. היה זה מהלך שנועד לשקף עוד נדבך בהתחממות היחסים בין ישראל לשכנותיה בעקבות הסכמי אברהם. אותו חודש הסתיים בגינויים מתלהמים נגד ישראל מכיוון ירדן ואפילו מידידותיה החדשות במפרץ.
המהפך החד הזה לרעת ישראל לא היה גזירת שמיים, אלא כישלון מחפיר של מדיניות והתנהלות ממשלתית. בעבר אומנם נעשו ניסיונות לגייס את העולם המוסלמי באמצעות הנשק השחוק והחלוד "הר הבית בסכנה". כל עוד נעשה הדבר באמצעות סיפורים הזויים על טקסי הקרבת קורבנות מתוכננים, או באמצעות דיווחים נרגשים מפסגת הר הזיתים על המתחולל בהר הבית בפסח, כאשר ברקע משודרות תמונות של כמה עשרות יהודים חולפים ברחבה הרחק מהמסגד, מלווים במשמר כבד, ובשטח פזורים מוסלמים השקועים איש־איש בקוראן שלו ואפילו לא מעיפים מבט לכיוונם – לא היה שום סיכוי לניסיונות הללו. כל זה עד שתמונה אחת שינתה את התמונה מהקצה אל הקצה. נדמה לי שזו הפעם הראשונה בהיסטוריה שבה הושג מט סנדלרים באמצעות נעליים. ישראל נפלה במלכודת הכי שקופה בספר.
אינני יודע מי האוויל המשריש שאחראי לתמונה של חמישה־שישה שוטרים ישראלים שבנעליים גסות חדרו למסגד אל־אקצא בחגור מלא, כדי לנטרל מסתננים מוסלמים שהטמינו בו אבנים ומקלות שיעדם ברור. לא. אני לא מתכוון לומר שהכוח המשטרתי היה צריך לחלוץ את נעליו לפני הכניסה למסגד. אני מתכוון שהוא לא היה צריך להיכנס לשם בכלל. תמונת השוטרים המרססים ברימוני הלם את הפורעים, שהשתמשו במתפללים המוסלמים כבמגן אנושי, לא הייתה באה לעולם – אם השוטרים פשוט לא היו נכנסים לשם.
הריבונות היהודית בהר הבית לא צריכה לבוא לידי ביטוי באמצעות כיבוש רגלי של השטח כל פעם מחדש. ריבונות מתבטאת במגוון דרכים. במקרה הזה, נכון היה למנוע את כניסת המתפללים למסגד, עד שמנהליו יוציאו מתוכו את הנשק המאולתר של האבנים והמקלות ויסלקו את הפורעים שהסתננו למסגד במשך הלילה.
אל־ג'זירה יכלה לצלם מאה פעם יהודים עולים לרחבה בין המסגדים, ולספר על הגדיים לקורבן שיצוצו בעוד רגע מהכובע או מהשרוול של אחד מהם. גם אם השדרנית הייתה מתארת את המצולם במונחים ובטונים ההולמים את הפלישה לנורמנדי או המתקפה על פרל הרבור – הם היו נותרים ללא כל אפקט. לעומת זאת, לו אני מוסלמי במלזיה הצופה בשוטרים ישראלים הפורצים בנעל גסה למסגד ומשליכים רימונים – הייתי נאטם לכל הסבר. לא הייתי קונה שמדובר בפעולה נגד פורעים שהתחזו למתפללים כדי להכניס למסגד אבנים ומקלות, שברגע שייעשה בהם שימוש תיחרב התפילה.
לא בכדי, לקראת סוף נאומו זז סנוואר הצדה בהפגנתיות ופינה את הבמה כולה לתמונה המנצחת של השוטרים על נעליהם במסגד. עשה לנו בנימין נתניהו. נאומו של סנוואר, כשהוא מלווה במטרייה התקשורתית של רשת אל־ג'זירה – הוא נאום לאומה הערבית הגדולה. מאות מיליוני מוסלמים ברחבי העולם הערבי צפו בו מזהיר את ישראל מפני מלחמת דת, כשבפועל הוא הכריז עליה ומיקד אליה תשומת לב. סנוואר זיהה עובדה פשוטה: השליטה בהר הבית היא המפתח לשליטה בארץ ישראל כולה.
אנו משלמים היום את מחיר הטעות ההיסטורית הפטאלית של ההסדר המדיני הקיים בהר הבית. ההסדר הזה הינו המקבילה של רעיון המדינה הפלסטינית בזעיר אנפין. הוא מבוסס על העיקרון: הם שם בהר ואנחנו כאן בכותל. זה הסדר רע. הוא מבטיח שהם שם בהר הבית ואנחנו מאוימים בכותל המערבי.
סנוואר סימן את נאום הר הבית שלו כנקודת מפנה במאבק להקמת מדינה פלסטינית. אנחנו צריכים לסמן את נאום הר הבית שלו כנקודת מפנה במאבק היהודי על הזכות להתפלל במקום הקדוש ביותר לעם היהודי.