האתגר של ישראל: מחלוקת והזדהות הן המאפיינים של חברה בריאה, כל עוד יש ביניהם איזון

זה ניסוי מוכר למדי, וישן למדי, אבל תמיד מאיר עיניים. הוא נערך בבריטניה, על קבוצה של אוהדי כדורגל. צריך לדייק: קבוצה של אוהדי מנצ׳סטר יונייטד. והדיוק חשוב. האוהדים עברו ממבנה אחד למבנה אחר. בדרך, נתקלו בהפתעה שהכינו להם החוקרים: אדם הזועק מכאב ואוחז בקרסולו. אולי עיקם, אולי נקע, אולי שבר. מי יודע.

הזעקה נשמעת, מה יעשו האוהדים? יש לזה תשובה במספרים: אם הזועק לובש חולצה או גופייה של מנצ׳סטר יונייטד, תשעה מכל עשרה יפנו להציע לו סיוע. אם הוא לובש חולצה ללא כתובת, סתם חולצה, כשליש יציעו לו עזרה. שלושים וקצת אחוזים מול תשעים וקצת אחוזים. פער גדול.

ומה יקרה אם הזועק לעזרה לובש חולצה של קבוצה אחרת, יריבה, כמו ליברפול? גם לזה יש תשובה. קצת מפתיעה. לפחות בגרסה אחת של הניסוי. זו גרסה שבה, לפני המבחן המעשי, נשאלו האוהדים שאלות על אהדתם לכדורגל. לא על אהדתם לקבוצתם – מנצ׳סטר – אלא לכדורגל בכלל. למה הם אוהבים כדורגל, מה מיוחד בכדורגל, דברים כאלה. אחר כך יצאו ופגשו בפצוע הזועק. 70% מהם סייעו לו. 70%! וזה אף על פי שלבש חולצה של קבוצה מתחרה, ולא של יונייטד. למה עזרו לו? אדם גרנט, בספרו "תן וקח", מסביר את העיקרון המכתיב את הפערים בהתנהגות. השאלה אם אנחנו רואים באדם הנזקק לעזרה מישהו שיש לנו הזדהות קבוצתית או לא.

ברור שאוהדי יונייטד מזדהים קודם כל עם אוהדי יונייטד, ולכן נוטים לסייע להם יותר. מצד שני, בבנייה נכונה של השאלון, כך שיזכיר לאוהדים קצת לפני הניסוי שיש להם משהו משותף לא רק עם אוהדי יונייטד, אלא עם אוהדי כדורגל בכלל, שיעור הסיוע עולה גם כאשר מדובר בפצוע ששייך לקבוצה יריבה. גם איתו אפשר להזדהות. גם עם כאבו.

כל זה משל קצת מסורבל לכל מה שעשינו השבוע, זיכרון ועצמאות, מחלוקת והזדהות. מההחלטה לבטל את הזיקוקים בגלל רצון להפגין אהדה להלומי הקרב ולהקל על כאבם (החלטה בעייתית לטעמי, אך מניעיה מובנים, וגם טובים). דרך ההתלהמות של מרצה באוניברסיטת תל אביב שהגדירה תליית דגלים כמחלה, וגם ההתלהמות של מי שתקפו אותה, כאילו יש חשיבות גדולה למה שאמרה (אין). דרך המטס שעבר מעל חברון, או כדי לקצר את הדרך (גרסת חיל האוויר), או כדי להנכיח את הכיבוש (גרסת המתנגדים).

מחלוקת והזדהות הן שני המאפיינים של חברה בריאה, ובלבד שיהיה ביניהם איזון. המחלוקת נדרשת, כדי להתקדם, כדי להשתפר, כדי לבחון דרכים חדשות, לנפץ מוסכמות ישנות, להשתנות עם המציאות. ההזדהות נדרשת כדי לשרוד. בלי הזדהות אין חברה. בלי תחושת ביחד אין חברה.

המכון למדיניות העם היהודי, שבו אני משמש כעמית, בחן בסקר השנתי שלו היגדי "עתיד משותף" והיגדי "קרבה" של קבוצות שונות. יהודים נשאלו על קרבתם לכלל הישראלים, כולל ערבים, ועל עתיד משותף לכלל הישראלים, כולל ערבים. הם נשאלו גם על קרבה ועתיד משותף לכלל היהודים, אלה שבישראל ואלה שלא. רוב גדול שלהם חשים קרבה לכלל היהודים (כ־70%), ורוב, אם כי קטן יותר, מזהים עתיד משותף לכלל היהודים (64%). רוב קטן מהם חשים קרבה מיוחדת לכלל הישראלים (53%, זו עלייה מסוימת לעומת השנה שעברה), ורוב גדול יותר סבורים שיש עתיד משותף לכלל הישראלים (58%).

יש כאן מתאם הפוך, ומעניין. עתיד משותף הוא מושג המתייחס לחיים בפועל. אם את ואני גרים באותה שכונה, יש לנו עתיד משותף, אם נרצה בזה ואם לאו, אלא אם מי מאיתנו יחליט לעבור לשכונה אחרת. לעומת זאת, תחושת קרבה אינה מתחייבת. אפשר לחלוק שכונה בלי לחוש קרבה. עתיד כן – קרבה לא.

עכשיו ראו את היהודים של ישראל: במקרה של ערביי ישראל, הם רואים יותר עתיד מאשר קרבה. הערבים כאן, עתידנו משותף. קרבה? אולי בהמשך, כשיהיה פחות מתוח. וכמובן, המצב הפוך עם יהודי התפוצות. עתיד משותף? חלקנו רואים עתיד משותף, כל אחד מסיבותיו. אבל חלקנו גם מבינים שקשה לעצב עתיד משותף ליהודים שמתגוררים בתל אביב ובסידני, או בריו, או בשיקגו. מצד שני, תחושת קרבה אפשרית גם כאשר המרחק הפיזי גדול. את הקרבה מרגישים יותר.

מיהו קיצוני?

יהודים וערבים חיים בישראל יחדיו, לפעמים בטוב, לפעמים קצת פחות בטוב. חלקם מכירים את הקבוצה השנייה, הרבה מהם לא מכירים, או נפגשים באופן שטחי בלבד, רק בזירת הרחוב, ולא בזירות נינוחות יותר של ידידות והיכרות. יש להם דעות נכונות ופחות נכונות אלה על אלה. מצד אחד, כבר הרבה שנים שהם ביחד. מצד שני, כבר הרבה שנים היחסים מתוחים לעתים. חלק מהערבים נותנים לזה ביטוי בעמדה שלילית על יהודים. חלק מהיהודים נותנים לזה ביטוי בעמדה שלילית על ערבים. רובם – צריך לומר – מבינים שדעות שליליות לחוד וכורח מציאות לחוד. הם יודעים שעתידם משותף.

השבוע של יום העצמאות, שבא בשבוע שאחרי סוף הרמדאן, על שלל אירועיו, הוא שבוע עם פוטנציאל למתיחות ביחסי יהודים וערבים. שבוע שבו היהודים חוגגים, ורבים מהערבים קצת פחות חוגגים, ולעתים אפילו מתאבלים. אפשר להתווכח על השאלה אם יש להם על מה להתאבל. האם האלטרנטיבה למדינת ישראל הייתה טובה להם יותר. אגב, תשובתם תהיה כזאת: הם לא רוצים אלטרנטיבה לישראל, הם רוצים ישראל אלטרנטיבית, יותר לטעמם. והם רוצים לצדה גם מדינה פלסטינית.

אבל נעזוב את הוויכוח, הזה, הישן והמוכר. נתמקד ביחסי יהודים וערבים בתוך ישראל, ובמה שהם חושבים אלה על אלה. גם הנתונים האלה הם מתוך מה שהציג השבוע, כמו כל שנה לקראת יום העצמאות, המכון למדיניות העם היהודי. הנתונים נאספו על ידי אתר המדד, ושוקללו על ידי הפרופ׳ קמיל פוקס.

השאלה שאנחנו שואלים גם יהודים וגם ערבים היא כמה מאנשי הקבוצה השנייה "קיצונים פוליטית". אנחנו שואלים יהודים על ערבים, וערבים על יהודים. האפשרויות לתשובה הן, בסדר עולה: מעט מאוד, חלק, רבים אך לא רובם, רובם. מה התשובה? נתמקד בתשובת היהודים על הערבים. כחמישית מהיהודים חושבים שרק מעט ערבים קיצונים פוליטית, וכחמישית סבורים שרוב הערבים קיצונים פוליטית.

אלה עמדות הקצה. באמצע, כשליש אומרים "חלקם", וכמעט שליש אומרים "רבים אך לא רובם", שזה בעצם "חלקם" קצת יותר גדול. בדקנו את המצב לפני ארבע שנים, בדקנו אותו שוב במרץ השנה. התוצאות דומות למדי (יש בכל זאת פער מסוים משום שב־2018 הייתה גם אפשרות של "לא יודעים", שלא הייתה הפעם).

מה מספרים לנו הנתונים האלה? הם מספרים לנו שלא מעט יהודים חושבים שהרבה מאוד ערבים הם "קיצונים פוליטית", כלומר, רואים אותם כמי שמחזיקים בעמדות שאינן במסגרת המיינסטרים הסביר והמתקבל על הדעת. כמובן, כאשר בני אדם סבורים ששיעור לא מבוטל מחבריה וחברותיה של קבוצה אחרת הם "קיצונים", הם יפיקו מהתובנה הזאת מסקנות אידיאולוגיות, ואולי גם מעשיות. הם יחששו מהם, הם ירצו להגביל אותם, הם יסתייגו משיתוף פעולה איתם. כל הדברים שעושים מול "קיצונים".

וכאמור, את כל זה למדנו מחדש בסקר שערכנו במרץ, כדי לשקוד עליו בלי לחץ לקראת פרסום הנתונים בתחילת מאי. אלא שאז בא חודש אפריל. באו פיגועים קטלניים, שבחלקם השתתפו ערבים ישראלים, באו מהומות בהר הבית, באו קרבות מדיניים, בא רמדאן והריטואל הנלווה אליו של התלהמות. באפריל פתאום הבנו, שאולי הצגת הנתונים של מרץ לא תיתן תשובה טובה לשאלה מה חושבים היהודים עכשיו, אחרי הפיגועים, אחרי המהומות.

פתאום חשבנו שאולי כדאי לשאול שוב, את אותם יהודים, אם שינו את דעתם. ושימו לב: זה לא רק לשאול שוב את אותה שאלה. זה לשאול שוב את אותה שאלה את אותם אנשים. מה שמאפשר לדעת במדויק כמה נשארו בעמדתם הקודמת, וכמה הושפעו ממשהו בחודש האחרון עד כדי שינוי עמדה. כמובן, לא תמיד ברור מה שינה את דעת המשיבים. אבל אפשר להניח שאם היה חודש גדוש באירועים, ואם הרבה משיבים שינו את דעתם, עשוי להיות קשר בין השינוי לבין האירועים. לכן שאלנו.

התוצאות טריות ממש. פרופ׳ פוקס עבד עליהן בשבוע שעבר. הוא בחן תשובות חוזרות של כ־500 יהודים ישראלים שהשיבו על שני הסקרים, של תחילת מרץ ושל סוף אפריל. המסקנה: שינוי, אבל לא דרמטי. ועוד מסקנה: כצפוי, מי שבחרו בקטגוריות האמצע שינו את דעתם יותר.

כלומר, מי שחושבים שרק "מעט" ערבים הם קיצונים, או ש"רוב" הערבים הם קיצונים, לא שינו את דעתם לנוכח האירועים (לאלה שאמרו "רוב" גם אין כל כך למה לשנות, כי אין קטגוריה יותר חזקה מ"רוב"). מי ששינו הם משיבים שאמרו "חלקם" או "רבים אך לא רובם". חלק קטן יותר מהמשיבים (7%) שינו את דעתם על הערבים "לטובה", כלומר, עברו לקטגוריה פחות "קיצונית". חלק גדול יותר מהם (13%) שינו את דעתם על הערבים "לרעה", כלומר, עברו לקטגוריה יותר "קיצונית". זה אומר שורה תחתונה שונה במעט, ולכיוון שלילי. יותר יהודים חשבו באפריל שהרבה ערבים הם קיצונים, לעומת שיעור היהודים שחשבו כך במרץ.

הנה החלוקה, שלשם הפשטות מוצגת בשתי קטגוריות בלבד: מי שאמרו "מעט מאוד" או "חלק", הם קטגוריית הממעיטים. מי שאמרו "רבים" או "רוב", הם קטגוריית המרבים. בקרב המשיבים החוזרים החלוקה היא כזאת:
54% היו ונשארו בקטגוריה הממעיטה.
27% היו ונשארו בקטגוריה המרבה.
7% זזו לכיוון הקטגוריה הממעיטה.
13% זזו לכיוון הקטגוריה המרבה.

התוצאה: בסיבוב של מרץ כשליש אמרו "הרבה" או "רוב". בסיבוב של אפריל כ־40% אמרו "הרבה" או "רוב" (מקרב מי שהשיבו פעמיים). הסיכום: אולי אפשר לראות כאן את השפעת האירועים על האוכלוסייה. אף שרק מעטים מאוד מבין הערבים עשו פעולות קיצוניות בחודש אפריל, הפעולות הללו כנראה גרמו לקצת יותר יהודים לחשוב שיותר ערבים הם קיצונים.

מי אשם באלימות

דיונים על רמת האלימות בחברה הערבית נמשכים בזירה הציבורית זה זמן מה, וזוכים להבלטה ניכרת בתקופות שונות, על רקע התפרצות אלימה, או ניסיונות של הממשלה להציע דרכים להתמודדות עם האלימות. במחצית הראשונה של 2021 היה עיסוק נרחב בהתפרצות שהיה לה אופי לאומני, והשפיעה על היחסים בין יהודים ובין ערבים בערים מעורבות ובשכונות מעורבות. במחצית השנייה של שנת 2021, ובתחילת שנת 2022, עבר הדגש למצב האלימות בתוך החברה הערבית פנימה.

במהלך אירועי האלימות של שנת תשפ"א (מאי 2021) נשאלו יהודים בישראל מי להערכתם האחראים לפרץ האלימות והוצגו להם שש אפשרויות לתשובה, חלקן משקפות אחריות של הממסד, או של הרוב היהודי, וחלק אחר אחריות של המתפרעים או של החברה שמתוכה באו. רוב היהודים גרסו במקרה זה כי האחריות נופלת על המנהיגות של החברה הערבית, על המתפרעים עצמם, אך גם המשטרה והממשלה לא זכו לציון גבוה מהמשיבים על הסקר.

גם כעת ביקשנו לבחון באופן דומה את הגורמים (לדעת המשיבים) לאלימות הנמשכת בחברה הערבית, המתבטאת בשיעור גבוה של מעשי רצח, שוד, גביית דמי חסות ועוד. הנשאלים התבקשו לדרג ארבע אפשרויות: שתיים מהן קובעות כי עיקר האחריות לתופעה זו נופלת על המוסדות הממלכתיים של המדינה (ממשלה ומשטרה) שלא מטפלים כראוי במגזר הערבי, הן בהיבט הכללי (הזנחה) והן בהיבט הקונקרטי (מאבק באלימות). שתי הסיבות האחרות שהוצעו למשיבים, יהודים וערבים, התמקדו במאפייני פנים של החברה הערבית, והטילו את האחריות על "הציבור" או, באופן כללי עוד יותר, על "התרבות" של החברה הערבית.

זו שאלה – ואלה תשובות - המציגה באופן חריף את נקודות המבט השונות, עד כדי סתירה, של יהודים וערבים על המציאות החברתית ביחס לערבים אזרחי ישראל. בעוד רוב מקרב היהודים (אומנם קטן, 51%) רואה את גורמי הפנים של החברה הערבית כגורמי המפתח לאלימות, רוב משמעותי מאוד מבין הערבים מטיל את האחריות על המדינה (קרוב ל־80%).

בעוד בקרב המשיבים הערבים האצבע המאשימה מופנית בשיעור גבוה לממשלה ולמשטרה, בקרב היהודים ניכרת כצפוי מחלוקת, והחלוקה היא על פי סולם פוליטי. המשיבים והמשיבות על הסקר התבקשו לדרג על פי סדר את ארבע הסיבות שהזכרנו, והדירוג משתנה על פי העמדות הפוליטיות. תומכי שמאל יהודים קובעים ברוב גדול מאוד (82%) כי הזנחת המדינה היא הגורם הראשון במעלה לאלימות במגזר הערבי.

תומכי ימין לעומתם קובעים ברוב משמעותי (61%) כי הסיבה היא "עניין תרבותי של המגזר הערבי". בחלוקה לפי סיבות פנימיות וסיבות ממסדיות, השמאל ממוקד כמעט לגמרי בכשלי הממסד (92%), לעומת הימין, שמטיל את האשמה על המגזר הערבי ותרבותו (77%) כגורם ראשון במעלה (בוחרי המרכז נחלקים בערך חצי-חצי).

הנה, חזרנו למחלוקת. זו מחלוקת מהסוג המשתק. מחלוקת על קריאת המציאות. לא על הטקטיקה הנדרשת לטיפול בבעיה שכולם מסכימים על סיבתה, ועל כך שיש לטפל בה, רק לא ברור להם אם מה שצריך זה, נאמר, יותר שוטרים או יותר עובדים סוציאליים. מחלוקת על מהותה של הבעיה. ובמילים אחרות, על השאלה מי בכלל צריך תיקון.

האם נדרש תיקון לחברה הערבית שהידרדרה לאלימות, או שנדרש תיקון למדינת ישראל שדרדרה את החברה הערבית לאלימות. בין יהודים לבין ערבים יש לא מעט מחלוקות כאלה, על קריאת המציאות. רוב היהודים מזהים את הקשר ההיסטורי של יהודים להר הבית, ואחר כך מתווכחים על השאלה עד כמה וכיצד צריך לממש אותו. רוב הערבים מכחישים את הקשר ההיסטורי של יהודים להר הבית, ועל כן, מנוכרים לעצם הוויכוח היהודי הנוגע למימוש הקשר להר הבית. שוב, לא ויכוח על המדיניות הנכונה, ויכוח על המציאות. מה נכון.

ג׳ונתן היידט, פסיכולוג חברתי נודע (הזכויות על ספרו החשוב ביותר, "The Righteous Mind", נרכשו על ידי הוצאת ספרים ישראלית, והוא מן הסתם ייצא לאור בקרוב), פרסם החודש מאמר ב"אטלנטיק" שעורר הדים על "הטיפשות הייחודית" של העשור האחרון בחייה של אמריקה. הוא עוסק ברשתות החברתיות, ובאופן שהן מרסקות את החברה לאטומים של מציאויות אלטרנטיביות.

המשל העיקרי שהוא משתמש בו הוא סיפור מגדל בבל. זה "הדימוי הטוב ביותר שמצאתי למה שקרה באמריקה בעשור הקודם", כתב. משהו התקלקל בבת אחת. משהו ניתק אותנו אלה מאלה, וניתק אותנו מהעבר המשותף. כבר "איננו מסוגלים לדבר באותה שפה", הוא כותב על האמריקאים.

הנה, חזרנו למוטיב של מחלוקת והזדהות. חזרנו למה שקורה כאשר האיזון בין שני אלה מופר. חזרנו לאתגר החברתי של מדינת ישראל. לקיים מחלוקת, בלי לאבד את ההזדהות.

השבוע עשינו שימוש בסקר המכון למדיניות העם היהודי, בנתונים ובמידע מאתר המדד, בספר "תן וקח" של אדם גרנט, במגזין "אטלנטיק", בנתוני גאלופ, פיו, המכון לדמוקרטיה, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.
[email protected]