פעם, ממש מזמן, ליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל וקורבנות פעולות האיבה הייתה משמעות עצומה. ילדי כיתות ח' עמדו במשמרות כבוד על האנדרטות בבתי הספר, לא היה נטפליקס ולא VOD, כי כולם כיבדו את היום הזה. גם החניוקים התביישו לא לעמוד בצפירות בערב יום הזיכרון וביום הזיכרון.
זה היה באמת מזמן, גם לא היו מאכערים ורשתות חברתיות שהדגישו את חשיבות הזיקוקים בערב יום העצמאות כאילו אי אפשר בלי. היה כבוד לחידון התנ"ך, כי כולם רצו לדעת מה השאלה שישאל ד"ר יוסף בורג. בקיצור, היה כבוד.
היום אין כבוד לכלום. השכול שמלווה את הציונות מהיווסדה הפך לפוליטי נטו. הורים שכולים קובעים אם דיירי אגם הדרעק יגיעו לטקסי הזיכרון או לא יגיעו. הם שוכחים שזה לא רק יום השנה לנפילת יקירם, אלא יום זיכרון ממלכתי.
ואת המראות האלה רואים הצעירים בני העשרה. אז בעוד שני עשורים כבר לא יזדקקו ליום זיכרון, הוא יהפוך לעוד עצרת פוליטית סרוחה, כשברקע יהיו קברי הנופלים רק לתפאורה. וכל המאכערים יסבירו ש"הכל זה פוליטיקה", וייתכן שעובדי האלילים שמשתלטים לנו על התודעה יהפכו את יום הזיכרון לחג דתי. אני יותר ממשוכנע שאיזה באבא בובה ימצא לזה אסמכתאות מהתוירה, אולי מהדייט של משה עם אלוהים בהר סיני שנמשך 49 יום, או כל חארטה אחרת.
אבל ישנם בינינו מספיק לוחמים ששרדו מלחמות, בניגוד לרוב החרדים שמכירים מלחמות רק מקריאה בתורה, אבל עדיין חיים את התופת כל יום, לעתים גם כל שעה.
מיכה מליניאק (72) הוא אחיו התאום של אריה. גם הוא שיחק כדורסל, אבל לא הגיע לרמתו של אחיו. באוקטובר 73' הוא כבר היה חובש קרבי במילואים. הוא שובץ לגדוד תותחנים, רק שהגדוד לא מצא תומ"תים בימ"ח בצפון. באותן שנים הוא היה מורה לנהיגה, והוא הגיע עם רכבו לנקודת הכינוס.
"היינו ליד עפולה, אז אמרו לי: סע לרמב"ם, תעמיס שם רופא ותעלו לרמת הגולן. לא ידעו מי, מה ולמה. נסעתי, העמסתי את הרופא ויצאנו לכיוון תל פארס. עצרו אותנו במחסום של בית המכס ואמרו לנו: אתם רואים את האבק, זה השריון הסורי. תתחבאו מאחורי הקיר".
כך התפתחה אצלו טראומה, שלימים הפכה לפוסט־טראומה. "קוף, הרופא ואני טיפלנו לבד בכ־50 פצועים בדרגות פציעה שונות. חיילים גססו לנו בידיים. חלפו 49 שנה, אני זוכר כל תמונה, כל חייל מאלה שהלכו וגם מאלה שניצלו. אין חובש שאי־פעם טיפל בפצוע קשה ולא חווה שריטה שתלווה אותו כל ימי חייו".
מיכה עוצר לרגע ומספר על שחקן עבר בהפועל ר"ג בכדוריד שהכרתי כבר אז, אף שהיה מבוגר ממני. מחמת צנעת הפרט איני חושף את שמו המלא. "שמע קטע, כמה ימים אחרי אני נוסע ברמת הגולן. אני מזהה את יורם צועד על הכביש, ידעתי שהוא בגדוד 50. הוא הלך וגרר את הנשק על הכביש. עצרתי אותו, הוא זיהה אותי, ביקשתי ממנו שייכנס לאוטו שלי והוא הסכים.
הוא לא דיבר, היה לו מבט זגוגי בעיניים, אבל הצלחתי לפנות אותו לטיפול. חלפו שנים, נפגשנו שוב וראיתי שמצבו לא מי יודע מה כמה. אמרתי לאשתו שיש אפשרויות לטפל בו, אבל היא ענתה לי: יש לנו בת פסיכולוגית, היא תדע לטפל בו. תכלס הוא יושב בחנות להשחזת סכינים שהייתה של אבא שלו, עם אותו מבט זגוגי בעיניים. אז, לפני שנים, גברים והמשפחות שלהם התביישו בכלל לבקש עזרה פסיכיאטרית".
גם מיכה לא קיבל טיפול או סיוע נפשי אחרי מלחמת יום כיפור. הוא המשיך לשרת במילואים, וחווה גם את הטראומות של מלחמת לבנון הראשונה. "הייתי בגזרה המערבית, שנינו יודעים מה הלך שם, חבל על המילים". בגיל 50 צה"ל החליט שמספיק להשתמש בו, והוא השתחרר. הוא החליף הרבה עבודות בחייו, כי הפלאשבקים לא נתנו לו מנוחה. בשנת 2005, כאשר ניהל חברה לייצור ריבת חלב, נסע עם מזכירתו בכביש מס' 20. בנתיב הייתה תאונת דרכים, הוא רץ לזירה עם תיק החובש. ואז חווה לראשונה פוסט־טראומה.
["קיבלתי זצים בראש, התחלתי לדבר שטויות וחוויתי התקף חרדה מטלטל. אמרתי למזכירה שלי שאנחנו חייבים לקפל לאחור, כי אנחנו רגע לפני מטח של פגזים 240 מ"מ, ותיארתי לה קרבות שקרו 30 שנה לפני. היא הצילה אותי, כי היא לקחה אותי למיון פסיכיאטרי. שם, אחרי שיחה של שעה וחצי עם פסיכיאטר, התחלתי סוף־סוף להבין מה קורה איתי".
האבחון של מיכה בקטע הרפואי היה מהיר. "קוף, יש מראות ותמונות שהמוח לא יכול לעבד, כל עוד אנחנו בעשייה. כאשר יש רגיעה מסוימת, אז מגיע הפלאשבק. אי אפשר להסביר למי שלא חווה, אבל זה קשה, כולל תופעות פיזיולוגיות".
הוא פנה לאגף השיקום של משרד הביטחון, בתביעה להכיר בו כנכה צה"ל ולטפל בנכותו. "זה סיוט אמיתי, אתה צריך להיות מברזל כדי לשרוד את זה. שנה וחצי העבירו אותי ארבע ועדות רפואיות, שכולן מורכבות מפסיכיאטרים שמאומנים על ידי מערכת הביטחון. לימים, כאשר הצטרפתי להנהלת ארגון נכי צה"ל, הבנו שההנחיות של מערכת הביטחון היו ברורות: אל תקלו על הלומי הקרב, תקשו עליהם.
אבל לא נתתי להם צ'אנס, שרדתי את כל הקשיים ונקבעה לי דרגת נכות של 50% לצמיתות. הדרגה הזו ניתנה לי כי הבינו שאני בתפקוד נמוך. איני מסוגל לעבוד או להחזיק בעבודה. אני לא מסוגל לישון לילה, שנים נהגתי בלילות ושוחחתי עם הלומי קרב במצבי. למזלי היה לי את אריה, אחי, שתמך בי כלכלית ורגשית. קל זה לא היה".
50% נכות, כך מתברר, שווה קצבה של 12 אלף שקל. "תבין שמצבי עוד טוב, היו לי את האמצעים להיאבק על מה שמגיע לי בכסף ובטיפולים. לרוב הלומי הקרב אין את האמצעים האלה, ואז מגיעים למקרה של איציק סעידיאן. בגלל מה שקרה לו, חל שינוי משמעותי בהתייחסות של אגף השיקום".
כ־4,400 הלומי קרב מטופלים באגף השיקום. נקבעו להם דרגות נכות שונות, הממוצע הוא 25%־30%, אבל לפחות הם מטופלים. שני הלומי קרב מאושפזים במחלקות סגורות בבתי חולים פסיכיאטריים. "אנחנו שקופים, קוף, הרוב מתביישים. בנוסף לאלו שהמערכת מכירה בהם, יש לפי הערכות עוד כ־10,000 הלומי קרב, שפשוט חוששים מהבירוקרטיה ולא פונים. הם מטפלים בעצמם ללא שום ידע והכוונה, נופלים לסמים ומתפרקים לגמרי. מאות מבין אלו שמדווחים, מאושפזים מדי פעם בבתי חולים פסיכיאטריים. רובם מודעים למצבם, ולפני ההתקף הם מפנים את עצמם לבתי חולים. למשפחות זה סיוט, אבל מסתגלים לכל. החולים פשוט מקווים להגיע ליום רגוע, יום אחד רגוע זה כבר טוב".
בימים שלפני פסח דאג מיכה שארגון נכי צה"ל יארגן סוג של קמחא דפסחא להלומי קרב נזקקים. "יש כאלה שהקצבה שלהם היא 3,000 שקל. גם אם הם לבד בלי משפחה, קשה לחיות מזה. אז דאגנו ל־140 הלומי קרב שיהיה להם במה לקנות אוכל לחג. תענוג גדול זה ממש לא, קוף, אבל אני משתדל לעשות מה שאפשר".
לסיום שאלתי את מיכה על ההחלטה לבטל את הזיקוקים. "זה יופי. אני שומע שיש התמרמרות בציבור וזה הפך לנושא של סטלבט. הלומי קרב לא יוצאים לראות זיקוקים, כי כל יציאה מזכירה להם פגז. הם נסגרים בבתים, בחושך, מחפשים את השקט. במקום זיקוקים שיטיסו רחפנים, שישירו שירים, רק שאנחנו נוכל להעביר את היום. מספיק שאחרי כל פיגוע כאן בחודש האחרון, כולם נדרכים עד קצות העצבים".
עברנו את יום העצמאות. כל דיירי אגם הדרעק ששרדו את טקסי הזיכרון יכולים להתחיל ביום ראשון לפרק את צה"ל, או ליילל שהפנסיות התקציביות הן שערורייה. הם גמרו להיות ממלכתיים, אפשר להתחיל לפרק. למזלנו הערימה בקושי עושה משהו ורק מדברת.
גילינו שאפשר בהר הרצל גם בלי שרת הטקסים, מירי "המחוננת" רגב. חשבתי עליה כאשר נשיא הונדורס נעצר בידי האמריקאים בחשד להברחת מאות קילוגרמים של סמים לארה"ב. רק בעיות לו"ז מנעו ממנו להדליק כאן משואה בשנה שעברה, זיכרון שהיה אמור לסייע לו להתענג על ימים טובים, בשבתו במעצר. עכשיו מירי מייצגת אותנו באירועי הזיכרון במקסיקו, ואנחנו צמאים לרשמים.
ההכנות לאירועי מירון בעיצומן. החניוקים מנסים להעלים את האסון הנורא מהשנה שעברה, שבו נספו 45 קורבנות. יש אומנם ועדת חקירה, אבל החניוקים מאוד כועסים שנפגעה קצת הפרנוסה מכל אירועי ההר, בגלל מינוי פרויקטור ופיקוח הדוק יותר, שימנע בלגן. איכשהו הם התארגנו שלא יהיו חוקים על הפסטיבל במירון, אלא רק תקנות, שיאפשרו פה ושם קיצורי דרך, אולי גם עמלות נאות למארגנים. מה, יהודי צריך לעבוד בחינם?
את הפיצויים עם השארים של קורבנות האסון בשנה שעברה סגרו מהר־מהר־מהר, כדי שלא יהיו יותר מדי שאלות. נתנו להם כמה לירות סוריות דפוקות. לא ראיתי מבצע הנדסי ששיפר את התשתיות להילולות, שמזכירות לי עבודת אלילים במקדש אצטקי או חגיגה אינדיאנית בקנדה. אבל זה אני, ואני כסיל מלא־מלא.
מעניין איך זה יסתיים הפעם. אגב, המאכער של המקופחים מישראל השנייה ומעריצו של אריה־גאנעב־סדרתי־זכאי־צדיק־תמיד, ד"ר אבישי בן חיים, טוען שאת ההסדרים החדשים ההגמוניה מסדרת, במטרה להדיר מההר את הציבור המסורתי־מזרחי.
האמת שאיני יודע מי אחראי לאסון הנורא: החניוקים האשכנזים או המזרחים, או שניהם. אני פשוט לא מבין את הבהילות לקיים שוב הילולה והדלקה וכל הג'אז הזה, כאשר החקירות לא הסתיימו, אמיר אוחנה עוד לא הסביר לציבור את הקביעה המשפטית: "אחריות אין פירושה אשמה", ודם הקורבנות עדיין טרי. זה הכל, אין שום קשר להדרה. בשום מדינה נורמלית האתר במירון לא היה נפתח לפני שיפוץ מסיבי של כמה שנים. הדלקות אפשר גם בים, אלוקים שלהם היה מבין את סדרי העדיפויות.
איני יודע אם הממשלה הנוכחית תחזיק מעמד עד ל"ג בעומר, אבל לא אזיל דמעה אם תתפרק. מצפה לנו תקופה של שנה־שנתיים של בחירות, נשרוף משהו כמו 6 מיליארד שקל לפחות על הבלה־בלה־בלה של סידור עבודה באגם הדרעק. הכל ייעצר, שניים - אחד מורשע פעמיים ואחד בדרך להרשעה ראשונה - ינהלו כאן את ההצגה, והכל באמצעות חסדי השם, שכידוע עובד רק בשביל כיפות ועובדי אלילים מהימין. אצל עובדי האלילים מהשמאל, גפני ודרעי לא מאפשרים לאלוקים לעבוד. זה מדאורייתא.
במקביל לקטע שאין משילות, כפי שצורחים באגם הדרעק, גם הכדורגל המקצועני שלנו פארטיה. בשבת קבעה כתריאליבק'ה תקדים עולמי. מטעם חברת החקירות ויצמן יער נשלח "חושחש הבלש" למשחק בין הפועל חדרה לנוף הגליל. הוא רצה להיכנס לחדרי ההלבשה כדי להתריע בפני השחקנים שיש הרבה חושחש הבלש ביציעים, כדי לבדוק אם יש חשש להטיית משחק, כי נוף הגליל נאבקת על הישרדות בליגה.
בעוד חושחש רואה את חדרה מנצחת את נוף הגליל ומסבכת את מצבה, הפועל ירושלים הפתיעה בחיפה את הפועל חיפה. במשחק הזה לא היה חושחש, כי אין תקציב להתאחדות לשלוח חושחשים לכל המשחקים. התירוץ שסיפק אשר ויצמן, בעלי חברת החקירות: "הגיע אלינו מידע מגורם שאנחנו מאמינים לו, וההתאחדות האמינה לנו, אז שלחנו את חושחש, כמו שאתה קורא לו, כדי להרתיע את השחקנים".
ללמדנו שחברת חקירות לא חוקרת, היא רק מרתיעה. בשום מקום בכדורגל העולמי עוד לא הייתה פארטיה כזו, זה סטארט־אפ של היידעלך בכתריאליבק'ה. אממה, היום מתקיים המחזור האחרון בליגה הלאומית. יש יותר מדי משחקים, לפחות חמישה מהשמונה, "שמעוררים חשד" בצמרת ובתחתית, ודורשים נוכחות של חושחש הבלש. בערב החג התברר שלא הייתה הזמנת עבודה מוויצמן יער למשחקים אלה. לכן כל אחד מכם צריך להיות חושחש, לצפות במשחקים, ולדווח לוויצמן יער באם אתם חושדים במאן דהוא או מאן דהם. כי המידע שלכם קונקרטי לעתידה של ההרתעה בכדורגל הישראלי. כמו שטען אלברט איינשטיין: הטמטום של האנושות הוא אינסופי.