לחגי ישראל ניתנו משמעויות שנועדו להעניק להם תוקף והשפעה מעבר לימים המוגדרים בלוח שבהם הם חלים. חכמי התלמוד עמלו קשות לעצב את המשמעויות של כל חג ומועד המוזכרים בתורה ובמיוחד טרחו להנציח את תוקפם הרוחני והמוסרי לכל ימות השנה. חכמי תורת הקבלה המשיכו במסורת זו. צדיקי תנועת החסידות בדורות קודמים עסקו רבות בתחום הזה, וספרי חסידות מלאים בדברי תורה שמסבירים את משמעויות החגים.

אף שעם ישראל מציין את יום השואה, יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה, וכמובן את יום העצמאות, ניכר כי את המשמעויות שלהם אנו איננו מצליחים להעביר הלאה ולא הצלחנו להפנים, וחבל. הרי מה שמתחולל בעולמנו באחרונה כל כך זועק למשמעויות של מוסר, למובנים של אנושיות שמועדים אלה מחנכים אליהם.

מדיניות ממשלת ישראל לאחרונה מול המלחמה של רוסיה באוקראינה ממחישה זאת. מדינת היהודים הייתה צריכה להיות הראשונה בגינויה של רוסיה, בהוקעת נשיאה פוטין ובהוקעת צבא שמבצע לאור היום הרס ערים וכפרים ורצח של אזרחים חפים מפשע. במקום זה נקטה הנהגת ישראל מדיניות של ניטרליות לכאורה, המונעת מאינטרסים, שיקולים, חישובים. לא זה הלקח שצופן מועד כמו יום השואה.

יום העצמאות, יום תקומה ותחייה של העם היהודי, המציין את חידוש היישוב היהודי במולדתו, צופן מחויבות להתנהגות מכובדת ומוסרית מצד מי שמזוהים כנבחרי הציבור, כנציגיו בבית הנבחרים. אך כיום אין אף סימן כמעט לתכונות האלה בזירה הפוליטית של ישראל ובשיח הציבורי. במקום זה, אנו עדים להתבטאויות קיצוניות ולא פעם אלימות.

ניכר כי ישראל איבדה את מעמדה המוסרי בזירה הבינלאומית בעקבות הניטרליות שלה, וההססנות לגנות, להוקיע ולתקוף מדינה פושעת, משטר הרסני, נשיא אכזרי.