כבר כמעט שנה שכל יום, באותה שעת בוקר בדיוק, אני נמצא על אותו הכביש, באותו הרכב, נוסע באותו כיוון נסיעה וכל פעם אני חושב לעצמי את אותה המחשבה: לא ייאמן שאני חי ככה שכל יום הוא אותו היום - חוזר על אותם דברים, באותן השעות, והכל כל כך מסודר ומכונס לכדי לו״ז מדויק שמרחף מעליי ומנהל אותי. אומנם על פי איינשטיין, הזמן יחסי, אבל מתברר שאצלי זה אחרת - הזמן מאוד־מאוד קבוע.
ככה בדיוק, כמעט שנה, אני עם אותו הלו״ז, ימים קבועים, שעות קבועות, כבישים קבועים והדבר היחיד שמשתנה זה מחירי הדלק והשירים ברדיו. המלחמה באוקראינה מעלה את מחירי הדלק והפלייליסט בגלגלצ מעלה את הלהיטים העכשוויים. האמת היא שאני מרגיש שגם בשירים יש ניסיון לחתור תחת הלו״ז, למשל עדן חסון ששר: ״עגלה נוסעת, ככה ברוטינה יום־יום. מחשבות רצות, כוונות עומדות״ וממשיך עם ״ככה כל יום, יום, יום, יום, ככה לחכות שנשוב, שוב שוב שוב״. נדמה לי שגם לו יש בעיה עם הרוטינה והשגרה.
מצד שני, ישנה הזמרת הצעירה נונו, שלוקחת את עניין סדר היום ברצינות וחושפת בפנינו את הלו״ז היומי שלה: ״בוקר ציח וצח, צהריים שאכט, ערב קרחן, איים ליבינג דה דרים״. למעשה, היא אפילו מסבירה לבחור שעליו היא שרה ש״עוד מילה אחת אתה מחוק לי מהלו״ז כליל״ ומוסיפה ש״ביומן אני רושמת וקובעת, יש לי יוגה בשקיעה ביום שבת ואין לי זמן אליך בשגרה החדשה שלי״. השגרה של נונו מקודשת והיומן שלה, ובכן, מאז אנה פרנק לא היה כזה כבוד ליומן.
אתם חייבים להבין, כמכור לשעבר, נרקומן במיל׳, זה אולי הדבר הכי לא טבעי בשבילי. במשך שנים חייתי בכאוס כרוני ויומיומי, כשמה שקובע זה רק מה שנכון לעכשיו והסברתי לכל מי שקבע איתי משהו ש״נתאם סופית באותו היום, שעה־שעתיים לפני, כי אני לא יודע באיזה מצב אהיה״. והרגשתי שאני מנצח ככה את החיים.
שאני טוב יותר מכולם כי אני לא רודף אחרי סדר יום קבוע שמכופף אותי לפרקי זמן מוגדרים וקבועים מראש. אני ממש זוכר איך הייתי נוהג להביט באנשים האלו שהולכים בבוקר לעבודה, בדיוק באותה השעה כשהם יודעים בדיוק מתי יחזרו ובאיזה כביש זה יהיה ומה יקרה בבית שלהם כשיחזרו אליו (רמז: מה שקרה אתמול ולפני יומיים ושלושה וארבעה), והייתי מביט בהם וחושב לעצמי שהם אנשים אבודים ועצובים שהחיים הביסו אותם והפכו אותם לחיות לו״ז צייתניות וחסרות אופי.
עד 1884 לא היה זמן בעולם. זאת אומרת היה זמן, אבל לא ממש היו שעות קבועות ותיאומים. העולם היה הרבה פחות מדויק. ב־1884 החליטו לשנות את זה. זה קרה בעקבות הרכבות שהחלו לדהור ברחבי אנגליה ולהעביר אנשים בקצב מסחרר מפה לשם, רק שהייתה בעיה אחת, לא היה אפשר לתאם ולגלות מתי יגיעו ליעד ומתי ייצאו, מאחר שהשעה בשעון המרכזי בכל עיר הייתה מעט שונה ולא היה סנכרון בין השעונים השונים ברחבי הממלכה הבריטית.
אפשר לפשט את הבעיה כך: כל עוד השעון הראשי בליברפול, למשל, לא מתואם עם השעון בנוטינגהאם, לעולם לא יהיה אפשרי לערוך לוח זמנים מדויק של יציאת הרכבת והגעתה ליעד. לכן התכנסו מיטב המומחים ב־1884 והחליטו לסנכרן את כל השעונים ולקבוע זמן אחיד. בין היתר הם גם קבעו קווי אורך ורוחב של כדור הארץ בשביל לחשב את הפרשי השעות ומיקמו את קו האפס של כדור הארץ בעיירה הבריטית הקטנה גריניץ׳. על פי השעון באותה עיירה סונכרנו כל השעונים בעולם, ומאז אנחנו חיים בעולם מאוד מתוכנן ומתואם על פי הדקה.
כמובן שזה משעשע לחשוב שבעצם הדבר היחיד בעולמנו שלא מציית לחוקי הזמן ומתקיים בעולם עם זמן משלו הוא רכבת ישראל. כך שאפשר לומר שהרכבות בעצם הביאו לעולם את הזמן המדויק, עד שהגיעה רכבת ישראל והחליטה שאיננה מצייתת לחוקי הזמן. אבל לא ניכנס לזה עכשיו.
ובינתיים, ב־2022, אני יודע בעל פה איזה שלט חוצות יחכה לי בכל סיבוב ובכל רמזור ואני חוצה אותם במהירות ממוצעת בדרך להספיק את היעדים היומיים שלי והפרצופים שעל השלטים הם הפרצופים הקבועים בחיי, הם מחייכים אליי. בנקים, בתי השקעות, כרטיסי אשראי, חברות אופנה וערוצי טלוויזיה.
ואני יודע שהפכתי למשהו שפעם, לפני 15 שנים, נשבעתי שלא אהיה, אבל האמת היא שלפני 15 שנה לא ידעתי להעריך את הכוח של הקביעות והרוטינה. עם כל הכבוד, לפני 15 שנה חשבתי כל מיני דברים מוזרים. חשבתי שהשמאל יביא לנו שלום ונאורות, שהאינטרנט יהפוך אותנו לדיירים מרוצים בכפר גלובלי חמוד ומתוק, שהרשתות החברתיות יביאו אהבה, שארקדי גאידמק יביא את הכדורגל הישראלי לליגת האלופות, שהאמריקאים יגאלו את המזרח התיכון בדמוקרטיה וליברליזם ושהסגוויי הוא כלי התחבורה שיסיע אותנו אל עבר העתיד. אז חשבתי.
אני חייב להודות שיש משהו מחבק ונעים בשגרתיות. במיוחד כשזו שגרה ממונעת. אומנם אתה סגור בקופסה עם גלגלים, אבל זו הקופסה שלך ובתוכה אתה אומר מה שאתה רוצה, חושב מה שבא לך ומאזין למה שבא לך. לפעמים, אם יש לך מזל, אתה מדליק את הרדיו ואתה שומע את זהר ארגוב מסביר לך ש״יום־יום אני תולש מהלוח דף, יום ראשון עצוב, יום שני אני שמח, ויום שלישי הוא יום חדש״, ואתה יודע שאתה לא לבד עם היומיומיות שדנה אותך לעמידה אינסופית בפקקים.
וכשאני מגיע לגן של הילדה בדיוק בשעה שמונה, אני מוציא אותה מהאוטו והולך בשביל המוביל לגן - אותו השביל שאני הולך בו כל יום - ואני שם אותה בגן, נותן לה נשיקה ומסביר לה, ״אל תדאגי, אני אבוא לאסוף אותך בארבע״, ואני יודע שיש לזה כיסוי, שבאמת אגיע בארבע, שהכל יקרה כמו שאמור לקרות, בזמן המדויק והקבוע, ואני מבין שזה שאני יכול להגיד לה את המשפט הזה, להבטיח לה אותו באמת, זה כנראה הדבר המרגש ביותר בעולמי. לפני 15 שנים לא הבנתי את הכוח שיש למשפט כזה. הרבה דברים לא הבנתי לפני 15 שנים. לפני 15 שנים אפילו חשבתי שנינט ויהודה לוי יתחתנו.