כל הארץ דגלים־דגלים. כלומר, חוץ מאשר ברחוב שלי וברחובות הסמוכים במרכז תל אביב, שבהם חל בלבול מצער בין סמל לאומי לסמל לאומני. והוא הדין בין כלי הרכב: ברחובנו הצר עיטר צדיק אחד מוזר את מכוניתו בשני דגלים. היתר? נאדה. גם סיבוב הבוקר עם הכלבה, שהפך לסקר מרפסות, העלה ממצאים דומים: פה ושם נמצא "למד־ווניק", זכותו תגן על שכניו הטועים, אבל השאר כאילו מתביישים בדגל, מתביישים במדינה.
אני יכול להבין את הלבטים של מי שחוככים בדעתם, רגע לפני שישלפו את הדגל מהבוידעם ויתלו אותו על מרפסתם. במקרה של סביבת המחיה שלי, ליברלים (לפחות בעיני עצמם) ותל-אביבים: זהו הדגל ממצעד הדגלים שכולו אצבע בעין, זה הדגל שנצמד בקלות רבה מדי לדגלים הצהובים, הבזויים, של פליטי "כך" פינת להבה - כלימה לעם היושב בציון. זה הדגל שאותו אוהדי כדורגל, פטריוטים דה לה שמאטע, מביאים איתם אל היציעים כשהקבוצה שלהם משחקת נגד סכנין, באקט שאין בו שום דבר מלבד לאומנות גזענית (ולא תשמעו ממני מילים חמות על סכנין, קבוצה עם קהל אלים ביציעים וכדורגל שלילי על הדשא).
לו הייתי חושב שחבריי מילדות, רעים לי כאחים, הפסיקו לאהוב את המקום הזה, הייתי משחרר. הבעיה היא שאני מכיר אותם מקרוב, יודע בדיוק איפה עשה רובם את השירות הצבאי שלו (ותפסיקו להגיד שזה לא מדד - בעיניי זה מדד ועוד איך!) ויודע שהם לא מחויבים למקום הזה פחות מאחרים, חלקם אף יותר, אבל ההזדהות שלהם בכל זאת נפגעה אחרי שאיבדו את מקומם בחלון הראווה של הישראליות. תחושת ניכור אופפת אותם: הם לא מכירים את המוזיקה שברדיו, סולדים מהפריים טיים הטלוויזיוני, זרים בארץ שפעם הייתה שלהם.
תכף אשוב אליהם, אבל בינתיים אנוס בחזרה אל הנס: אני חש חובה לתלות אותו על חלון ביתי, אי־אז באחד מימות השבוע שבין יום הזיכרון לשואה לזה המוקדש לחללי מערכות ישראל. אני עושה זאת תמיד בהתרוממות רוח, של מי שבעיניו משולים המוחלים על הגאווה שבהנפת הדגל ערב החג של כולנו, למי שמוותרים על הרלוונטיות שלהם לשיח הפנימי בישראל - בעיה שלצערי מכה בעיקר בכור מחצבתי, חוגי השמאל, אפילו באלה שהיו פעם ציונים.
בעיניי זו תמונת מראה לקיצוני המתנחלים שהתנתקו ממדינת ישראל, מחוקיה וממוסדותיה, שמתנגדים לשירות בצה"ל ולפעמים אף תוקפים באלימות את חייליו. נכון שבמבחן התוצאה מותר (עדיין) הניתוק משמאל: הוא פסיבי יותר, כזה שלכל היותר הצמיד "לך" לתמונת הפרופיל שלו ברשתות החברתיות עת כיהן בנימין נתניהו כראש ממשלה. אבל המנגנון הנפשי דומה: אלה גם אלה רוצחים את החלום הציוני "על רקע רומנטי" (זוכרים שפעם כינו כך רצח של נשים בידי בני זוגן?) רק מפני שהחליט לרעות לקדנציה או שתיים בשדות פוליטיים זרים.
למה אני נטפל דווקא אליהם? מאותה סיבה שאדם חייב, בעיניי, להיות ביקורתי קודם כלפי עצמו, גם במובן הקולקטיבי: אימאם במסגד שמסית לפגיעה ביהודים, הוא האויב שלי. איתמר בן גביר, שמקים את לשכתו מול אותו מסגד, הוא הבושה שלי. והוא הדין לגבי המוציאים את עצמם מהכלל. מצדי שהימין השפוי - מיועז הנדל ועד לגדעון סער - יטפל במנותקי הקשר "שלו". אני מעדיף לעסוק ב"שלי", באגפים הפוסט־ציוניים שהתפתחו בשולי מפלגות העבודה ומרצ.
לכאורה בדגל עסקינן. חתיכת בד בקצה מקל של מטאטא, "מטל עם דדל" כביטוי המקסים ששם שלום עליכם בפיו הכבד של טופל'ה טוטוריטו (למזלו היה זה לפני עידן הרשתות החברתיות, שבו הזכות להיעלב גוברת על חופש הביטוי. עוד היו קוראים להחרים אותו בגלל לעג לכאורה ל"מאותגרים ווקאלית" או איזה פי־סי אחר שהיו מדביקים לזה), אבל למעשה יש פה הרבה יותר - יש פה אכזבה על הניתוק מהעולם הנאור, שכופה עלינו הסכסוך, הממאן להתיישר לפי היגיון מערבי של חלוקת ארץ אחת לשני עמים.
דווקא את האכזבה העצומה הזאת של מי שראו בתל אביב פרבר בין מנהטן לברוקלין, ונשאבו בחזרה למרחב השמי - אני מבין היטב. אני פשוט משתומם מהיכולת המופלאה של מתנחלי שייח' מוניס להשליך אותה על מתנחלי קריית ארבע. לפני שבועיים כתבתי כאן על הדור הקודם, שישראל הייתה עבורו התגשמות חלום, פלא שגדול מכל מחלוקת ומכל שלטון מאוס ככל שיהיה - ומכאן בדיוק נובע החשש שלי: חלק מחבריי לא יוכל לעקור את אהבת ישראל מלבו. מקצתם יכול עוד לחוש על כתפו את מגעה של זרוע מגוידת מקועקעת במספר כחלחל. הם יודעים שאין מקום אחר, כמו בשיר המקסים ההוא של משינה. רק שהילדים שלהם, דור שני להכחשה ולחמיצות, עלולים כבר לאבד את הקשר הזה לגמרי.
ואני טופל'ה טוטוריטו, שתולש לאחר צאת חג העצמאות את האזיקונים שחיברו טלית שבמרכזה מגן דוד אל סורג חלוני, ניצב ביניהם ולא מוכן לוותר.