1. בתקופה האחרונה אני שם לב שהולכים ומתרבים האנשים שמשוטטים על פני רחוב ויצמן בתל אביב לכיוון בית החולים איכילוב וממנו. לפי סימנים חיצוניים שהם משדרים, נראה שהם סובלים מבעיות נפשיות.

יש אחד שבאופן קבוע רץ ברחוב ומקלל קללות נוראיות את מכבי תל אביב, על שחקניה ועסקניה. יש אחת שרוכבת על אופניים רגילים ומציקה לעוברי אורח, שייתנו לה 50 שקל כדי שתוכל למלא דלק באופניים ולנסוע לעתלית. יש גבר בגיל העמידה שנטפל לאנשים בצורה אגרסיבית וצועק עליהם שהם קומוניסטים, טרוצקיסטים, רוצחים אדומים. ישנו בחור צעיר שנעמד במעבר החציה ובאופן קבוע דופק את הראש בעמוד של הרמזור ומקלל אותו ואת אמא שלו. ישנו בחור צעיר שהולך הלוך וחזור על פני עשרה מטרים וצועק לאנשים לזוז, אם לא הוא ידרוס אותם.

האמת היא שעצוב לראות אנשים במצב כזה. אני רואה אותם יומיום, לפעמים במצב תוקפני, לפעמים עד כדי קריזה שנראית מסוכנת, כי הם הופכים את השולחן בבית קפה, או פוצעים את עצמם או מאיימים שישחטו קבוצת אוכלוסייה כזו או אחרת. זה נשמע רע, זה נראה רע, זה עושה רע לנשמה.

השבוע נתקלתי באיש כזה. הוא שלף אקדח צעצוע וכיוון לי מול הפנים. עד שקלטתי שזה צעצוע, עברו עליי כמה שניות של פחד מצמית. אחרי האירוע הזה נזכרתי שפעם, לפני כ־30 שנה, כתבתי על טיפוס דומה סיפור. אני מביא אותו כאן בשינויים קלים, ומתנצל אם יש בו כמה דברים שלא נעים לקרוא.
 

2. מדי פעם, ברגעים של עצב והרגשת ייאוש ממה שקורה בארץ אבותינו, אני מעיין באי־אלו ספרי קודש הממלאים בהמוניהם את ארון הספרים היהודי שלי ומגלה שם דברים שלא מוצאים חן בעיניי. משפטים כמו "אתה בחרתנו", "כל ישראל ערבים זה לזה" או "כל ישראל אחים", עושים לי רע. אם כל שודדי הזקנות ואונסי הקטינים הם אחיי, אני מעדיף להיות אח שכול.

אם אני ערב לכל הנוכלים שדופקים הונאות ומעשי מרמה, אז הם בטוח עושים לי "ברז" ובורחים ואני צריך לשלם עליהם את הערבות.

כשאני קורא איך שאנחנו "עם סגולה", מיד עולות לנגד עיניי הכותרות על האבות שאונסים את בנותיהם, על אלו שמכים את נשותיהם, על שודדי זקנים, אנסים, סוחרי סמים, רוצחים וסתם חולירות מגעילים, מה שמקפיץ אותי לטרנטה שלי, ואני מתגלגל לשוקת שנקראת "השופטים", הממוקמת אי־שם בדרום רחוב אבן גבירול, כדי לברוח מהמציאות.

על המזל הרע שלי, תופס את הפינה הקבועה שלי בפינת הבר מיקרוב העונה לשם יאנק "המסטול". הוא נעלם בשנים האחרונות מנוף חיי הלילה של תל אביב, והשמועה אמרה שהוא מאושפז באברבנאל, במחלקה הסגורה.

יאנק המסטול הוא יצור מלוכלך, לבוש בבגדים מסריחים, שניכר בהם שלא טופלו במכונת כביסה בעשור האחרון. על פניו השעירות יש תמיד שיירי מזון, שיער ראשו משדר "לא חפפו אותי כמה שנים", ואם מישהו היה שואל אותי אם יש לי המלצה למישהו שיכול להיות דוגמן של גועל נפש, הייתי ממליץ על יאנק כדוגמן אידיאלי.

מספרים על יאנק סיפור מעורר בחילה, איך עלה יום אחד לרכבת לחיפה, התיישב במושב בפישוק רגליים, שלף מתיק צד שהיה תלוי על כתפו סנדוויץ' טונה שגרם לצחנה בקרון וגרם לכל הנוכחים להביט עליו בבעתה. יאנק קלט את המבטים ובעיקר את אלו של חיילת שישבה מולו. הוא חייך אליה חיוך רחב, צחקק צחוק מוזר והושיט לכיוונה את הסנדוויץ' טונה והציע לה ביס. החיילת המבועתת סימנה לו עם היד שיעיף את הסנדוויץ' מכיוון הפנים שלה וניכר בה שכמעט הקיאה את נשמתה.

יאנק הוציא בקבוק יין מלוכלך, לקח לגימה, תקע גרפס מגעיל והושיט את בקבוק היין שנראה כמו חממה לתולעים לעבר החיילת ושאל אם היא רוצה לגימה. נראה על החיילת שכמעט מתה מבהלה. היא צעקה על יאנק "עזוב אותי, יא מלוכלך". יאנק זלל את הסנדוויץ', שתה מהיין, עיניו נעוצות בחיילת. ואז שוב הוא פנה לחיילת ובחיוך מבהיל שאל אותה בלחש "אני מבין שעל מציצה אין מה לדבר".

החיילת קמה וצרחה "פסיכופת, חולה מין", וברחה מהקרון. גם אנשים אחרים בקרון נטשו את סביבתו של יאנק, אחרי שהוא השתעל, התעטש והתיז רסיסי מזון מפיו תוך שהוא משמיע קולות מוזרים, שלא מטילים ספק שהבן אדם זקוק באופן דחוף לאשפוז.

ברגע שאני מחליט להתחפף מ"השופטים" ולעבור למשרץ אלכוהול אחר באזור, אני קולט את יאנק פוצח בהרצאה לצ'רלי הברמן, שמכסה את פניו בתפריט מחשש שיפגעו בו רסיסים שפולט יאנק מפיו. "תראה את הקיבוצניקים האפסים האלו", צועק יאנק, "הדוסים מקללים אותם, משפילים אותם, ואם אני במקומם אני לוקח משאית מקיבוץ מזרע, מעמיס עליהם זוגות־זוגות של חזירים וקושר להם את הזנבות עם לפידים, מדליק ומשחרר אותם ברחוב הראשי של בני ברק, יעני חזירי יאנק".

יאנק ממשיך וצורח "העיר הופכת לטמאה, כל התושבים בורחים ואני שם במקומם ניגרים, סודנים, אתיופים והופך אותה לעיר שחורה". יאנק צוחק צחוק מטורף, לוקח את כוס השתייה של זה שיושב מימינו ונראה מבוהל עד מוות. הוא מחסל את הכוסית במכה ומבקש מצ'רלי הברמן שימלא לו את הכוס. אנשים שיושבים על הבר קמים ומתרחקים מהאזור שעליו השתלט יאנק, והוא ממשיך לצרוח.

"כל החרדים פרימיטיביים. מה הם צריכים תשתית, חשמל, ביוב, כוסאמק". יאנק משמיע את הקריאה של טרזן "הו הו הו הו", מתחיל לקפץ כמו צ'יטה ולהשמיע קולות של שימפנז וטופח לעצמו על החזה. הלקוחות שהיו על הבר יוצאים אל מחוץ לבר, תוך שהם ממשיכים לצפות ב"שואו" של יאנק, כשצ'רלי האומלל נראה כמי שלא יודע היכן לקבור את עצמו.

הוא מנפנף בידיים כמו טחנת רוח, פולט שפריצים מגעילים מהפה. למזלו של צ'רלי, מגיע איציק הבעלים של "השופטים". איציק שונא לקוחות נודניקים מהסוג של יאנק, שגורמים לו נזקים בלתי הפיכים. איציק נותן ליאנק דקה לעזוב את המקום כשהוא שלם, ואם לא הוא מפרק אותו לחתיכות וזורק אותו לפח הזבל הגדול שנמצא מול הבר.

יש כמה שניות דומייה. כל העיניים של הלקוחות המבוהלים מביטות לכיוון הבר שבו נמצאים צ'ארלי הברמן, איציק ויאנק המסטול. יאנק מוציא מהתיק שלו כיפה ומניח על ראשו. תוך כדי יציאה הוא מנשק את המזוזה ואז שולח לכיוון איציק צרחות. "שתיצלה באש הגיהינום, סוחר חזירים, גוי מלוכלך. עם ישראל חי", הוא צועק ופותח בריצה אל עבר הבלתי נודע.

אני קולט פיסת נייר שנפלה ליאנק מהתיק ומרים אותה מהרצפה. בגלל שמצב העיניים שלי מתקרב למצב עיניו של ריי צ'ארלס שמתנגן ברקע, אני מבקש מצ'רלי שיקריא לי מה כתוב בנייר. "לכל מאן דבעי", מקריא צ'רלי. "בגלל מצוקת האשפוז שוחרר מר יוסף יאנק מבית החולים אברבנאל לזמן לא מוגבל".

איציק קורא לקהל שברח מאזור הבר לחזור, מתנצל, ונותן הוראה בקול של בוס. "שים את השיר 'אני בדרכי למוסד הסגור'". את השיר כתב חנוך לוין, הלחין זהר לוי ושר שמוליק קראוס.

אשתי היקרה מוחה את דמעותיה
שני הילדים מנפנפים ביד
באמבולנס לבן אני עכשיו נוסע
נוסע לי הרחק להיות לבד לבד

ציפורים, פרפרים, נפוליאון והרצל
מלאכים, אלוהים מחליף צבעים
להיות עיפרון, להיות מברשת
להיות חביתה משתי ביצים
אני בדרכי למוסד הסגור

עוברים על פני שדות ומכלים של מים
שלום לך, עולם, קבל את ברכתי
מכאן עד יום מותי ולו בגיל מאתיים
שוב לא נראה אחד את השני

אחות עם מקל, רופא עם צלקת
קושרים את ידיי עם כותונת אפורה
בחדר לבן אפוף שלווה ושקט
אשלח לי חיוכים קטנים אל התקרה 