אמצע השבוע. בדיוק סיימתי הרצאה באילת. רגוע ונעים בעיר הדרומית. חם ועדיין לא מהביל כמו ביולי ואוגוסט. עוד לא. אפשר בשלב הזה להסתובב בחולצה קצרה בלי להזיע. אני חש אפילו בבריזה קלה מדי פעם. במה לא גדולה ועלילה טובה - זה כל מה שצריך כדי שהקהל שהגיע לשמוע את ההרצאה יסתקרן. סיפרתי על תוכנית "המתחזים", על ההיסטוריה והמנגנון שלה. בקהל 250 אנשים נלהבים, שואלים ומתעניינים. הם מכירים כמעט כל פרק. מי היה מאמין שמה שהתחיל לפני שנים כסרט יוצא דופן, הבלחה ייחודית, יהפוך לנושא להרצאה עם קהל נאמן ומעריך?
היה לי רגע של נחת, שהתפוגג מהר מאוד בדאגה מקצועית. ״על מה אכתוב את הטור השבוע ל'מעריב'?", אני שואל את החבר שמלווה אותי במסע, שכלל שתי טיסות בפחות משמונה שעות במטוסים דחוסים. ״על הביטחון, הפיגוע באלעד והסיגריה שקיבל המחבל אחרי שלכדו אותו", הוא השיב. "זה כל מה שתפס את המחשבות בימים האחרונים״.
מצטער, אין לי כבר יכולת נפשית לעסוק בזה. עצוב מדי: השכול, האכזריות ומה ששונאינו עושים לנו. ולא רק זה. גם מה שאנחנו עושים לעצמנו הפך לבלתי נסבל. הם מתעבים אותנו. רוצים לגרש, להעיף אותנו מכאן, לרצוח אותנו, ונדמה לי שיש לא מעט ישראלים ששונאים זה את זה אפילו עוד יותר. מקללים, בזים ומאחלים מוות, בלי לחשוב פעמיים.
לפעמים השנאה בינינו מתפרצת על דברים פעוטים. מילה שנכתבה בציוץ בטוויטר, רבע ראיון. איזה טינופים - דברים שאנשים לא יעזו לעולם להשמיע בחיי היומיום, הפכו לשגרה ברשתות החברתיות. אקדמאי בכיר, אישה מכובדת, אבות ואמהות מאבדים את זה על המקלדת. כשאני כותב ״מאבדים את זה״, כאילו אני מקל ראש בהליך. יותר נכון לומר שהם שינו פאזה והפכו למגדפים מקצועיים. איזה דיכאון. ככל שהפיגוע קשה יותר, כך האלימות הכתובה מחריפה. וכמו שאתם יודעים, הפיגועים האחרונים היו מזוויעים. את המשך המשוואה אפשר להשלים לבד.
קראתי מאמר שבו טען מומחה בעל שם עולמי שהמהפכה של הטלפונים הניידים משולה מבחינת הנזק לעישון סיגריות - היא ממכרת את הנפש ומכלה את הרגש. הלוואי ויכולתי להשליך את המכשיר. להיפטר ממנו. ברוב תסכול ובחוסר מודעות מדי פעם אני מעיר בחוצפה לאשתי על השימוש המופרז לטעמי שהיא עושה בטלפון הנייד. הגלילה האינסופית בעניינים פעוטים ושאר מרעין בישין מטריפה אותי. ואז מתברר שההתמכרות אצלי קשה עשרות מונים מזו שלה. אני פשוט לא מסוגל לכבות לרגע את המכשיר. איזה טמבל. גם אכלתי את הדג המסריח וגם גורשתי מהעיר.
בחזרה לדרום. אני מביט הצדה מהרכב הנוסע. שכחתי כמה אילת יפה. איזה קסם יש בה. כשמתעלמים מהעומס והמחירים השוחטים, היא פנינה אמיתית. ״אם רק היה לנו עוד זמן לנוח בחוף״, אני אומר לו. עוד קצת לשאוף מריח הים. אין.
בין שלל השאלות שהופנו אליי במהלך ההרצאה היה גם אדם שכעס על התוכנית. הוא נעמד בקצה האולם, ביקש את זכות הדיבור ואז טען שאין סגירת מעגל בעשייה שלנו ושהוא מעביר ערוץ בגלל זה בכל פעם ש"המתחזים" באוויר. השאלה הייתה נוקבת ועם זאת נטולת גסות. אלגנטית. ניכר שזה בער בו. בין פרגונים אינסופיים הצליל שהשמיע היה חריג. הבנתי היטב את העמדה שהציג. האדון ביטא בדבריו חלק מהתסכול שאנחנו מרגישים. השנה לא מעט מתחזים נכנסו לכלא בעקבות עבודתנו, ועדיין רבים מהמעוולים ממשיכים בשלהם. עוקצים ומרמים באין מפריע. ממוטטים וחוגגים על חשבון הקורבנות. שוב, מדכא.
לילה בבית. אהובתי מנסה להרגיע אותי. מבקשת שאירדם. קשה לי. אני עצבני. מרגיש כמו אדם שמנסה לסנן את הים. יש טיפות בודדות שנוקזו והן גם חשובות, ועם זאת השאר ממשיך, זורם ומטביע בלי הבחנה. המחשבות שוב נודדות. הלוואי ויהיו שבועות שלווים יותר, אבל גורמי הביטחון פסימיים. הלוואי ונהיה קצת יותר טובים זה לזה. למרבה הצער סביר להניח שגם זה לא יקרה. בינתיים כל מה שנותר הוא לחשוב על אילת מחוץ לעונה, על המים הצלולים בים האדום ולנסות להירדם.