עוד לפני קריסתה של עדות שלמה פילבר ועמה תיק 4000 כולו ביום רביעי השבוע, יריבים פוליטיים, ספקנים וסתם ציניקנים התייחסו להודעתו הדרמטית של בנימין נתניהו על כך שלא יסכים לעסקת טיעון כאל עוד תרגיל תקשורתי מתוכנן בקפידה של ה"אשף". בדיוק בזמן הנכון, ערב פתיחת מושב הכנסת, כשהממשלה מתנדנדת.

לשיטתם, הודעת נתניהו באה כמענה טקטי הולם לתחנוני ראשי מפלגות הימין בקואליציה כלפי מי מחבריהם האומרים נואש מסיכויה של הממשלה לשרוד, לאמור: בואו נחזיק מעמד עד ספטמבר, שזהו המועד שבו נתניהו יחתום על עסקה, ואז יעלה בידינו להרחיב את הקואליציה. ואכן, ללא עסקת טיעון בקצה המנהרה, הסיכוי של הקואליציה לצלוח את מושב הקיץ – קלוש.

בחירת מקום ההודעה שנועדה לסלול את הדרך להקמת ממשלה בראשות הליכוד בכנסת הנוכחית או להקדמת הבחירות לא הייתה מקרית. בית ז'בוטינסקי הוא ביתה בן 14 הקומות של הליכוד. הוא ממחיש את היות הליכוד מפלגה של ממש, עם עור, גידים ושורשים, שבוחרת את מנהיגיה בקלפי, להבדיל מהמפלגות הווירטואליות שמקימים לעצמם מנהיגים בקואליציה, וממנים את עצמם ואת שלוחיהם בכנסת.

הבעיה היא שמי ששם את האצבע על הפלת הממשלה כמניע המרכזי לוויתור על עסקת הטיעון, מעריך את הפוליטיקה קצת ביתר. כי עם כל חשיבות המשחק הפוליטי, ההכרעה אם ללכת לעסקה שבה אתה מודה בעבירה שלשיטתך לא היה צריך להגיש כתב אישום בגינה - היא הכרעה אישית קשה כשאול: מצד אחד הפיתוי לסיים את הסיוט ולהיפטר מהעננה מעכירת השלווה שתרבוץ מעל ראשך עוד שנים רבות, ומנגד המחויבות לציבור. הפרשנים, ברוב שטחיותם וגם ברוב השטחיות שהם מייחסים לנתניהו, מחמיצים לגמרי את המשקל העצום שראש הממשלה לשעבר מעניק לציבור ולעמדותיו.

אם יש מי שנתניהו לעולם ובשום תנאי לא יוליך שולל, אלה הם המיליונים ששומרים לו אמונים ורוצים בשובו לראשות הממשלה. החשש הגדול שלו הוא שהם יראו בעסקת טיעון שתוציא אותו מהפוליטיקה עוולה שהוא נתן לה יד במקום להילחם בה, ברוח אמרת הפרישה הבלתי נשכחת של מנחם בגין: "איני יכול יותר". אלא שבגין באמת חש שכוחותיו נטשו אותו. זה ממש לא המקרה של נתניהו.

אי אפשר להתעלם גם מהתחושה - שהייתה קיימת עוד לפני הקריסה הטוטאלית שלשום - שהחקירה הנגדית של שלמה פילבר מקעקעת את מה שנותר מ"העבירה החמורה מסוג פשע" האחרונה שנותרה מכל האישומים נגד ראש הממשלה לשעבר. אבל אפילו נתניהו לא צפה ביום ראשון, כשהודיע כי לא ילך לעסקת טיעון, את קריסתה המוחלטת של עדות פילבר, שבלעדיה לא היה נולד תיק 4000.

לולא הודעת נתניהו כי לא תהיה עסקת טיעון, ניתן להניח שעו"ד בן צור היה מקבל השבוע טלפון ובו הצעה לדון בעסקת טיעון שונה לגמרי מזו שהייתה על סף חתימה ערב סיום כהונתו של היועמ"ש לשעבר אביחי מנדלבליט. שהרי הוויתור הגדול של המדינה בסיבוב ההוא היה ביטול כתב האישום בתיק 4000, הלא הוא תיק השוחד. תמורת הוויתור הזה דרשה הפרקליטות הסכמה לעגן בקלון הרשעה בהפרת אמונים בתיק 1000.
ביום רביעי, שבו ליבת האישום בשוחד נמסה כמו שלד הפלדה של מגדלי התאומים, משקל הוויתור של התביעה על האישום בתיק 4000 ירד ממשקל תרנגול למשקל נוצה.

תקלה קולקטיבית

זו בדיוק הסיבה שבאופן פרדוקסלי, אירועי יום רביעי הקימו לתחייה את האפשרות לעסקת טיעון, אלא שזו תהיה עסקה ללא קלון, ללא מאסר על תנאי, ובעיקר ללא עבודות שירות. נתניהו יודה בהסכמה באישום כלשהו שאין בו קלון, לא מן ההיבט המשפטי ולא מן ההיבט הציבורי. התביעה תדרוש ממנו פסק זמן מרצון מהפוליטיקה, אך ספק אם התחמושת שנותרה לה (עדות הדס קליין בתיק 1000) דייה לתמוך בבקשה שכזו.

ניתן לשער שאפילו לפני הדרמה בבית המשפט, החלטתו של נתניהו לרדת מעסקת הטיעון לא התקבלה בפרקליטות בתופים ובמחולות. זה זמן רב שהתביעה נתונה בין הפטיש לסדן: זיכוי של נתניהו משמעותו שהפרקליטות הפילה ראש ממשלה והכניסה מדינה שלמה לסחרור פוליטי מסוכן ומזיק ללא הצדקה; ואם זיכוי הוא בעייתי, הרשעה תעורר אף היא סערה ותצניח עוד את אמון הציבור במערכת המשפט.

לא במקרה מונעות שיטות המשפט בבריטניה ובארה"ב מצב שבו קומץ שופטים מקצועיים חורצים משפט בנושא כבד משקל ושנוי במחלוקת ציבורית עמוקה. רעיון המושבעים נולד כדי ליצור מדגם קטן של הציבור (שמתמנה בהגרלה מתוך רשימת הבוחרים ולאחר תהליך סינון שבו זכאים שני הצדדים לתחקר את המועמדים ולנפות את אלה הנחשדים בדעה קדומה). לכן הציבור מקבל את הכרעת הדין ללא ערעור. המקרה של נתניהו, שבו הצדק חייב גם להיראות, היה מחייב משפט של מושבעים. מינוי שלושה שופטים ללא רבב, הגונים וישרים ככל שיהיו, אבל על פי קריטריונים שאינם חשופים לציבור, הוא לא בדיוק פתרון בית הספר למשפטים בעלי השלכות ציבוריות פוליטיות.  

בארה"ב ובאנגליה הבינו זה זמן מה שבכל הנוגע להכרעת הדין, קביעת העובדות והערכת מהימנות העדים, אין לשופטים יתרון על פני נציגים מהציבור הרחב שמודרכים, כמובן, על ידי שופטים מקצועיים. היום כבר ידוע לכל מה שהיה ידוע למשפטנים מזמן: חבר מושבעים מביא עמו אוצר בלום של ניסיון חיים וידע בתחומים רבים, המחזק את יכולתם להגיע להכרעות מושכלות ונכונות לגבי התשתית העובדתית שביסוד הכרעת הדין.
שיטת המושבעים גם מחייבת ניהול משפט מיום ליום, ומה שעוד יותר חשוב, המושבעים מבודדים הרמטית ואינם חשופים ללחץ מסוג כלשהו. לא משפחה, לא שכנים, לא מכרים, ואפילו לא מאמרים בעיתונים.

שופטים מקצועיים לעומת זאת אינם מבודדים, ואיש לא בוחן את דעותיהם הקדומות, עומקן, ומידת ההתחייבות הרגשית שלהם אליהן. בסופו של דבר גם שופטים הם בני אדם היושבים בתוך עמם, שהוא לצורך העניין המיליה החברתי שלהם, חשופים להלכי רוח עזים.  

מערכת המשפט נתבעת כרגע לפעול להצלת אמינותה. אם עד עדות פילבר יכלה המערכת לבחור בנתיב של הרשעה בכל מחיר, הרי שעכשיו ירדה האופציה הזו מהפרק. הנתיב היחידי והמתבקש להצלת כבודה הוא משיכת תיק 4000. התעקשות הפרקליטות על המשך ניהול התיק לאחר עדות פילבר הינה בגדר עלייה על מוקש אגו. מישהו - שר משפטים, יועצת משפטית, פרקליט מדינה, נשיא בית המשפט העליון לשעבר - חייב לנקוט עמדה בשם שיקולי חוק וצדק, להכיר למצער בתקלה קולקטיבית של המערכת, ועל רקע ההתנהלות בתיק 4000 לפעול לסגירת תיק מדינת ישראל נגד בנימין נתניהו כולו, בתוספת התנצלות הולמת.

ולבסוף, בכל הנוגע לניהול המשפט עצמו, מתקרב הרגע שבו מישהו ישאל את עצמו מדוע השופטים לא רומזים לפרקליטות שהמשך ההתעקשות על תיק 4000, בשלב הזה, עלול לגבול בבזבוז זמנו של בית המשפט