רבים שואלים בימים אלה היכן הייתה ההסברה הישראלית בזמן שבו הסתערו שוטרי ירושלים על מלווי ארונה של שירין אבו עאקלה בעת שהובאה לקבורה. עוד מעט אנסה להשיב על השאלה, אבל תחילה סיפור קטן שקרה השבוע, הרחק מן העין הציבורית.
ביום שני פרסם צה"ל פרט מעניין מחקירת שני הפלסטינים שביצעו את מסע הרצח בעיר אלעד. בהודעה שנמסרה לעיתונאים נאמר, כי אף שפעלו באמצעות גרזן, השניים לא שמעו כלל את נאומו של יחיא סנוואר. הם טענו כי המניע למעשה הוא חילול הקודש שעושה ישראל באל־אקצא. אחר כך הוסיפו כי ביקשו לנקום את מות שניים מחבריהם שנהרגו מאש צה"ל בעשור האחרון.
אותם גורמים בצה"ל חלקו עם העיתונאים, ובאמצעותם עם הציבור, את מסקנתם מתוך ממצאים אלה. סנוואר, הם אמרו, תופס טרמפ על גל הפיגועים, אולם לא מניע אותו. זאת הערכת אגף המודיעין של צה"ל, וכדי לחזקה, פורסמה ההודעה הזו.
אין זאת הפעם הראשונה שבה קצינים בצה"ל מעניקים לסנוואר מחמאות שאותן הוא לוקח בשתי ידיים, בין שבמודע ובין שבתום לב. מנהיג חמאס ברצועה הצליח בתוך חמש שנות כהונה לא רק להוות אגוז קשה לפיצוח עבור ישראלים, אלא גם לגייס לעצמו "חיילים" מתוך המערכת הצבאית. אם עיתונאי הצביע על מהלך מוצלח מצדו, ניחא, זו עבודתו. אם קצין או שר ישראלי משבח את האויב, ובעצם מעניק לו את המדליה שתחזק את מעמדו בציבור, זאת רשלנות מקצועית.
בהודעתו רצה אגף המודיעין של צה"ל לקלל ויצא מברך. מטרתה הייתה להראות כי אף על פי שסנוואר קרא להמונים להכשיר את הרובה, הגרזן או סכין הקצבים ולהתכונן למערכה למנוע את גזל אל־אקצא, הרי הרצח שבוצע חמישה ימים אחרי נאומו כלל אינו קשור לקריאת הקרב שלו. אבל בדרכם לגמד את השפעת סנוואר על הציבור, נתנו לו כוחותינו מחמאה בפני עצמה. הם הראו כי הוא מעסיק אותם, כי לנאומים שלו יש משמעות עבורם, וכי הם מתייחסים אליו ברצינות. עובדה שישבו וניסחו הודעה מפורטת.
בתחילת חודש אפריל, עם ראשית המתיחות בחודש הרמדאן, פרסמו כמה כתבים צבאיים טענה בשבח חמאס. הם אמרו כי במערכת הביטחון מבחינים כי לחמאס יש חלק בעידוד וביצירת המתיחות הנפיצה בהר הבית. אינני יודע מהיכן קיבלו אותם כתבים את המידע, אבל דבר אחד אני יודע בוודאות. כאשר כתב צבאי מפרסם מידע כלשהו, רוב הסיכויים שקיבל אותו מידי מקור צבאי או ביטחוני, ולא הגיע אליו לבדו. כאשר שניים או שלושה ציטטו את המידע באותו זמן, מקבלת ההנחה הזו תוקף שבעתיים.
אין זה משנה אם חמאס אכן חוללה את האירועים בהר הבית, או רק הוסיפה מעט שמן למדורה, או לא פעלה שם בכלל. מה שחשוב הוא מה שאמרו עליה. והמקור המוסמך ביותר בישראל, מערכת הביטחון, העניקה באותה הדלפה אגבית לסנוואר את המדליה שאותה הוא מחפש כבר שנים ארוכות: לקבל השפעה באל־אקצא.
הנטייה של קצינים ישראלים לשבח את האויב היא חלק מוטמע בשיח שלהם עם הציבור בישראל. בלבנון שיבחו את פת"ח, ואחר כך את חיזבאללה. היום מחמיאים לחמאס על עקשנותם, ולג'יהאד האסלאמי על חוצפתם. לא כמעשה של יומיום, אבל מעת לעת, תמיד בהקשר כלשהו של דיון נרחב יותר, תמצאו בכיר זה או אחר מתרשם לטובה מאיזו סגולה שמצא באויב. פעמים יגידו כי הוא למד היטב את תנועות צה"ל, או שכלל את תורת הלחימה שלו, ופעמים אחרות יספרו כי הרחיב את טווח הטילים כך שיוכלו להגיע לעומק שטח ישראל.
בקיצור, כל מה שהאויב מתאמץ לספר לנו כדי להתגאות ביכולותיו, הוא מקבל מאיתנו חינם אין כסף. המטרה, לרוב, היא פנימית. להראות כי עומד מולנו אויב רציני, ועל כן אנו פוקחים עין. בינתיים יוצר השיח הזה איזון מדומה בין שני הצדדים, ומעניק לצד השני מעמד ציבורי רם מכפי יכולתו. חסן נסראללה, שיש מה ללמוד ממנו בענייני עיצוב תודעה (הנה נתתי לו מחמאה, אבל אני אינני קצין), לעולם לא ישבח את ישראל חינם, כנהוג אצלנו. ואם שיבח, תמיד שירת הדבר את טובתו. כך גם תלמידו המסור יחיא סנוואר.
לפחד מהדגל
ולמרות כל זאת, העיקר באותה הודעה שפרסם צה"ל איננו בסנוואר, אלא בחלק אחר שלה. שני בני העוולה סיפרו כאמור כי פעלו מתוך נקמה על אירועי אל־אקצא ועל הריגת שני חבריהם. זה הפרט החשוב ביותר בחקירתם, והוא מאפיל עשרות מונים על הממצא בנוגע לסנוואר. הנה לפנינו הוכחה כי אירועי אל־אקצא, או מותם של מכרים, מעוררים פלסטינים למעשה. אין פירושו של דבר שכל מצעד דגלים, או כניסה של כוח ישראלי למסגד ברדיפה אחר משליכי אבנים, יעודדו מישהו לבצע פיגוע. אבל החקירה מראה כי לאירועים הללו יש אפקט מצטבר, והם מעודדים צעירים פלסטינים ליזום פיגועי רצח.
אז היכן הייתה ההסברה הישראלית ביום שישי שעבר? אלמלא הייתה עצובה, הייתה השאלה הזו מצחיקה. איזה סיכוי יש להסברה כאשר שוטרים מסתערים על ארון ובו גופתה של דמות נערצת. אבו עאקלה הייתה עבורם מודל לאישה הפלסטינית. היא התחבבה על מיליוני צופים עוד בחייה, אבל במותה הפכה למיתוס. להסברה הישראלית, כיום בתפקיד גוליית, היה סיכוי קלוש מהרגע שבו נורתה אבו עאקלה ומתה בג'נין. תמונות השוטרים בהלווייתה נטלו ממנה גם את הסיכוי הזה.
ישראלים רבים זעמו על השוטרים, כי גרמו לישראל נזק תדמיתי בהסתערותם הנזעמת על מובילי הארון. אבל מערכת ההסברה הישראלית לסוגיה איננה הכתובת. שיפור התדמית, אם הוא אפשרי, לא יפתור את הבעיה. אנחנו, הישראלים, שולטים בעם אחר, ואין אסטרטגיה הסברתית שתוכל לייפות את העובדה הזו, או לשכנע אחרים כי אנחנו בעצם הקורבן.
דגלי פלסטין, שאותם הניפו האבלים בהלוויית אבו עאקלה, היו הפתיל שהצית את המהומה. הם וססמאות שהם קראו, כמו "ברוח ודם נפדה אותך, פלסטין". השוטרים שמעו את הקריאות, ראו את הדגלים, ויצאו למערכה נגד שני הסמלים הללו. לו ידעו איזה פרסום מפוקפק מחכה להם ברחבי העולם, עוד באותו ערב, אולי היו כובשים את זעמם ומאפשרים לאבלים לצעוד כרצונם.
לתמונות הללו, כמו אירועי אל־אקצא, יש השפעה מצטברת על המוני פלסטינים. למחרת האירועים שוחחתי עם מכר שהיה שם בתוך שיירת האבלים. הוא היה נרעש. "מדברים על קריסת מדינת ישראל, ותמיד זה נראה לי שטויות". הוא התכוון לתקוות שמפזרים מעת לעת אויבינו, בעיקר מן המחנה הפרו־איראני, על חיסולה של מדינת ישראל. "בפעם הראשונה הרגשתי כי ישראל מדינה חלשה. איך אפשר לפחד כל כך מדגל".
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל
[email protected]