השוואה בין נוסח חוק הלאום המקורי שהגישו בכנסת ה־18 אבי דיכטר וזאב אלקין לבין חוק הלאום כפי שהתקבל בסופו של דבר בכנסת ה־20, מגלה פערים משמעותיים: לחוק המקורי היה בשר. הוא אחז את השור היהודי בקרניו. דובר בו על הקמת יישובים ליהודים בלבד, ביטול מעמדה של הערבית כשפה רשמית, קביעת המשפט העברי כמקור מרכזי לפרשנות החקיקה, והכפפה מפורשת של כל ערך אחר לאופיה היהודי של המדינה. על הצעת החוק מרחיקת הלכת ההיא היו חתומים למרבה הפלא חברי כנסת רבים מקדימה וממפלגת העבודה, ביניהם שאול מופז, נחמן שי ואחרים.
אלא שמאז הסעיפים הללו התפוגגו כלא היו או "רוככו" ללא הכר. זה קרה בשני סיבובים עיקריים. בראשון על ידי דיכטר עצמו, שלבסוף גנז את הצעתו בלחצה של ציפי לבני, יו"ר קדימה דאז, וריכוך שני של איילת שקד ויריב לוין כדי לגבש לו רוב שיאפשר את העברתו ב־2018. מה שנותר מהחוק המקורי ואושר בכנסת הוא קליפה שליבתה נשאבה; תרנגולת מרוטת נוצות, שבורת מקור, עקורת עיניים ובעיקר נטולת שיניים.
אבל גם אחרי החוק ההצהרתי הזה רודפים בימים אלו כאילו לא היה בגדר כבשת הרש שנותרה לפליטה גדולה, שבאה לסמל שקיים כאן עדיין מי שאוחז במשאלה שישראל תהיה מדינה יהודית ולא מדינת כל אזרחיה.
למרות דלותו ורפיונו, חשוב היה לחוקק את חוק הלאום, ששמו המלא הוא "חוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי". זאת כי במדינת "מלא הארץ בג"ץ" צריך לחוקק גם את המובן מאליו. אחרת פסיקות בג"ץ תעצבנה כאן מדינה יהודית ודמוקרטית להלכה, שהיא למעשה דמוקרטית ודמוקרטית. שהרי לשיטתו של אהרן ברק, כפי שהסביר בפס"ד קעדאן, תמצית היהדות היא הדמוקרטיה.
חרף חוק הלאום השדוף שהתקבל בכנסת, המצב המשפטי השורר במקומותינו אינו מאוזן: הרגל הדמוקרטית היא שרירית וחסונה ונהנית מגיבוי מלא ונלהב של בית המשפט העליון, ולצדה הרגל היהודית עדיין רזה וחלשה. ובכל זאת, במקום לחזק את הרגל הלאומית החלשה, מציעה כחול לבן להתקין קביים על הרגל הבריאה.
בניגוד לשטיפת המוח נגדו, חוק הלאום אינו סותר כהוא זה את מגילת העצמאות. להפך, המגילה מכילה אותו ברוח קביעתו של שר החינוך הראשון בן־ציון דינור, איש מפלגת פועלי ארץ ישראל: "לערבים כל הזכויות בארץ ישראל, שום זכות על ארץ ישראל".
מגילת העצמאות מעולם לא הזכירה זכויות לאומיות מלבד זו של העם היהודי. היא התחייבה לשוויון דתי, ואכן, כל זכות הניתנת למוסדות הדת היהודיים חלה גם על המוסלמים, הדרוזים והנוצרים.
נשק השוויון
הסכנה בחזרה על עקרון השוויון בחקיקה חדשה היא הפרשנות שבג"ץ בהרכבו המוטה פוליטית עלול להעניק לו. על פי כללי הפרשנות המקובלים, בג"ץ ישאל את עצמו מה תכליתה של החקיקה. אומנם יהא מי שיטען בתמימות שאין מקום לחשש כזה, שהרי חקיקת השוויון באה לעגן מצב קיים, כשם שחוק הלאום הנוכחי משמר את המצב הקיים ברוב העניינים, ובעניין מעמדן של השפות – העברית ראשונה, אך לערבית מעמד חוקי מעוגן ומוגן.
אבל בית משפט עם אג'נדה מגמתית יוכל להעדיף פרשנות שעל פיה המחוקק אינו עושה פעולות סרק. ואם הוסיף חרף המצב הקיים את חוק השוויון - הדבר משקף רצון לחזק עוד את הרגל הדמוקרטית. רבים מאוד בציבור ובכנסת חוששים שהיעד הסופי של השמאל הישראלי, שמרבית שופטי העליון נמנים עמו, איננו חוק הלאום הריק מתוכן, אלא חוק הרבה יותר עקרוני ומשמעותי, הלא הוא חוק השבות. כי אם הכנסת תמצא לנכון לחוקק חוק שוויון, היא תיתן בידי הרכבים רבים בבג"ץ כלי חדש להתמודד עם השאלה מדוע כל יהודי זכאי לכך שבני משפחתו יקבלו אזרחות אוטומטית, ואילו ערבי ישראלי אינו יכול להעניק אזרחות לקרוביו מהדרגה הראשונה.
מי שחושב שזהו ציור שדים על הקיר, מוזמן לבדוק באיזה רוב אישר בג"ץ פעמיים את התיקון לחוק האזרחות, המונע מימוש סיטוני של זכות השיבה באמצעות נישואים של פלסטינים עם אזרחים ישראלים.
ללוי אשכול הייתה תובנה מעניינת. "כשאני שומע מבר השיח שלי שבעיקרון הוא מסכים איתי, אבל... אני יודע שמולי מתנגד חזק". חברי הכנסת המגדירים עצמם ציונים תומכים בעיקרון בחוק הלאום. הם רק דורשים "לאזן" אותו בדרכים שונות, שהעיקרית שבהן היא תיקון המכניס את השוויון לתוך חוק הלאום, או חוק יסוד חדש – השוויון.
משפטית, רק האפשרות השנייה באה בחשבון. הוספת פסקת שוויון לחוק הלאום היא חיבור מין בשאינו מינו. אפילו אהרן ברק אמר: "אני מקבל שאין להכניס התייחסות לשוויון בתוך חוק הלאום, משום שהשוויון נוגע לזכויות האישיות ומקומן של הזכויות האישיות הוא בחוקים האחרים. הבה נבטיח שזה יהיה חלק מהזכויות האישיות". ברק צודק כמובן לגבי הרישא. מצד שני המחוקק צריך לשאול עצמו ביושר:למה בדיוק דרוש לנו חוק שוויון? האם העיקרון הזה אינו מוגן מספיק על ידי פסיקה אחר פסיקה של בית המשפט העליון (דוגמת פס"ד קעדאן)?
כל התאוצה שתפס הקמפיין לפגיעה בחוק הלאום הורתו ולידתו בהצלחת השמאל להסית את העדה הדרוזית נגד החוק, על ידי שטיפת מוח שקרית וכוזבת. אכן, תפארתם הגדולה של המתנגדים לזהותה היהודית של ישראל, לדגלה ולסמליה ולהמנונה, שהם מצליחים לתקוף את יסודות הבית הלאומי היהודי תוך שהם מסתתרים מאחורי גבה הרחב של העדה הדרוזית האהודה והמוערכת, שאותה הצליחו להסית באמצעות טיעונים שקריים שלידתם ברשעות וצמיחתם על קרקע פורייה של בורות, שתקשורת פוסט־ציונית מגויסת מטפחת במקום להזים.
מי שפועל בתחכום אופייני תוך ניצול הבורות הכללית וערבוב המושגים הוא אביגדור ליברמן, שהצעתו מבוססת על ההנחה הלא לגמרי שגויה ששני הציבורים המתגוששים לא יורדים לסוף משמעותה. ליברמן מציע לאמץ את מגילת העצמאות כחוק יסוד. אם ההצעה היא לאמץ את הנוסח כולו ללא שינוי, זו דווקא הצעה מצוינת, שראוי שכל המפלגות ממרצ ועד עוצמה יהודית יאמצו כאיש אחד. בכנסת ה־15 תמכתי בהצעה דומה שהציע אופיר פינס־פז ממפלגת העבודה. לחלופין אפשר לחלץ מהמגילה את עקרון שוויון הזכויות החברתי והמדיני המדבר על היעדר אפליה על רקע דתי, גזעי או מיני. ניתן פשוט לקבוע בחוק שוויון מלא ליהודים מוסלמים, נוצרים ודרוזים.
הרשימה המשותפת תתנגד. כי בניגוד לרע"ם היא לא שמה דגש על שוויון זכויות דתי - היא רוצה כאן מדינת כל לאומיה. הדרוזים לעומת זאת הם עדה דתית ולא לאומית. לכן אני מציע לאחינו לנשק ולדם, בשם מאה אחוזי הישראליות המשותפת שלנו, לבחון את עצמם ולשאול מה לדרוזים - עדה נאמנה ומסורה למדינת ישראל, המזדהה עם סמליה של מדינת העם היהודי - עם הדרישה למדינת כל לאומיה, של מי שרבים מהם אינם מזדהים עם המדינה שהם אזרחיה.