שנים אנחנו יושבים באותו בית קפה. להם שולחן קבוע וגם לי. הם – לוחמים ותיקים של אחת מיחידות העלית ביותר בצה"ל, ואני – עיתונאי וכתב צבאי. הם ידעו מי אני, ואני ידעתי מי הם, אבל מטבע הדברים נשמר מרחק, והתקשורת בינינו הסתיימה במנוד ראש קטן לשלום.
לחצו כאן וקבלו את עיתון מעריב לחודש מתנה למצטרפים חדשים>>>
יום אחד, בשנת 2018, ניגש אליי אחד מהם, בחור חסון עם עיניים טובות וחיוך גדול, ושאל אם ארצה להצטרף לשולחן שלהם כי הם רוצים לדבר איתי. ברור שנעניתי. התיישבתי איתם, והם החלו לשפוך מררתם בפניי. הימים היו ימי הדיון הציבורי על "חוק הלאום".
הם הציגו את עצמם בפניי בשמותיהם הפרטיים. "אתה יודע מה אנחנו עושים?", שאל הבחור הגדול. "מעט", השבתי. "אנחנו פועלים כבר שנים בשליחות מדינת ישראל במקומות המסובכים ביותר שיש", הוא אמר. והמשיך: "כולנו משרתים כבר למעלה מ־20 שנה בצה"ל, באחד המקומות המסוכנים ביותר, וברור לנו לגמרי שזה הצבא של המדינה היהודית.
"אף אחד מאיתנו לא מערער על זהותה של המדינה כמדינה יהודית. אנחנו משרתים, מסתכנים ומוכנים גם להקריב עבור המדינה הזאת, שהיא גם המדינה שלנו. אבל כשאתם מחוקקים חוק", הוא אמר, "שאין לו שום משמעות ותוכן מלבד לתקוע לנו אצבע בעין ולהגיד לנו שאין לנו חלק במדינה הזאת – מבחינתנו זאת יריקה בפרצוף. איך אני אמור להסביר לילדים שלי למה אבא שלהם מסכן את חייו עבור מדינה שאומרת לו שהיא לא שייכת לו?".
שמו של הדובר היה מחמוד, ואני הסכמתי לכל מילה. יחד נפגשנו בהפגנה הגדולה שארגנו הדרוזים בכיכר רבין במחאה על "חוק הלאום", נושאים דגלי כחול־לבן, אבל לא הצלחנו להעביר את רוע הגזירה. הפעם הבאה שנפגשנו כבר הייתה אחרי שהחוק עבר.
מחמוד וחבריו היו אז עטורי זקן עבות ומאוכזבים עמוקות. לא ידעתי שחלקם עומדים לצאת למבצע מסוכן. "אתה יודע מה אני מחכה לראות?", הוא שאל רטורית. "אני מחכה לראות מי יהיה החלל הראשון סוג ב' של צה"ל", אמר.
לא רק לי הוא אמר את המילים האלה. שבועות לפני המבצע ביקשו הוא וחבריו ליחידה להיפגש עם ראש הממשלה דאז בנימין נתניהו, שקיבל אותם לפגישה.
זו הייתה פגישה טעונה, שבה הביעו הלוחמים את דעתם הברורה על החוק המיותר ולא חסכו מראש הממשלה מילים קשות. אילו רק הייתה בחוק אמירה אחת על שוויון זכויות לכלל אזרחי המדינה – הוא היה נראה אחרת לגמרי, טענו. מחמוד השמיע באוזניו את אותם דברים ושאל: "מה תגיד למשפחת החלל הדרוזי הראשון שייפול עבור מדינה שאומרת שהוא לא שייך לה?". נתניהו השים עצמו כשומע, אבל ספק אם הקשיב.
כמה שבועות אחר כך נפל החלל הראשון, וזה היה הוא. סא"ל מחמוד ח'יר א־דין, גיבור ישראל, בן הכפר חורפיש, שנפל בפעולה שהסתבכה בח'אן יונס בנובמבר 2018.
הנפילה שלו טלטלה את היחידה ולא רק בגלל "חוק הלאום". לפני היציאה למבצע היו למחמוד ולרבים מחבריו ספקות כבדים באשר למוכנות של הכוח לבצע את המשימה המורכבת ברצועת עזה. הם חששו שהרכב הכוח לא מתאים למשימה הזאת, ולמרבה הצער, החששות שלהם התאמתו.
השכל החריף, חלקות הלשון והחיוך הגדול שסייעו למחמוד אין ספור פעמים להיחלץ ממצבים מסובכים במדינות אויב – לא עזרו הפעם. אנשי חמאס הבינו שמשהו חשוד בחבורת הלוחמים המוסווים שעמדו מולם, עד שמפקד הכוח החליט שאין ברירה ופתח באש. הוא הרג שבעה אנשי חמאס אבל גם את מחמוד, ופצע באורח קשה לוחם אחר.
בתוך ימים הצליחה חמאס לפענח חלקים רבים במבצע שנכשל. צילומים של מצלמות אבטחה והציוד הרב שנותר מאחור ציירו לחמאס תמונה רחבה על הפעולה של צה"ל.
אפשר להניח שאת החלקים שלא הבינו בחמאס עד הסוף – השלים עבורם דובר צה"ל במידע רב שסיפק לתוכנית תחקירים בטלוויזיה ושענתה לארגון הפלסטיני על עוד שאלות שנותרו פתוחות.
# # #
הלוחמים הוותיקים, רובם כבר חצו את גיל 30, זעמו. גם על כישלון המבצע, גם על שנאלצו לקבור את אחד מחבריהם המוכשרים ביותר, אבל לא פחות מזה על החוק המשפיל. גם אחרי נפילתו של מחמוד נותר החוק ככתם בקובץ חוקי היסוד של המדינה היהודית והדמוקרטית.
כמותם, אלפי לוחמים לא־יהודים שמשרתים ביחידות המובחרות ביותר של צה"ל חשים את הפגיעה ולא רק ברמה ההצהרתית. קחו לדוגמה את הכפר הגלילי בית ג'ן, אחת הקהילות שהקריבה יותר מרוב הקהילות במדינה על תקומת ישראל וביטחונה. 62 מבני היישוב הקטן נפלו במערכות ישראל.
13 אלף איש גרים בבית ג'ן, שם שוכן אחד מבתי הספר התיכוניים המובילים במדינת ישראל. ולמרות כל זה, 40% (!) מבתי היישוב לא מחוברים לרשת ביוב. בית ג'ן צריכה 50 שנות תקציב כדי להקים תשתיות בסטנדרט מינימלי של שנת 2022. שום ממשלה לא תיתן לה את הסיוע הזה.
חוק הלאום הוא חרפה שאין לה מקום בין חוקי היסוד של מדינת ישראל. הוא נולד כניסיון לקרוץ לאיזה "בייס" דמיוני של ימין קיצוני, שקיים בעיקר ברשת, ולתחזק את תחושת הנעלות הגזענית שהקבוצה הזו מטפחת. החוק הוא עלבון ופגיעה בחמישית מאזרחי המדינה ובעשרות אלפים של לא־יהודים המשרתים נאמנה את מדינת ישראל ומשוועים להכרה בשייכות שלהם.
שנים של ויכוחים על נוסח החוק לא הצליחו להניב את הניסוח הכל כך מדויק שמנסחי מגילת העצמאות הצליחו לכתוב בשלושה שבועות בלבד: המדינה היהודית "תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות; ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות". ואידך זיל גמור.
הכותב הוא הפרשן הצבאי של חדשות 13