1. בפוטו־פיניש


כמה סמלי שבעוד מכתב הפרישה של ח"כ ג'ידא רינאוי זועבי מטלטל את המערכת הפוליטית, קרס מתווה ההילולה במירון. בשני המקרים, מדובר בקריאת תיגר נגד הממלכתיות. במירון, קבוצה קיצונית של חרדים טאטאה את השוטרים, המחסומים וההגבלות וחגגה את ניצחונה על סממני הממלכתיות בריקודים נלהבים. בקואליציה, חברת כנסת משוריינת בעטה במאמץ המתמשך להחזיר את ישראל לפסים ממלכתיים תוך שהיא מאיימת להחזיר את כולנו לימי הכאוס.

לחצו כאן וקבלו את עיתון מעריב לחודש מתנה למצטרפים חדשים>>> 

מה הפלא שריקודי הניצחון של החרדים הקיצוניים על "הממלכה" במירון התנהלו במקביל לצהלולי חינגת הניצחון (המעט מוקדמת) של הביביסטים ברשתות החברתיות. בשני המקרים, מדובר באותו מהלך. אותה גברת, בשינוי אדרת (ולוקיישן): סוכני כאוס המאיימים להוריד את רכבת הממלכתיות מהמסלול בלי לחשוב על התוצאות.

מתווה מירון בא בעקבות אסון שבו נספו 45 יהודים חפים מפשע. כמה חבל שצריך היה לקבור כל כך הרבה אנשים כדי שנבין ונגלה את הריקבון הממושך, השחיתות הממארת, תבוסת המדינה לטובת קבוצות כוח מגזריות. הממשלה הקודמת לא טרחה אפילו להקים ועדת חקירה שתנסה לשנות את המצב. הממשלה הנוכחית, כן. וגם הציגה מתווה זמני שיאפשר לקיים את ההילולה במתכונת צנועה ומצומצמת יותר, כדי להגן על חיי אדם.

ממשלת השינוי קמה בנסיבות דומות למתווה מירון. גם כאן, זה קרה אחרי אסון מתמשך, ארבע מערכות בחירות מדממות, חברה משוסעת, מדינה תקועה, בלי תקציב, בלי מינויים, בלי אור כלשהו בקצה המנהרה. בסוף הדרך, כשנוסעי הרכבת כבר מסוחררים וחלקם איבדו את התקווה, קמה ממשלה שהכילה 8 מפלגות שנדרו לנסות לחיות בדו־קיום ולהדגים לכלל האזרחים שזה אפשרי.

אז הגיעה עידית סילמן ופרשה כי הממשלה הייתה שמאלנית מדי לטעמה ("מתווה החמץ", זוכרים?). עכשיו מגיעה רינאוי זועבי ופורשת כי הממשלה ימנית מדי. למצרך החשוב שהממשלה הזו הציעה לאזרחי ישראל, ממלכתיות וענייניות לטובת קידום נושאים חשובים, כנראה שאין קונים בכנסת. בציבור, דווקא כן. זה הוכח בבחירות. יכול להיות שנידרש להוכיח את זה פעם נוספת.


אמירה שגורה בפיהם של טייסי קרב היא שמי שיפיל אותך הוא זה שאתה לא רואה. עוד מוקדם לדעת בוודאות אם פרישתה של ח"כ ג'ידא רינאווי זועבי היא יריית החסד האחרונה בעורפה של הקואליציה. אם אכן זה כך, רינאוי זועבי יכולה לברך על המוגמר: היא האנדרדוג שהגיע משום מקום וחצה את קו הסיום ראשון, בפוטו־פיניש. כך היא שריינה את מקומה בהיסטוריה כמי שחיבלה, ריסקה וסיכלה את ההזדמנות ההיסטורית הראשונה (ואולי גם האחרונה) של ערביי ישראל להפוך לשחקנים שווי זכויות במגרש הפוליטי. התנקשה (מטאפורית) בסיכוי לדו־קיום אמיתי בלב פתוח ונפש חפצה.


ההיסטוריה תזכור את מנסור עבאס כאנוואר סאדאת, המנהיג שקפץ למים הסוערים והביא את השלום, שמחזיק מעמד כבר קרוב לחצי מאה. עבאס לא מביא את השלום החיצוני, אבל מקדם את השלום הפנימי. הוא מביא את ערביי ישראל אל תוך המשחק הפוליטי ומציב הזדמנות היסטורית לשדרוג דרמטי של מושג הדו־קיום השברירי במדינה המסובכת שלנו. את רינאוי זועבי ההיסטוריה תזכור כמי שהטביעה את עבאס באמצע ניסיון הצליחה ההרואי שלו, בעודו נאבק במים הסוערים, בעבור נזיד כלשהו. זה הדבר היחיד שייוותר אחריה.


2. לדראון עולם


את נס הממשלה הנוכחית זימנו לנו בשנה שעברה נסיבות נדירות: העובדה שבנימין נתניהו, הוא ולא אחר, היה המכשיר הגדול של נרמול ערביי ישראל אל תוך המגרש הפוליטי, היא שפתחה את שערי התקווה. הקמפיין של נתניהו, ששינה את שמו לאבו יאיר וכמעט עבר לגור ברהט, במקביל למקהלת השופרות של נתניהו שהתחננו "להושיט לעבאס יד", כל אלה ניפקו את הלגיטימציה של חלקים לא מבוטלים בימין להפנים שהגיע הזמן. ההצהרות של נתניהו על כך שאחרי הבחירות יטול לידיו את הטיפול בעוולות של המגזר הערבי והבדואי וכי "רק אני יכול גם לקיים את ההבטחות שיבטיחו לכם" לא נאמרו לפני עשור, אלא בשנה שעברה. בלי כל זה, לא הייתה קמה הממשלה הנוכחית.

אחר כך בא האומץ של השותפים השונים, בראשם עבאס. העובדה שהוא יושב היום יחד עם נציגים מובהקים של הימין האידיאולוגי היא נס שקרה לכו־לם: לימין, לשמאל, למרכז ולכל מי שהמדינה הזו יקרה ללבו. זה משהו שקורה פעם בדור. סופה מושלמת שמתוכה מבצבצת הזדמנות בלתי חוזרת. בממשלה הזו יושבים אנשי ימין מובהקים בהרבה נתניהו. כאלה שהתנגדו לעסקת שליט, לא החזירו את חברון, לא נשאו את נאום בר־אילן, לא התנצלו בפני ארדואן, לא ברחו מעזה, לא קיפלו מגנומטרים, לא ניהלו מו"מ לירידה מרמת הגולן. הם הבינו שבשלה השעה. עכשיו הגיעה רינאוי זועבי כדי להוריד את המים הבאושים על כל זה, ובעיקר על עצמה.


אל תיפלו לניסוחים הנמלצים והמקושקשים במכתב ההתפטרות שלה. לא, היא לא מתכוונת להפיל את הקואליציה בגלל התנהגות השוטרים בלוויית שירין אבו עאקלה. בסופו של יום, אחרי שהאבק ישקע והסחרירים יסתחררו לשום מקום, האמת תצא לאור. הסיבות בגינן עשתה רינאוי זועבי את המעשה הבלתי נסלח הזה יתגלו. היא תהפוך למי שמנעה מבני עמה, במו ידיה, את ההזדמנות להתחיל להרגיש אזרחים שווי זכויות בארץ הזאת.

האם בנימין נתניהו רקח את התבשיל הזה? לא מן הנמנע. הרי לו מותר להסתמך על ח"כים ערבים (אבל לאחרים, לא). ויש סימנים מעידים. אחד מיועציו אמר בשבוע שעבר שהוא אופטימי ומכת החסד לקואליציה תבוא מהכיוון הערבי. בני שיחו חשבו שהוא מתכוון לרע"ם. התברר שזה היה חזיז, לא רעם. עמית סגל דיווח אתמול שח"כים באופוזיציה ידעו יממה קודם שמשהו מתבשל אצל רינאוי זועבי. האם הרשימה המשותפת היא שפיתתה את רינאוי זועבי להמית את הקואליציה? גם זה עוד לא ברור.

מה שכן ברור הוא התוצאה של המהלך הזה, אם אכן יקרה. ישראל, שנחלצה בשנה שעברה ממערבולת שאיימה להטביע אותה בסבב אינסופי של קמפיינים, סטגנציה וריקבון מתקדם, תחזור בדיוק לאותה נקודה.

הנה חלק מהדברים שרינאוי זועבי מחסלת: הממשלה הנוכחית כבר הצליחה להוריד את מקרי הרצח במגזר הערבי בקרוב ל־50%, את מקרי הירי ב־30% ואת משפחות הפשע למחתרת. רינאוי זועבי יודעת את כל זה. היא מכירה את המאמץ שהממשלה משקיעה בכל הקשור לתיקון עוולות עבר מתמשכות. היא יודעת שבזמן ששיגרה את מכתב ההתפטרות שלה מהקואליציה, ישבו ראשי הקואליציה על התקציב הבא. היא יודעת מה פירוש פיזור כל זה עכשיו. היא, שלא נבחרה בפריימריז אלא שוריינה על ידי ניצן הורוביץ ברשימה, תטביע כנראה את חותמת הפטירה האחרונה על המפלגה הזו, שייצגה בכל שנות קיומה את גחלת התקווה לדו־קיום יהודי־ערבי במקום הזה. כל הטוב הזה יירשם על שמה.

המעשה של זועבי מגיע אחרי מהלך היסטורי שבמסגרתו אנשים כמו נפתלי בנט, איילת שקד, גדעון סער, זאב אלקין ואביגדור ליברמן הפנימו שאפשר לשתף פעולה עם מפלגה ערבית. וגם אחרי שהתנועה האסלאמית התנערה מכבלי העבר ופסעה לתוך הזירה הפוליטית כשותפה שוות זכויות. אז זועבי שולחת את כל זה לכל הרוחות. שימו לב לציוץ שלה מינואר השנה: "הקואליציה הזו חשובה. היא מורכבת מערבים ומיהודים, מאנשי ימין ומאנשי שמאל, למרות כל האתגרים ידענו עד עכשיו להסתדר ולעבוד ביחד, כי הבנו שהמטרה גדולה וחשובה יותר מהמחלוקות בינינו".

ובכן, הקואליציה הזו עמדה בכל האתגרים עד כה, אבל אז הגעת את, ח"כ רינאוי זועבי, תקעת סכין בגבו של מי ששריין אותך ברשימת מרצ והתנקשת בתקווה המשותפת לכולנו. ממליץ לך להאזין לראיון שנתן שר המשפטים לשעבר אבי ניסנקורן לפודקסט של נדב פרי, שם הוא מספר שנתניהו לחץ עליו למנות את ח"כ שלמה קרעי לסגן שר המשפטים. ובכן, יש מצב ששר המשפטים הבא יהיה איתמר בןגביר וקרעי סגנו. וכל זה יהיה שלך. רשום על שמך, לדראון עולם.

הטור המלא במעריב סופהשבוע