מי עולה ומי יורד? כך הסלימה האנטישמיות ושנאת הזרים בארצות הברית

בשנת 2000 נרשמו באמריקה 33 פשעי שנאה נגד מוסלמים. 33 וזה הכל, באומה של יותר מ־300 מיליון בני אדם. שנה לאחר מכן, נרשמו 546 פשעי שנאה נגד מוסלמים. זה מה שפיגוע גדול יכול לעשות לאוכלוסיית מיעוט. ב־2000 אוסמה בן לאדן לא היה על הרדאר הציבורי, והציבור המוסלמי האמריקאי לא הפריע לאף אחד. שנה לאחר מכן האמריקאים כבר דיברו בפינת הקפה המשרדית על התנגשות הציוויליזציות, והפנו עין חשדנית לשכן המוסלמי. מאז, עברו יותר מ־20 שנה, ועקומת פשעי השנאה נגד מוסלמים לא חזרה למצבה הקודם.

33 פשעי שנאה בשנה כבר אין. אומנם, גם לא 500. שנת 2000 הייתה הנורמליות הקודמת, שנת 2001 הייתה שנת השיא, ובשנת 2002 החלה נורמליות חדשה. נורמליות שמשמעותה בערך פי שלושה־ארבעה יותר פשעי שנאה נגד מוסלמים ממה שהיה קודם. 170, ואז 155, ואז 193, וזינוק ב־2016, שנת הבחירות של דונלד טראמפ, ל־381, ושוב ירידה ל־225 וכן הלאה. נתוני ה־FBI מלמדים שמה שהיה כבר כנראה לא יהיה. המוסלמים חטפו מכה תדמיתית ובעיקר - חדרו לתודעה של כנופיות השונאים.

על אמריקה עובר משהו רע. זה ידוע. אמריקה שטופה בגלים של כעס ושל שנאה. היהודים מפחדים, כי האנטישמיות עולה, אך לא צריך להניח שהם מיוחדים כל כך. האנטישמיות עולה במקביל לגאות גם בשנאת מיעוטים אחרים. לפני שבועיים נכנס גזען לבן לחנות בעיר באפלו כדי לרצוח שחורים. המתקפה הרצחנית שלו אינה חריגה, היא מעין נורמה.

ספרו לאחור שבע שנים: ירי בכנסיית עמנואל בצ'רלסטון, קרוליינה הדרומית, ב־17 ביוני 2015. תשעה שחורים הרוגים. טבח במועדון להט"ב באורלנדו, ב־12 ביוני 2016. 49 הרוגים. רצח בבית הכנסת עץ חיים בפיטסבורג, פנסילבניה, ב־27 באוקטובר 2018. 11 הרוגים. ירי באל פאסו, טקסס, ב־3 באוגוסט 2019. 23 הרוגים, רובם היספנים. פגיעה בספא באטלנטה, ב־16 במרץ 2021. שמונה הרוגים, רובם ממוצא אסייתי.

היורה בבאפלו, כמו אחרים שקדמו לו, הוא חסיד של תיאוריה - שם קצת נכבד מדי לקשקוש סהרורי, אבל כך מכנים אותה - המוכרת כ״תיאוריית ההחלפה הגדולה״. בבסיסה, הטענה שישנה תוכנית זדונית להזיז את הלבנים הצדה, לשחוק את כוחם ולהמליך תחתם את המיעוטים - שחורים, יהודים, אסייתיים, כל אחד והגרסה המועדפת עליו. זו תיאוריה שלא קל להילחם בה, בין השאר, משום שיש נתונים המעידים שמשהו מעין זה אכן קורה. לא בגלל תוכנית זדונית של מישהו אלא יותר בגלל תהליכים דמוגרפיים.

מפקדי אוכלוסייה מלמדים על הגיוון הגזעי והאתני בארצות הברית. בשנת 1980 אמריקאים לבנים היו כמעט 80% מהאוכלוסייה, השחורים היו קצת יותר מ־11%, ההיספנים היו 6% והאסייתיים היו פחות מ־2%. 20 שנה מאוחר יותר, בשנת 2000, כבר היו יותר היספנים משחורים, מה שמוביל למתח בין שתי האוכלוסיות הללו. שיעור האסייתיים קפץ ל־3.8%, שיעור הלבנים נשחק ל־69.1%. 20 שנה אחר כך שיעור הלבנים המשיך לרדת, לכ־60%. ההיספנים כבר התקרבו ל־20%, האסייתיים שוב הכפילו את כוחם המספרי והם כבר מעל ל־6%.

רובם הגדול של האסייתיים באמריקה - הבאים ממדינות שונות, מאזורים שונים, מהודו ועד סין ומפקיסטן ועד יפן - מרגישים שהאלימות המופנית אליהם גוברת. גם הם עלו על הרדאר של השונאים. גם מכיוון שיש יותר מהם, גם משום שהם מצליחים כלכלית יותר מקבוצות מיעוטים אחרות. במרץ האחרון נורו ונהרגו שמונה בני אדם במתקפה שכוונה בעיקר לנשים אסייתיות בעיר אטלנטה. ההרג החריד את הקהילה האסייתית־אמריקאית, והיה שיאו של גל תקיפות שחפף את התפשטות נגיף הקורונה בארצות הברית.

הנגיף זוהה בסין, והנשיא טראמפ נהג לכנות אותו ״הנגיף הסיני״. מה שהפך לא מעט אמריקאים בעלי עיניים מלוכסנות לאנשים מפוחדים יותר. עד כדי כך, שחלק ניכר מהם העידו שהם משנים ממנהגיהם היומיומיים כדי להימנע ממתקפות. עוברים ללכת או לנסוע במסלול אחר, מדלגים על יעדים מסוימים.

הנשיא ג׳ו ביידן הגיב על הפשע הזה, כפי שנשיאים מגיבים על פשעים דומים. קודם כל נאום, אחר כך כמה צעדים לשיפור ביטחונם של אזרחיו ממוצא אסייתי. "יותר מדי אמריקאים אסייתיים הולכים במורד הרחוב ודואגים, מתעוררים בכל בוקר בשנה האחרונה כשהם מרגישים שביטחונם וביטחון יקיריהם על כף המאזניים״, אמר הנשיא. ״שנאה ואלימות לעתים קרובות גלויות לעין אך נתקלות בשתיקה. זה היה נכון לאורך ההיסטוריה שלנו, אבל זה חייב להשתנות - כי השתיקה שלנו היא ביטוי של שותפות. אנחנו לא יכולים להיות שותפים. אנחנו חייבים לדבר. עלינו לפעול".

אין חדש בשנאה המתפרצת לעתים נגד אמריקאים שמוצאם שונה. אלימות נגד אמריקאים ממוצא סיני התפרצה גם במאה ה־19. ב־1871 תקפו לבנים והיספנים את הסינים בצ'יינה טאון לוס אנג'לס. 19 נרצחו, כולל נער בן 15. רוב הגופות נתלו לאחר מכן, למען יראו וייראו. בסך הכל היו בלוס אנג׳לס באותה עת פחות מ־200 מהגרים מסין. כלומר, כעשירית מהקהילה נרצחה. כמה מהרוצחים נתפסו, נשפטו, הורשעו וזוכו בערעור. הם יצאו לחופשי.

זה היה אירוע קיצוני אבל לא יחיד. ב־7 בספטמבר 1885, במקום שנקרא אז עמק סקוואק בצפון־מערב ארצות הברית, קבוצת גברים לבנים ירתה על אוהלים שבהם ישנו קוטפים סינים. שלושה נהרגו, שלושה נפצעו. התוקפים זוהו ונשפטו. כולם זוכו. הרצח הזה התרחש שלוש שנים לאחר העברת מה שמכונה ״חוק ההדרה״ של שנת 1882. החוק אסר על הגירה של פועלים סינים לאמריקה. הנשיא צ׳סטר ארתור חתם עליו, והקונגרס האריך את תוקפו, אחר כך החליף אותו במה שכונה ״חוק גירי״, שהסדיר את ההגירה הסינית עמוק לתוך המאה ה־20.

עם הגברת ההגירה הכללית בעקבות מלחמת העולם הראשונה, שעצרה גם את גל היהודים הנכנסים לאמריקה, הקונגרס אימץ מכסות ודרישות הנוגעות למוצא לאומי. חוק ג'ונסון־ריד הציב את מפקד האוכלוסין של 1890 כבסיס לקביעת מספר המהגרים שיותר מדי שנה. לכל קבוצה אמריקאית שיש לה שיוך לאומי מובהק - פולנים, איטלקים, סינים, יהודים - הותר להביא לא יותר מ־3% מעבר למי שכבר נמצא בארצות הברית.

אווירה עוינת כלפי ישראל

אסייתיים אינם היחידים שחוששים לביטחונם באמריקה. כשליש מהמבוגרים השחורים (32%) וקרוב ל־15% מההיספנים אומרים שהם דואגים ״כל יום״ או ״כמעט כל יום״ בשל החשש מאיום או ממתקפה עליהם. מהלבנים, יש רק 4% שדואגים לעתים קרובות כל כך. אבל לבנים זה דבר אחד ויהודים זה דבר אחר. אלה מודאגים מאוד מהעלייה במספר התקריות האנטישמיות, ונוסף לדאגתם גם החשש מזיהוי עם ישראל. היהודיות פוגעת בהם בעיקר מימין, הזיהוי עם ישראל פוגע בהם בעיקר משמאל.

כמובן, זה וגם זה הם ביטויים של אנטישמיות שלובשת ופושטת צורה. ממילא, יותר מרבע מהצעירים היהודים אומרים שלעתים הסתירו את זהותם היהודית בגלל האווירה האנטי־ישראלית בסביבה שהם חיים בה, בין שבאוניברסיטה ובין שבמקומות אחרים. שיעור דומה מהם אמר שהאווירה העוינת גרמה להם לשקול מחדש את המחויבות שלהם לישראל.

וכבר הזכרנו בקצרה את מצב המוסלמים. לצד הגידול בשיעורם ובמספרם, למוסלמים יש יותר נוכחות בזירה הציבורית. בשנת 2007 נבחר לקונגרס מוסלמי ראשון, קית אליסון, שרכב על גל ההצלחה של ברק אובמה וקיווה להביא במקביל אליו מסר של אחדות ושל אחווה. מאוחר יותר באותה קדנציה, הקונגרס הושיב נציג מוסלמי שני, אנדרה קרסון מאינדיאנה. בקונגרס הנוכחי יושבות עוד שתי מוסלמיות לצד קרסון, הנשים המוסלמיות הראשונות בתפקיד: אילהאן עומאר ורשידה טליב. שתיהן קוץ טורדני בישבנה התדמיתי של ישראל.

ככל שמספרם גדל, מוסלמים מדווחים גם על אפליה גוברת. בחודשים הראשונים של ממשל טראמפ, כמחצית מהאמריקאים המוסלמים (48%) דיווחו שחוו באופן אישי אפליה כלשהי בגלל דתם. זה כלל כל דבר - מחשדנות ועד לאיום או תקיפה ממש. זו הייתה קפיצה של כמעט 10% לעומת הדיווח המקביל עשור קודם לכן.

ב־20 השנים האחרונות הציבור האמריקאי הלך והתפלג בעמדתו ביחס למוסלמים ולאסלאם. במיוחד ביחס לשאלה אם האסלאם הוא דת שנוטה יותר מדתות אחרות לעודד אלימות. בשנת 2002 שיעור הרפובליקנים שאמרו כך היה פחות ממחצית, וגבוה רק במעט לעומת שיעור הדמוקרטים שאמרו כך. בתוך שנים ספורות הגרף הרפובליקני עלה בחדות והדמוקרטי ירד בחדות. הרפובליקנים החלו לטעון בשיעור גבוה שהאסלאם מעודד אלימות. הדמוקרטים החלו לטעון בשיעור גבוה שהאסלאם אינו מעודד אלימות, והפער בין המצביעים קפץ ל־40%.

לפחות משליש מהדמוקרטים עמדה שוללת של האסלאם, לשלושה מכל ארבעה רפובליקנים עמדה שוללת של האסלאם. הפער המפלגתי בהשקפות על המוסלמים והאסלאם בארצות הברית, כפי שמדווח מכון הסקרים פיו, ״ניכר בדרכים משמעותיות אחרות״. הנה דוגמה אחת: בסקר משנת 2017 נמצא כי מחצית מהמבוגרים בארצות הברית סבורים ש"האסלאם אינו חלק מהמיינסטרים האמריקאי", שבעה מכל עשרה רפובליקנים (68%) חושבים כך, אך רק שליש (37%) מהדמוקרטים.

שאלת המיינסטרים היא שאלה חשובה. היא אולי לא תפתור את בעיה השנאה הדחופה, אבל תקרין בהחלט על יחסי הקבוצות בעתיד. מצדה האחת של הסוגיה הזאת עומדים החוקרים החוזרים ומדגישים את ההתקדמות של ארצות הברית לעבר מצב של ״רוב של מיעוטים״ - באנגלית זה נשמע טוב יותר: ״מינוריטי מג׳וריטי״. כאשר שיעור הלבנים באמריקה ירד מתחת למחצית ורוב התושבים ישתייכו למיעוט כזה או אחר, שחורים, אסייתיים, היספנים, אולי גם יהודים (בהנחה שאינם לבנים - גם על זה מתנהל ויכוח, שלא נרחיב בו כאן).

מצדו השני של אותו ויכוח עומדים אחרים הטוענים כי תיאוריית ה״רוב של מיעוטים״ היא, כפי שכינה אותה הסוציולוג ריצ׳רד אלבה, ״מרושלת״. זה נרטיב שגוי, הוא קובע. הוא כתב ספר מעניין, שכותרתו "האשליה הדמוגרפית הגדולה". בספרו הוא מתאר תהליך של היטמעות של חלק מקבוצות המיעוטים במיינסטרים. למעשה, טשטוש של הגבולות בין קבוצות שונות. אלבה מניח שכבר בעשור שתחילתו בשנת 2050 שליש מהתינוקות האמריקאים ממוצא לבן יהיו גם ממוצא היספני או לא לבן אחר. הרעיון של שייכות לרוב או למיעוט גזעי ייראה מקושקש וחסר משמעות.

"העלייה בטשטוש של קווים אתנו־גזעיים היא אחת מההתפתחויות החשובות והבלתי מוכרות של זמננו", כותב אלבה, פרופסור מניו יורק. ליותר מעשירית מהתינוקות שנולדים בארצות הברית יש הורה אחד לבן והורה אחד שאינו לבן. זה יותר משיעור התינוקות שנולדו לשני הורים אסייתיים, ולא הרבה פחות משיעור התינוקות שנולדו לשני הורים שחורים. זה "עידן חדש של רקע מעורב", קובע אלבה. הוא עצמו נולד לאב ממוצא סיציליאני ולאם ממוצא אירי. פעם, הוא אומר, גם על הקבוצות האלה חשבו שהן שונות באורח מהותי.

הוויכוח הזה לא חדש עבורו. ספר שכתב בשנות ה־80 תיאר כיצד אמריקאים ממוצא איטלקי השיגו שוויון כלכלי ואחר עם קבוצות של לבנים ממדינות אחרות. האפליה נגדם כמעט התפוגגה. הם נכנסו למיינסטרים. זו הייתה טענה חשובה, משום שבשנות ה־60 וה־70 חוקרים רבים חשבו ההפך. בספר המשפיע של דניאל פטריק מויניהן ונתן גלזר, "מעבר לכור ההיתוך", משנת 1963, נטען שכור ההיתוך לא פועל את פעולתו.

נטען שאולי אפשר להוציא את האיטלקים מאיטליה אבל אי אפשר להוציא את איטליה מהאיטלקים. המחקר שנערך בקהילות בניו יורק קבע שאיטלקים־אמריקאים מגבשים זהות חברתית משלהם, שתחזיק מעמד לשנים רבות. מחקרים אחרים מהעשורים האחרונים הפליגו בתחזיות פוליטיות המתקשרות לתחזיות הדמוגרפיות. בעיקר עשו זאת שניים, ג׳ון ג׳ודיס וריי טקסירה, בספרם על ״הרוב הדמוקרטי המתעצם״, שהשפיע מאוד על המפלגה הדמוקרטית, ועל תחושת מנהיגיה שהיא בדרך לשלטון ארוך שנים ורצוף בהתבסס על הרוב הזה.

"זה נכון שרוב ההיספנים מצביעים לדמוקרטים", תקף אותם אלבה, אבל הרעיון שאפשר לסמוך על כך שקבוצות המיעוטים ימשיכו להצביע בעתיד כפי שהן מצביעות היום - שבכלל יתקיימו כפי שהן מתקיימות היום - ״הוא מגוחך״. כמובן, מי שציפה לרוב דמוקרטי קבוע עם בחירתו של ברק אובמה התאכזב. זה לא קרה. גם מי שמצפה לו היום עלול להתאכזב. ויכוח ער בין סוקרים, חוקרים ואסטרטגים פוליטיים בוחן בחודשים האחרונים את השאלה אם ההיספנים עוברים מפלגה, כלומר, זזים ימינה.

הדמוקרטים אומנם זכו ברוב המכריע של המצביעים ההיספנים במרוץ לנשיאות של 2020, אך עיון בתוצאות מלמד שיש לרפובליקנים למה לקוות כשמדובר במיעוט הזה. 36% מהגברים ההיספנים הצביעו לטראמפ בשנת 2020, לעומת 32% בשנת 2016. מצביעים אלה - היספנים וגברים - עזרו למועמדים רפובליקנים לזכות במספר מושבים בבית הנבחרים במיוחד בטקסס ובפלורידה.

שותפות גלויה בין מיעוטים

אנשי המספרים של האתר 538 קבעו שלמרות היתרון הדמוקרטי הקבוע בקרב היספנים, למפלגה הרפובליקנית יש פוטנציאל לקבל יותר קולות של היספנים בבחירות האמצע בנובמבר הקרוב: ״שיעור התמיכה בביידן ירד מאוד במיוחד בקרב היספנים, וכמו אמריקאים אחרים, הם מודאגים במיוחד בנושאים כמו כלכלה, קורונה ופשע, שיכולים להועיל לרפובליקנים״.

גם זו סיבה לאלבה לכפור בתחזיות הנוגעות למצב ויחסי המיעוטים. ״המספר העולה של אנשים מרקע אתנו־גזעי מעורב הוא סימן להשתלבות הולכת וגוברת בזרם המרכזי של בני קבוצות מיעוט״, הוא קובע. אבל לא כל מיעוט. זה קורה בעיקר להיספנים ואסייתיים, הרבה פחות לשחורים. הנה, סיבה נוספת למתיחות, סיבה נוספת להעריך שכמה סוגים של שנאה ייעלמו לאט יותר לעומת אחרים.

יש שותפות גלויה בין קבוצות של מיעוטים, כדי להיאבק בתופעות השנאה ולחפש להם פתרונות. יש גם תחרות סמויה ביניהן, סביב השאלה מי סובל יותר, בעייתו של מי דחופה יותר, מי צודק יותר. חלק מהאלימות המופנית ליהודים באה מקבוצות של שחורים. ולא רק כלפיהם. לשחורים יש טענות, חלקן מובנות, על הקושי המיוחד להם להשתלב במרחב האמריקאי בגלל הבולטות של צבע עורם, וגם בגלל הנסיבות המיוחדות של ההיסטוריה שלהם.

היו גילויים של אפליה נגד סינים, נגד יהודים, נגד היספנים, אבל לא הייתה עבדות ממוסדת, נרחבת. ועוד: השחורים מביטים בקהילה ההיספנית המתחזקת, בקהילה האסייתית המתחזקת, בעוד הם אינם מתחזקים. שיעורם באוכלוסייה נשאר די סטטי. כלומר, בכל עשור מיעוטים אחרים תופסים מקום גדול יותר, שחלק ממנהיגי השחורים קיוו שיישמר דווקא להם.

וזה לא רק גודל האוכלוסייה, זה גם קצב הצמיחה שלה. הירידה הנמשכת בשיעור אוכלוסיית הלבנים פירושה שקבוצות גזעיות ואתניות אחרות הן שאחראיות לגידול במספר התושבים. בעשור שבין שנת 2010 לבין 2020 נוספו לארצות הברית כ־20 מיליון בני אדם. רובם שייכים לקבוצות מיעוטים, שבהם אסייתיים (בעיקר מהגרים) והיספנים (בעיקר ילידי ארצות הברית).

כשהנתונים מתורגמים לסכומים כוללים, ההיספנים תרמו לאמריקה 10 מיליון בני אדם, יותר ממחצית מהגידול באוכלוסייה, והאסייתיים, השחורים ומי שבאים ממשפחות מעורבות אתנית תרמו עוד כמעט 5 מיליון. אלה ״מנועי הצמיחה״ של אמריקה, כפי שהגדיר זאת דוח של מכון ברוקינגס.

גיוון גזעי ואתני הוא מרכיב שכבר נקבע ויעצב את עתידה של אמריקה. התרבות הלבנה של ה״בייבי בומרס״, שהייתה הדומיננטית במחצית השנייה של המאה ה־20, מפנה את מקומה לתרבות רבת־גוונים. הבסיס הדמוגרפי להתפתחות הזאת נקבע כבר מזמן, אך התוצאה החברתית שלה מעוצבת בשנים האלה.

לכיוון של שיתוף פעולה וסובלנות או לכיוון של מרמור ועימות. מימין, גזענים לבנים המתקשים להשלים עם אובדן ההגמוניה. משמאל, שחורים זועמים ותוססים, המתקשים לקבל את אובדן מעמדם כמיעוט המוביל. ובתווך: מערכת פוליטית שמתקשה לתפקד באווירה של קיטוב, בענן של הסתה ברשתות החברתיות, בתחושה שכל מאבק הוא משחק סכום אפס, שבו יש מי מהם שמוכרחים להפסיד כדי שיהיו מי מהם שיוכלו לנצח. 