"די, נמאס לי מזה, כבר לא יכול עם זה יותר״, אמרתי לעצמי וכיביתי את הרדיו. הייתי בדיוק בדרך חזרה ממסיבת יום הולדת כיתתית, שם הורדתי את הילד שלי והשארתי אותו לשעתיים של לחימת ״לייזר טאג״ עם ילדי הכיתה שלו. כל הדרך לשם ניהלתי איתו דיון מעמיק באשר למסלול שהוא הכי רוצה להיות בו בקייטנה השנה.
יש כל מיני מסלולים בקייטנה הזו. מסלול "רובוטיקה ומדעים" (נשמע קצת מפחיד, אני חייב להודות), מסלול "מונדיאל קטאר 2022" (הורדתי אותו מזה. הייתי בקטאר פעם אחת ולא היה תענוג גדול), מסלול "WORLD MUSIC" (מעדיף מאוד שהילד לא יידרדר למצב שבו הוא מרגיש צורך בלתי נשלט לנגן בבית על כל מיני כלים רועשים).
ויש מסלול "מבוכים ודרקונים" (נשמע לי כמו משהו שייגמר רע), מסלול "KIDS FUN TEC" (כל ה״פאן״ בעולם הטק הוא המשכורת של ה־30 ומשהו אלף שקלים בחודש, לא הדבר עצמו, אז כל עוד הילד לא חוזר עם ערימות של כסף, הוא בעצם נשאר רק עם החלק המבאס של עולם ההייטק, החלק שבו צריך לעבוד) ומסלול "ספורט אולימפי" (שזה נשמע יחסית הכי שפוי).
הוא ירד מהאוטו ואמר שיחשוב על זה ויודיע לי עוד היום באיזה מסלול הוא בחר. נתתי לו נשיקה ואמרתי לו שייהנה, ושעוד שעתיים אבוא להחזיר אותו. התחלתי לנסוע בחזרה ובאמת שהכל היה נחמד. מזג האוויר היה נעים כמו שהוא לא היה הרבה זמן, הכביש היה פתוח, התנועה זרמה, אבל אז פתאום הגיע הרגע הזה שבו בדיוק עשיתי סיבוב פרסה בצומת הסירה וברדיו קורין גדעון העלתה לשידור את גיא פינס ושאלה אותו מה התוכניות שלו לשישי והוא אמר משהו על זה שהוא הולך לבלות בכל מיני מסיבות וקורין אמרה לו ״בוא, בוא, תזרה לי עוד מלח על הפצעים בתור אמא ובתור הריונית״.
באותו הרגע זה נחת עליי, אין לי כוח לזה יותר, נמאס לי לשמוע כל הזמן הערות פאסיביות־אגרסיביות של הורים על חיי האומללות שלהם. זה נמצא בכל מקום. הורים במקומות עבודה שמתלוצצים על כך שהם הולכים להישאר בכוונה במשרד עד מאוחר וככה להתחמק מהמקלחת וההרדמה של הילד. הורים שמסתובבים בגני שעשועים ביום שבת בפרצוף של אינקוויזיציה ואומרים שיום שבת זה היום הכי קשה ושהם מחכים כבר לגאולה של ראשון בבוקר כשיוכלו להפקיד את העולל בגן ולחזור לנשום.
זהו, נמאס לי, פשוט אין לי כוח לאותה מגמה של הורות מתלוננת, מייללת, מייבבת, מתייסרת, שהאמת היא שגם אני חלק ממנה. אני מודה, גם אני, במשך שנים, לקחתי בזה חלק והתלוננתי ש״חופשה עם ילדים זו לא חופשה, זו עבודה״, וגם אני צחקתי עם הורים שאמרו שהם עוברים ״סדנת טרור״ בבית עם הילד הטרוריסט שהם מגדלים, וגם אני אמרתי לכל מיני אנשים, בכל מיני הזדמנויות, בטון סרקסטי ש״ילדים זו שמחה״.
וגם אני, כשהילד יצא לחופש הגדול, תלשתי כל יום מהלוח דף וכתבתי בקבוצת הוואטסאפ של ההורים מדי יום ״עד מתי?? אני הולך להתאבד״, והתפללתי כל יום את תפילת המסגרות שתביא עלינו במהרה בימינו אלו את החזרה לגנים ולבתי הספר ולשפיות. ואז עשיתי עוד ילד. בדיוק כמו קורין גדעון ההריונית, שבאופן אישי אני מאוד מחבב, אבל באותו הרגע לא יכולתי לשמוע עוד מילה שלה וכיביתי את הרדיו.
עכשיו, כשהרדיו דמם, נשארתי עם שקט ונאלצתי לעשות משהו שאני עושה רק לעתים רחוקות: לחשוב. חשבתי על זה שכשאני הייתי ילד, אי־אז בשנות ה־80 של המאה שעברה, אומנם קיבלתי הרבה פחות תשומת לב ויחס ממה שהילד שלי - ושאר הילדים כיום - מקבל, אבל אני לא זוכר ששמעתי כל הזמן איך אני תוקע להורים שלי את החיים ואיך הפכתי אותם לשברי כלי נטולי הנאה מינימלית מהקיום שלהם.
כלומר, זה היה עולם שבו לא היו לך כל מיני מסלולים לבחירה בקייטנה - הקייטנה הייתה מה שהיא וזהו - אבל גם לא שמעת את ההורים שלך זועקים לשמיים ומבקשים מהאל שיזרז את ביאת הגן ובית הספר לפני שהם יתאבדו. אני גם לא זוכר שהייתה תחושה שקורה משהו מאוד משונה והורים רבים נכנסים להריון בעל כורחם ונגד רצונם ונאלצים בצער ללדת בנים (ובנות) ולשבת מאסר עולם פלוס עבודות פרך.
אני לא זוכר שכל כך הרבה התלוננו על משהו ואז חזרו ועשו אותו שוב ושוב. אני זוכר שקיבלנו פחות יחס מהורינו והיינו אירוע יותר שולי בחייהם, אבל אם המחיר של כל היחס הזה הוא לשמוע שוב ושוב שאתה טרוריסט ושימי שבת וימי החופש שלך הם בחזקת ״הימים הנוראים״ ושאתה תקוע בחיים של ההורים שלך כמו עצם בחירות שלהם ושהרגע שבו אתה הולך למסגרת זה הרגע הטוב ביום שלהם, אז נראה לי שאני מעדיף ללכת על המסלול של פחות יחס אבל פחות להרגיש כמו עונש מתמשך בחיים של ההורים שלי.
כשהגעתי לאסוף את הילד בחזרה מיום ההולדת, הוא נכנס לרכב והודיע שהוא החליט לבחור במסלול "ספורט אולימפי" בקייטנה. מיד חשבתי לעצמי שאני מקווה שהילד לא יתחיל להתמחות ביידוי פטיש או בזריקת דיסקוס במסלול האולימפי הזה ויפתח תשוקה עזה להעיף כל מיני דברים כבדים למרחקים. אבל מהר מאוד תפסתי את עצמי והבנתי שאני חייב להתחיל להסתכל על דברים אחרת ואמרתי לילד: ״נהדר, לך על זה, תיהנה ותקרא לי כשאתה עולה על הפודיום וההמנון מתנגן ברקע״.