עונת הסחיטה באיומים הושקה בשבוע שעבר רשמית בכנסת ישראל, והופעות הבכורה התקיימו בהצלחה רבה. לא שהספורט האצילי הזה לא היה קיים קודם לכן. להפך. הפוליטיקה הישראלית הייתה זוכה בקלות במדליית זהב בכל תחרות בינלאומית העוסקת בתחום הלא קל הזה, אילו התמודדות כזאת הייתה קיימת.

בינתיים, השחקנים הישראלים ממשיכים ללטש את כישוריהם, כשהמופע "ג'ידא רינאוי זועבי וההחלטות של נשים ערביות שאין לכם מושג מה הן" בהחלט עורר תשומת לב מוגברת.

בעיית רינאוי זועבי נפתרה בתחילת השבוע, ברם הרושם שהאירוע הותיר בקרב חברי הקואליציה היה מורכב. שר אחד תיאר אותו כך: "אתה קם בבוקר ומתחיל לבדוק אם הממשלה עדיין קיימת. כולם חושדים איש ברעהו במצב שאין בו רוב. אין יציבות ואין הבנה ברורה לגבי העתיד הכי קרוב. כל חבר כנסת מסוגל להפתיע".

שר אחר סיפק נקודת מבט משלו: "כולם עובדים בקצב משוגע. כאשר אין לדעת כמה זמן נשאר לך במשרדך, אתה מנסה להספיק ולקדם את המקסימום האפשרי ועוד קצת מעבר לזה".

ההצלחה המסחררת של רינאוי זועבי גרמה, כצפוי, לפעולות השראה. מסתבר שלא רק שרים מנסים להספיק "הכל ועוד קצת", כל עוד הקואליציה חיה וקיימת.

ג'ידא רינאוי זועבי (צילום: אוליבייה פיטוסי, פלאש 90)

ביום רביעי התקיימה ישיבה של ועדת הכלכלה בראשות ח"כ מיכאל ביטון מכחול לבן. עוד ישיבה של עוד ועדה, שהייתה צפויה להיות שגרתית מכל בחינה אפשרית. לפתע, אחרי שלא הסתפק בתשובות שקיבל בנוגע לרפורמה בתחבורה הציבורית, הפעיל ביטון "אזעקת צבע אדום" פוליטית. המילה "פרישה" לא נזרקה הפעם לחלל, אבל כל שאר האיומים הופיעו גם הופיעו.

ביטון, שבעבר כבר סומן כ"חוליה חלשה" בסיעתו של גנץ, הכריז כי עד שלא יקבל תשובות מספקות על רפורמת התחב"צ שמקדמת שרת התחבורה מרב מיכאלי ועל הרפורמה בחקלאות שמקדם השר עודד פורר, הוא משבית את דיוני ועדת הכלכלה, והכי חשוב – לא יצביע עם הקואליציה.

מיכאל ביטון (צילום: יונתן זינדל פלאש 90)

הטיל שוגר ושוב קלע בול. קירות בלשכות קואליציוניות רבות רעדו מעוצמת הקללות שנשמעו שם ושיועדו לחבר הכנסת ביטון ולבוס הפוליטי שלו, שר הביטחון בני גנץ. תחילה נזכרו שם בפעמים שבהן נחשד ביטון בהתקרבות לליכוד. אחר כך נאמר כי מדובר במשחק חשאי שגנץ עצמו משחק עם הליכוד ונגד הקואליציה.

"הפלירטוטים של גנץ עם נתניהו הניבו עוד פרי בדמות מיכאל ביטון והאולטימטומים שלו" – טענו כמה אנשי קואליציה, בעוד בסביבת נתניהו הכחישו וניסחו זאת כך: "לא נשאר כלום מהפנטזיות על ממשלה חלופית מבלי ללכת לבחירות, שנתניהו יהיה בה רה"מ וגנץ יהיה שותף בכיר. גנץ לא מאמין לביבי ולא יאמין לו. טוב לגנץ לעשות רושם כאילו הוא רואה אופציה בהקמת ממשלה עם נתניהו, אבל הוא עושה זאת רק לטובת צרכיו הפנימיים, כדי להלחיץ את לפיד ואת בנט".

הרמז לפענוח מניעיו של ביטון נמצא בסגמנט השמאל־מרכז של המפה הפוליטית. למעשה, מתקפתו של הח"כ מכחול לבן על יו"ר מפלגת העבודה מהווה טעימה מהקרב הגדול המתרחש בין שתי המפלגות עוד מהבחירות האחרונות. כבר אז עלו במפלגת העבודה הטענות כי "גנץ גונב לנו את קהל המצביעים". היה זה כשקבוצת חברי מפלגה ותיקים, אשר סירבה להתיישר עם יושבת הראש החדשה מיכאלי ועם החלטותיה, קמה ועברה לגנץ.

אומנם אז לא היה מדובר בנהירה משמעותית ממפלגה למפלגה, אך בכחול לבן בונים ברצינות על קהלים נוספים שעד כה הצביעו "אמת" בקלפי. במפלגת העבודה זועמים וחוששים, ובצדק. המתקפה של ביטון על מיכאלי הוא רק הקדימון למה שעתיד להתרחש בשמאל־מרכז בבחירות הקרובות.

ועדיין, לא משנה מאיזו סיבה, האיום של ביטון נותר על כנו. האיש אף דאג לממש אותו כבר בהצבעה שלאחר מכן ולא נכח באולם המליאה. לפיד ובנט נאלצו בלית ברירה להפשיל שרוולים ולגשת לטיפול במאיים הבא, מתוך הבנה מלאה כי דפוס הפעולה הזה תפס חזק בקרב חברי הקואליציה, וזה בטוח לא יסתיים במיכאל ביטון.

החרדים זועמים

באופן אירוני משהו, גם נתניהו נאלץ להתמודד עם תופעה לגמרי זהה, שהולכת ומתגברת בקרב שותפיו. גם באופוזיציה לא מהססים לסחוט, רק שבאופן טבעי, בהיעדר משאבים ותקציבים, אין הסחיטה מתקיימת סביב השאלה "מה אני רוצה", אלא סביב השאלה "מה לא".

מה שיש לנתניהו להציע לאנשיו, גם בתוך הליכוד וגם ברמת הגוש, הוא איחוד. איחוד הכוחות ואחדות בקבלת ההחלטות למען המטרה הנעלה, שהיא הפלת ממשלת בנט־לפיד. לצורך זה, על כל אחד ואחת בגוש הליכוד להפנים ולשנן את המנטרה: "לא משנה מה רוצה קואליציה, עלינו להתנגד".

האסטרטגיה אושרה על ידי נתניהו ומקודמת בקפידה באמצעות יד ימינו יריב לוין. אלא שבמפלגה שבנויה על פריימריז להרכב הרשימה, קשה להשליט משמעת אולטימטיבית. ח"כ בליכוד לא מסוגל לתפקד כחייל בעיניים עצומות, ולו משום שעין אחת תמיד פוזלת לעבר הפריימריז העתידיים. הנימוק הליכודי החזק "מה יגידו חברי המפלגה שבעתיד אמורים להצביע בפריימריז" גובר לעתים על החשש מפני זעמו של יו"ר המפלגה.

בנימין נתניהו במליאת הכנסת (צילום: אוליבייה פיטוסי, פלאש 90)

כך בדיוק קרה עם חוק "ממדים ללימודים", כאשר אחרי ייסורים רבים והדלפות רבות לא פחות, חרף ההחלטה הרשמית להצביע נגד החוק כאיש אחד באצבע אחת, בדקה ה־90 הגיעו להסכמות עם הקואליציה, והחוק עבר בשדרוג קוסמטי.

מי שהצטיינה במאמצי התיווך במהלך הדיונים הייתה לא אחרת מאשר עידית סילמן. יו"ר הקואליציה בדימוס התרוצצה בין גנץ ללוין ולקיש, העבירה הצעות, החזירה תשובות ותרמה את תרומתה לתוצאה הסופית. אך מה שבעיקר תרם לאישור החוק היה ההבנה הגורפת בקרב רוב חברי הליכוד כי גם אחרי ההסברים הרבים שהם ניסו לקדם נגד החוק ובעד עמדתם, הציבור לא ממש קנה אותם. החוק נגע יותר מדי ללב ולכיס של הציבור הרחב – ונתניהו נאלץ להחריג אותו מהאסטרטגיה הכללית של ההתנגדות.

מי שלא אהב, בלשון המעטה, את אותה ההחרגה, היו הסיעות החרדיות. בשונה מקהל היעד של הליכוד, ציבור מצביעי ש"ס - ועוד יותר, של יהדות התורה - לא מהווה קהל יעד של החוק. "אז למה שהחרדים ייצאו הפראיירים של הליכוד? כאשר נוח לכם, כולנו גוש אחד וכולנו נגד, וכאשר נוח לכם לשבור את המוסכמה הזאת, אתם שוברים אותה בלי למצמץ. בפעם הבאה גם אנחנו נגיע להבנות עם הקואליציה בחוקים שחשובים לציבור שלנו" – זעמו דרעי וגפני גם יחד.

הזעם הגיע לשיא חדש ביום רביעי, כאשר במהלך ישיבת המליאה התברר כי "חוק שקיות הפלסטיק" של גילה גמליאל הוצמד לחוק הממשלתי ועומד לעבור. "אם גם פה תהיה החרגה, ראו אותנו חופשיים מכל התחייבות", העבירו החרדים מסר ברור וחד לנתניהו. מסר נוסף שהועבר אליו אף הכיל רמז עבה כי אם המשחק החד־צדדי הזה יימשך עוד קצת, החרדים יפעלו להקמת ממשלה חלופית, ולא נתניהו יהיה זה שיעמוד בראשה.
נתניהו זעם, דרש מגמליאל למשוך את החוק, נתקל בסירובה וכעס עוד יותר. לעת עתה הגוש לא פורק, והחרדים לא התקדמו ולו סנטימטר לעבר כל ממשלה אחרת באשר היא. כולם באותו המקום, אך שיטת האיומים צפויה להיות מופעלת עוד ועוד.

בפועל, נתניהו, בנט ולפיד, למרבה האירוניה, נמצאים באותה המלכודת בדיוק. מלכודת אי־יציבות והיעדר רוב, שמזמינה סחיטה ואיומים. בינתיים כולם שורדים. בינתיים.