בסוף השבוע האחרון ביליתי בפסטיבל המוזיקה ג'נסיס בפארק הירדן. אני פוקד בחדווה פסטיבלי מוזיקה ישראליים כל חיי הבוגרים. מפסטיבל ערד וליל האהבה בצמח, דרך הפרק של בומבמלה־שנטיפי־בראשית בתחילת שנות ה־2000 ועד לאינדינגב של השנים האחרונות. ומאז ומתמיד הרגשתי שם בבית. לא סתם בית, פסטיבלים כאלה מעניקים לך תחושת שייכות אמיתית. כשהפסטיבל טוב, ואתה במצב הרוח הנכון, אתה באמת מרגיש חלק משבט גדול ומאחד.

ברי סחרוף בפסטיבל ג'נסיס (צילום: ליאור כתר)
ברי סחרוף בפסטיבל ג'נסיס (צילום: ליאור כתר)


והנה, כשהפציע פסטיבל ג'נסיס (שזו שנתו השנייה. הראשונה בשבילי), ונכנסתי אל תוך ההמון, מיד שמתי לב למשהו שלא הפריע לי מעולם. זה לא שהייתי הכי מבוגר באזור, הייתי גדול במשהו כמו 20 שנה מהדמות הכי מבוגרת שם! ומהרגע שבו התובנה הזו החלה לנבוט, הלכה וצמחה בי תחושה של חוסר שייכות. של בומר זקן, שנקלע בטעות למסיבה לא שלו. הרגשתי שאני מתהלך עם סימן קריאה, שאומר “ווט דה פאק?", ולא מהשיר של עדן בן זקן.

ברי סחרוף ודודו טסה בפסטיבל ג'נסיס (צילום: ליאור כתר)
ברי סחרוף ודודו טסה בפסטיבל ג'נסיס (צילום: ליאור כתר)


הלבוש שלי נראה לי חריג (למשל, העובדה שבכלל טרחתי ללבוש חולצה). התשלום על הבירה במזומן, ולא באמצעות הטלפון. אפילו ההילוך נדמה פתאום כבד ומסורבל. וככה, רגע אחרי שהפנמתי את מקומי כזקן, כבר הפכתי לזקן נרגן. הסתכלתי על נחיל הצעירים שמולי באיבה גלויה. איך הם עסוקים כל הזמן בסלפי. מה גורם לבנות להתהלך חצי עירומות, גם כשזה לא מחמיא להן בעליל. למה הם כל כך נדחפים בקרבת הבמה. ומהר מאוד גם - לאיזו מוזיקה מעצבנת הם מקשיבים.

ברי סחרוף ודודו טסה בפסטיבל ג'נסיס (צילום: ליאור כתר)
ברי סחרוף ודודו טסה בפסטיבל ג'נסיס (צילום: ליאור כתר)


החמצתי פנים ואוזניים למול המופע הראשון, זה של נונו (שם הבמה של נעמי אהרוני גל, זמרת צעירה שפרצה לא מזמן לתודעה עם שירי היפ הופ שנונים, הומוריסטיים ומאוד־מאוד תל אביביים). זה נשמע ונראה לי מתאמץ, יומרני, מנסה בכוח לתת תחושה חו"לית, ועוד שלל גינויים וגידופים שתסלח לי נונו - קשורים בעיקר אליי, ואל מצבי הנפשי באותו רגע.

במקביל, נמלאתי בזיכרונות מתוקים מהפסטיבלים של פעם, שבהם כל שיר היה מלא בכוונה, ולא בדאחקה. הצופים ממש הסתכלו על הבמה, ולא בטלפון. וגו'. אם כבר בומר, אז עד הסוף. ההופעה הבאה, של המוזיקאי עטר מיינר, רק החריפה את מדד המרירות שלי, כשההתלהבות הטוטאלית מסביב התנגשה חזיתית בתחושת המונוטוניות שהמוזיקה השרתה עליי.

פרשתי הצדה, כולי חמיצות, וירדתי על בירה מרירה, שבשבילה נאלצתי לחכות כמה דקות טובות כדי להסב את תשומת לב המוכרת - שהתעקשה לרקוד לצלילי המוזיקה של מיינר - עד שבכלל הבחינה בקיומי. גמעתי באטיות מקציר השעורים הזה, כשבמקביל התרחשו כמה דברים מבורכים. השמש הקופחת החלה לשקוע מעל פארק הירדן ואפשרה סוף־סוף לנשום; לבמה עלתה הקסם המכונה יסמין מועלם. והאלכוהול החל לזרום במחזור הדם שלי. שניים-שלושה שירים קדימה, כבר ניצבתי מול הבמה, שר עם כולם בחיוך מטופש על קלאס באפס מאמץ.

ברי חסרוף ודודו טסה בפטיבל ג'נסיס (צילום: ליאור כתר)
ברי חסרוף ודודו טסה בפטיבל ג'נסיס (צילום: ליאור כתר)

ומשם הכל רק השתפר. הילדים שרקדו לידי נראו פתאום בתוך המוזיקה לא פחות ממה שאני הייתי בפסטיבל ערד. בהדרגה זיהיתי בקהל עוד כמה בני מחזור שלי, שחייכו זה לזה באחוות גמלאים חשאית. וכשהשמש שקעה לגמרי, ולבמה העפילו ברי סחרוף ודודו טסה, זו הייתה תחושה של משפחה אחת גדולה. כששני גיבורי הגיטרה פרצו בשירת “עיר מקלט" של גיבור אחר, אהוד בנאי.

אבל הנה העניין. המאבק הפנימי שתיארתי הוא לא רק שיקוף של תסביכי גיל פרטיים, אלא גם ביטוי של תרבות המוזיקה בישראל. וליתר דיוק, היעדרה. כל מי שזכה לנכוח בפסטיבלי מוזיקה בעולם ראה שהם מושכים אנשים מכל הגילים. ושהתנאים הקשוחים הם לא תירוץ. ראיתי המוני בני 50 פלוס באירופה מרוחים בבוץ ושרים בהנאה בגשם שוטף (ואגב, פסטיבל ג'נסיס התנהל בארגון פשוט מופתי). נכון, הגיל גם משפיע אובייקטיבית, נאמר - ביכולת לעמוד שעות ארוכות, אבל עיקר הבעיה היא בראש. והראש שלנו, כשמדובר בפסטיבלי מוזיקה, מוקדש רק לזיכרונות.

ברי סחרוף ודודו טסה בפסטיבל ג'נסיס (צילום: ליאור כתר)
ברי סחרוף ודודו טסה בפסטיבל ג'נסיס (צילום: ליאור כתר)