1. למי שלא למד משפטים כמוני, די קשה להבין אם החלטת בית המשפט המחוזי שלא לאפשר לפרקליטות לתקן את כתב האישום בתיק 4000 היא "מכה קלה בכנף" או "קריסתו של התיק". שני דברים ברורים לי: הראשון הוא שהפרקליטות חייבת להפיק לקחים ברורים, בטח ובטח כשמדובר בכתב אישום שהוגש נגד ראש ממשלה מכהן.
הדבר השני, שאותו כבר כתבתי כאן, הוא שתיקי 2000 ו־4000 יהיו קשים ומאתגרים לפרקליטות, מסיבה אחת - שאותה אני מכיר היטב משנותיי ותפקידיי: כל ראשי הממשלה בישראל חיפשו ודרשו ופעלו כדי לקבל "סיקור חיובי", וכל המו"לים והעורכים הראשיים (אולי להוציא את עמוס שוקן) אהבו את הקרבה והנגישות לראש הממשלה. האתגר הוא היכולת להוכיח בבית המשפט את המתת (או את סעיף השוחד בתיק 4000).
מההודעה שפרסמה הפרקליטות ניתן היה להבין שהיועצת המשפטית לממשלה לא מתרגשת מהחלטת בית המשפט, רואה בו עניין טכני, בטוחה שניתן יהיה להרשיע בתיק ומחזקת את צוות התביעה.
אבל לא רק מהפוליטיקאים, עורכי הדין, הפרקליטות והנאשם קשה להבין - אלא גם מהכתבים ומכלי התקשורת. הפרשנות לרוב טבולה בדעה אישית ופוליטית שהתגבשה עם הזמן, ומתערבבת עם הצונאמי ברשתות החברתיות. אין כל ספק כי "הפרשנות הביביסטית" על אודות "יום הכיפורים של הפרקליטות" מובילה, כי היא נוכחת ופעילה יותר, אגרסיבית יותר, ואולי גם רואה בכך סוג של שליחות.
משפט נתניהו הולך והופך לאירוע חברתי, פוליטי ולאומי, שכל החלטה שתתקבל בו תרעיד את אמות הספים, תוציא אנשים לרחובות ותשנה את המפה הפוליטית. בין שיורשע ובין שיזוכה, אחדות ישראל תיפצע קשות ולכן טעו כל המתנגדים לעסקת הטיעון שביקשו פרקליטי נתניהו. לו הייתה מגיעה עסקה שכזו לכלל הסכמה ותוקף, נתניהו היה פורש לחייו, הליכוד עם ראש אחר היה מוביל ממשלת אחדות, וישראל הייתה נרגעת. החלופה הולכת להיות חמורה בהרבה.
בשבוע שעבר כתבתי כאן שאנחנו על סף מלחמת אחים מודרנית בעידן הפייק, הרשתות והטכנולוגיה, שאיש לא קבע את הקריטריונים להתנהלותה, שאנחנו אפילו לא יודעים איך היא נראית, ולא נקבע הגורם שיודיע לנו שהיא נפתחה. אני חושש שאנחנו כבר בתוכה וזה די מדכא.
2. מִפְרָשׂה של הספינה שאותה מובילים בים סוער בנט ולפיד, הולך ונפרם באופן שמאיים על הגעתה לחוף מבטחים. "חברת הניהול" הזו שהוקמה בקריאטיביות, בתעוזה ותוך הסכמה להגיע להסכמות, מתקשה לקיים את עצמה גם בגלל המחלוקת האידיאולוגית בין מרכיביה, וגם בגלל החשבון הפרקטי של חלק מהמפלגות והפוליטיקאים לגבי מעמדם בכנסת הבאה.
במהלך החודשים האחרונים מתנהלת הממשלה תוך שמרכיביה נמצאים בקמפיין פוליטי מתמיד, משל היו כבר בתוך מערכת בחירות.
זה בולט בתוך סיעת ימינה ולא פחות בקרבות בין כחול לבן לעבודה.
האבסורד הוא שגם בקרב מתנגדיה הפוליטיים של הממשלה ישנה הסכמה יחסית על כך שהיא מתפקדת למרות הכל, ששריה ושרותיה, כמו גם מנכ"לי ומנכ"ליות המשרדים, באים מדי בוקר לעבודה, עובדים קשה, מקדמים נושאים שהוזנחו במשך שנים ומספקים את הסחורה. אבל בעודם על סיפון העשייה, הספינה מיטלטלת.
על פי גורם בכיר בליכוד המקורב לנתניהו, יו"ר האופוזיציה - שקידם עסקת טיעון מול מנדלבליט אך לא הספיק לעלות על הקרון בזמן - ויתר לפי שעה על האופציה הזאת. לדבריו זה לא קרה השבוע, לאור החלטת בית המשפט, אלא מיד עם עריקתה של עידית סילמן. המהלך הזה עודד את נתניהו, שתר אחר עריקים נוספים, והביא אותו למסקנה שדווקא המשך משפטו יהפוך עבורו למגנט של מנדטים.
כעת על הפרק השאלה אם גדעון סער, בשר מבשרו של הליכוד, ביחד עם זאב אלקין ושרן השכל, יגיעו לדיל עם נתניהו על הקמת ממשלה חליפית תוך הימנעות מבחירות. אני מעריך שזה לא יקרה, גם אם נתניהו ייתן לסער להיות ראש ממשלה. התיעוב ההדדי שם עמוק מדי, וסער מכיר היטב את דין הסיכומים עם נתניהו. מה שכן בטוח הוא שביום שאחרי נתניהו עתיד סער לשוב לליכוד, והוא לא יהיה היחידי.
3. תגידו מה שתגידו, אבל דווקא ראשי הממשלה שלא היו כאן הבחירה המיידית אלא נקלעו לתפקיד כתוצאה מתקלה או מאילוץ, היו לא רעים בכלל.
כזה היה ראש הממשלה אריאל שרון ז"ל, שירש את נתניהו כשנטש את הליכוד עם 12 מנדטים. כזה היה שמעון פרס, שמילא את התפקיד לאחר רצח יצחק רבין. כזה היה גם אהוד אולמרט, שנכנס ללשכת ראש הממשלה היישר מתחתית רשימת הליכוד, לאחר ששרון נכנס לנבצרות.
וכזהו בעיניי גם בנט, שנקלע לתפקיד באופן קצת מוזר וממלא את תפקידו בתנאים קשים, כמעט ללא תמיכה פוליטית, ובקואליציה הכי מוזרה שהייתה כאן. הוא עובד קשה, ממלכתי ומאחד. מה תגידו?
4. עברתי השבוע ליד הפגנת המורים הגדולה ברחבת הבימה בתל אביב, ראיתי אותן ואותם צועדים עם שלטים מהאוטובוסים שהביאו אותם מרחבי הארץ אל הכיכר. אנשים טובים, אלמונים שעתידנו די מופקד בידיהם. כעת הם נאבקים על שכרם, ואני סבור שעל שכר המורים צריך להסתכל כעל השקעה ולא רק כעל הוצאה.
השקעה בדור העתיד, בהשכלה, בצמצום הבורות, באזרחות טובה, בתל"ג ובצמיחה שלנו.
לא רק את שכרם של המורים (אני מעדיף לקרוא להם מחנכים) צריך להעלות, אלא גם את מעמדם בחברה ואת ההוקרה הלאומית והציבורית לעשייתם. הם צריכים להרגיש מוחמאים. לא יעלה על הדעת שהציבור הגדול והחשוב הזה ייחשף רק בשביתות ובמאבקי שכר. זה גורם לעוול גדול להם, לתלמידים, לנו ולמדינה.
5. היהדות הטובה ומאירת הפנים, כמו גם תורת ישראל, דגל הלאום שלנו וירושלים, הם עניינים גדולים וחשובים מדי מכדי להותירם בידי דתיים בלבד. מן הראוי שבשנה הבאה יעפילו לבירה ביום חגה של ירושלים חניכי תנועות הנוער והמכינות הקדם־צבאיות, ועדי עובדים, סטודנטים מכל הארץ, חברי ההתיישבות העובדת ועוד. לו יהי.
6. המציאות הובילה לכך שאינני צרכן של שידורי ספורט, אבל מודי בר־און ז"ל קנה את לבי בסדרות המופת שערך והגיש כמו "הקיבוץ", "כביש 90", "שיעור מולדת" ועוד סדרות המספרות את סיפור היישוב, המדינה, הציונות והדמויות הפזורות בתוכנו. אלו יישארו איתנו לעד כנכסי צאן ברזל וכדברי ימי המדינה. יהי זכרו ברוך.
7. שבועות הוא החג האהוב עליי, וזה לא קשור בהכרח לעובדה שאני חבר קיבוץ, לחג הקציר או לביכורי קציר חיטים. זה התחיל עם הזר והטנא שאמא ואבא הכינו לי לגן רבקה ביד אליהו, והמשיך בחג משפחתי אהוב.
מישהו יצטרך לחקור פעם כיצד הפך חג מתן תורה לחג המים (שפכנו מים זה על זה בשכונה כמו מטורפים), ולאחר מכן לחג החלב והגבינות. זה דומה קצת ליום העצמאות, שהפך מחג של ריקודי הורה ומצעדים צבאיים לחג של על האש. אבל כעת, כשזהו חג החלב, צריך גם לומר מילה טובה לרפתנים ולרפתניות של ישראל, שחולבים שלוש פעמים ביום, גם תחת אש בעוטף עזה או בצפון, וגם להביע דאגה על כך שבאישון לילה מגיעות למושבים משאיות שמעמיסות גם את העדר וגם את מכונות החליבה ומעבירות אותם לשטחים, שם קמות מחלבות כפטריות אחר הגשם. הילדים לא רוצים להיות רפתנים.
8. כל התמונות בפייסבוק של פנינה רעייתי אינן רלוונטיות עוד, מהסיבה הפשוטה שכבר חצי שנה היא לא מעשנת. נגמלה. 40 שנה היא הייתה מעשנת כבדה, ניסתה שוב ושוב, והפעם טפו טפו טפו זה כנראה הצליח (מכון אברהמסון, אם שאלתם). אני הפסקתי לעשן לפני 15 שנה בעזרת כדורי "זייבן", וכעת בית בניהו נקי מסיגריות.
האמת היא שזהו גם עניין בריאותי וסביבתי וגם חיסכון כספי לא מבוטל, ופנינה, שלא מבקשת הרבה, ביקשה משהו שהיא מאוד רוצה, ואני הבטחתי, ולכן ב"ה אנחנו בדרך. חג שמח ושבת שלום.