"יפה כמו כוכבת קולנוע" היינו אומרים פעם על מישהי שניחנה ביופי נדיר. לא סתם כזה של הילדה היפה בכיתה שהפכה לאישה נאה, אלא מישהי שיופיה הוא יוצא דופן כמו - אם ללכת אל אחת האמהות של הז'אנר - הלנה מטרויה, האישה שעליה נאמר שפניה "השיקו אלף ספינות". כלומר, גרמו ליוונים לעלות עליהן ולהפליג מזרחה.

גם כשפרצה המהפכה הפמיניסטית, הדימוי לא השתנה אלא רק הורחב: הוא החל לכלול גם גברים. לא עוד רק בריז'יט בארדו וג'יין פונדה, שהפכו לקים בייסינגר או אנג'לינה ג'ולי (שדי סיימה עבורי את התקופה שבה כוכבות הוליוודיות היו בערך בגילי), אלא גם פטריק סווייזי וטום קרוז (בכוונה בחרתי שניים שהם נמוכים ממני, גם לי יש כבוד). במילים אחרות: המסכים, הגדול והקטן כפי שכונו בשעתו הקולנוע והטלוויזיה, החלו להציע מודל שהוא יותר שוויוני מגדרית, כפועל יוצא מהלגיטימיות שניתנה לנשים לחמוד גברים על שום מראם, כאילו היו, ובכן, גברים.

הנציגה התרבותית הכי גדולה באוטואמנסיפציה של הליבידו הנשי הייתה כמובן "סקס והעיר הגדולה", שהביאה לראשונה אל הפריים טיים את שיחת הנשים בשבתה כשיחת גברים לכל דבר - עם ניתוחים, הערכות ביצועים וציון סופי. זה היה שטחי כמובן, אבל גם פורץ דרך, והכי מצחיק: במקום לשחרר את הנשים, זה בסך הכל הדביק את הגברים בתסכול שהיה פעם נחלתן הכמעט בלעדית.

פה ושם היה איזה סיראנו דה ברז'ראק, אבל הכלל היה שלגברים יש יותר אמצעים להיות סקסיים, מלבד מראה טוב: הצלחה, עושר ועוד. די אם ניזכר במשפט המפורסם על אותו גבר שמפצה בעושרו על חיצוניותו: "כשהוא עומד על הארנק שלו, הוא לא כזה נמוך". בין לבין נולד המטרוסקסואל, אך מי שחשב שהניחוח החדש שהביא עמו לשיח המגדרי היה של קרם לחות בטעם פסיפלורה, טועה. התרומה העיקרית שלו הייתה התסכול התמידי מהמראה החיצוני שלו, ובעקבותיו הניסיון לצמצם את הפער.

למה שרד המטרוסקסואל? מסיבה אחת פשוטה: כסף. בערך ברגע שבו מיצו בתעשיית הביוטי את הנכונות של נשים לשלם על קרם שאולי יפחית במילימטר את הקמט בזווית העין כמו על הרואין, נולד שוק חדש. מכוני כושר, דיאטנים, יצרני תמרוקים, ואפילו מנתחים פלסטיים, הרוויחו מיליארדים רבים כתוצאה מהדבקת המין הגברי בתסכול.

לא בכדי הפך מאמן כושר אישי לפריט חובה בקרב גברים שהתעשרו: אם בדור הקודם גברים עשו כסף כדי שיוכלו להיות מספיק מושכים גם עם כרס וקרחת, הרי ש"האקזיטאים" משתמשים בו כדי לצמצם את המרחק בין גוף של גיק מחשבים לזה של כריסטיאנו רונאלדו. בדיאלוג בין המינים זה היה שלב שוויוני, אבל לא ממש מאושר: רוב האנשים, גברים ונשים כאחד, שלא יכולים להיראות כמו הדמויות שנשקפו מהמסך חיו בתסכול מתמשך.

זה לא שתם עידן: יותר מדי אנשים עדיין מוציאים יותר מדי כסף כדי להילחם במראה הטבעי שלהם, אבל את רוחות השינוי אפשר כבר להרגיש באוויר, או לפחות לראות בטלוויזיה.

בסוף השבוע האחרון צפיתי בכל פרקי העונה הראשונה והיחידה עד כה של הסדרה הבריטית "בוגדים". בשתי מילים ובלי יותר מדי ספוילרים: גבר ואישה נפגשים בהלסינקי אחרי שהטיסה שלהם בוטלה, ולילה שמתחיל על הבר במלון, הופך לערב של סקס לוהט. כשהם שבים לזוגיות שמחכה להם בבית, מתברר שהם בעצם שכנים חדשים - ומכאן זה רק הולך ומסתבך.

זו לא סדרה יוצאת דופן באיכויותיה, בלשון המעטה (אף שלא ניקח מהאנגלים את היכולת לשמור על מעלות בסיסיות גם בסדרות הפחות מלוטשות שלהם), אבל היא מבטאת את המגמה שהחלה לפני כמה שנים עם "בנות" (האמריקאית) של לנה דנהאם, שהציגה סקס בין אנשים "רגילים", אפילו כאלה שנראים מתחת לממוצע.

התשוקה לאותנטיות הזאת הייתה כנראה קיימת כבר מזמן (ע"ע הפופולריות של מה שמכונה "פורנו חובבים"), אבל הייצוג שלה בתרבות הפופולרית הוא כבר בבחינת פריצת דרך של ממש.

המצחיק הוא שבעוד היוצרים והיצרים נמצאים במקום מתקדם יותר, הרי שהציבור הרחב תקוע ברובו בשלב הקודם. כמעט בכל מקום שבו מודעות (או תסכול) פוגשת אמצעים כספיים, נדמה שכולם יפים. אם להיתפס לכמה סטריאוטיפים, אז שיניים יושרו, קילוגרמים הושלו, אפים קוצרו, שערות הורחקו לצמיתות או נשתלו במקום אחר - וכך הלאה. אם בתקופה "שלי" היו צריכים להיוולד יפים כדי להישאר כאלה, הרי שהיום, רוב האנשים שאני מכיר נראים בעשור החמישי לחייהם, טוב יותר מכפי שנראו בגיל 20.

זה לא רע כמובן, אבל זה יצר סיטואציה שעד לפני כמה שנים הייתה נחשבת הזויה: כשאני רוצה להיות מוקף באנשים שנראים "כמו כוכבי קולנוע", אני הולך לחדר הכושר. לעומת זאת, כשאני רוצה לראות סקס בין אנשים שדומים לי קצת יותר, אני מתיישב מול הטלוויזיה. 