הוויטרינה | רון מיברג

איני נהנה מתפקידי החדש כאדם זקן באומה שאין לה צורך ועניין בעתיקות ואפילו פחות במי שבמהלך חייהם התפתחה אצלם הערכה לדברים ישנים: אנשים וחפצים כאחד. ההרהור הזה, שהוא סוג של הכרה מתמשכת באזילתו של הזמן ובוויתור על הניסיון לרדוף אחריו, נבט בי בחודשים שחלפו מאז מכרתי את ביתי במיין ליום שבו היה עליי לפנות אותו.

הפרספקטיבה שצברתי כאן צרובה בי ככווייה מדרגה שלישית; אבל אינני מכוון למגוון המרהיב של מעידות, טעויות ניווט, קריאה שגויה של פני השטח ונתק מטריד מחשיבה רציונלית, אלא לעובדה שלפעמים טוב לאדם שלא להתהפך על המושג שהוא עצמו קרא לו "הקרב האחרון" ולהתחפר במקום שבתו גם אם הוא מסמן את הריסות חייו. יש גיל ומצב נפשי שבהם לא משנה יותר באיזה שומקום בעולם אתה נמצא. אין מחוץ לגבולות העיירה והמחוז הנידחים שלך עולם חלופי שבו אתה נחשב נחשק, רלוונטי או חסר. זה רגע נדיר של הארה פנימית, ואני מאחל לכולם לאמץ אותו בתורם.

קורה שהדילמות הנשגבות והפילוסופיות ביותר מתמקדות בחפץ שמהדהד את ההיסטוריה המשפחתית. דנ"א הוא קונספציה ערטילאית מדי. צריך משהו שעבר מיד ליד ומדור לדור, והוא כורע תחת נטל מיתולוגיות משפחתיות שלעתים אין להן שחר. במקרה שלי זו ויטרינה. אם עליי לכתוב שהוויטרינה היא משל, יהיה עליי להודות שהשחתי 40 שנה מחיי בכתיבה שבה לא ירד איש לסוף דעתי. גילוי שעלול לגרום לאדם להרהורי כפירה ושיברון לב.

את החפצים שהיו חשובים לסבא הוא רשם בכרטיסים קטנים עם תיאור האובייקט, ייחוסו, גילו וצילום קטן. לוויטרינה לא היה ייחוס יהודי, וככזאת היחס אליה היה כאל שחקן רכש ללא נאמנות פטריוטית לקבוצה הביתית. הוא לא קבר אותה באדמת קרקוב בחצרו של חברו, פרופסור גוי, וחזר לחפור אותה בסוף המלחמה. לא היה בה הריגוש שיש מחפצי אומנות יהודיים ששרדו את הניסיון לחסל את היהדות. לא דבקה בה טיפה מדם לבו. ויטרינה הולנדית, מ־1750 בערך, מעץ אגוז, ציפוי לכה, מדפי זכוכית פריכים, מראות שבירות ומחלידות בגבה. היא נותרה שלמה ולא התפוררה, כי בנו אותה היטב. אינני מומחה לעידן המכונה הרוקוקו החדש, אבל הוויטרינה הייתה במיטבה. אילו הייתה קוניאק, זה היה הזמן לשתות אותה, בבית שנבנה ב־1830, על רצפת עץ עתיקה באקלים שלא התאכזר אליה כמו בתל אביב.

אני זוכר כיצד הגיעה לידיי, בעיקר משום שאף אחד אחר מיורשיו של סבא לא רצה בה, אבל אין כאן סיפור. היא הייתה טרחה ומטרד מהרגע הראשון. רהיט ישן ומתפורר יכול לשרוד פינה שקטה שהוא יכול לנמנם בה, אבל לפני שהצליחה להסתגל לאווירה ברמת השרון, היה צריך לארוז אותה בקונטיינר שנסע לאמריקה. זאת תמיד הייתה החלטה קשה; עד היכן וכמה פעמים גוררים אותה, תמיד בקופסת עץ שנבנתה לה במיוחד, בשם תפיסת עולם נוסטלגית של מי שמסרבים לוותר על עברם או להעמיד אותו למכירה; ערך סנטימנטלי וכל זה.

המחשבה שהדריכה אותי כאשר קיפלתי את הבית, הייתה שרוב חיינו אנחנו מנכסים ומלקטים חפצים המגדירים אותנו ושאליהם אנו שבים במחזוריות מסוימת. זה נכון לגבי הספרים, התקליטים והסרטים שלא נעיין בהם שוב. החדר שנבחר והלך והתמלא בקופסאות של אטריבוטים תרבותיים מחיי, לא גרם לי להפתעתי ייסורים קשים. אחרי שנפרדתי מאנשים רבים בחיי, מתים וחיים, בקטע של פרידה סיגלתי תכונות של תליין. יש חפצים שעושים לך את זה. יושבים על המדף ומקרינים תחושת דחייה ועיזבון כמו דליפה רדיואקטיבית.

סיפור האהבה שלי עם חפצים מסוימים מביך אותי; לא ארחיב. הפעם, בשקלול מפוכח, אכזרי וקר כקרח, החלטתי שיש ספרים, סרטים ואחרים שאיני יכול לגרור איתי יותר. מההיבט הזה לבדו, זאת הייתה הרפתקה אינטלקטואלית. להתבונן ביושר ולתהות מה הסיכויים שאשוב לקרוא ספר שהעלה אבק על מדף, או לצפות בסרט שבעצמי הדחתי לעליית הגג מכיוון שלא נותר מקום במדפים.

לא ארצה לצפות שוב בסרט שבו משחק ברט ריינולדס הצעיר והמשופם בלש במיאמי. הפורמטים ואופני הצריכה השתנו. אם ספר מסוים יחסר לי מתישהו מעכשיו עד לדמנציה, אקנה אותו בקינדל. למוזיקה וסרטים אעשה סטרימינג. וחוץ מזה, שיברון הלב האמיתי היה שלאלה המכונים ילדיי לא היה כל עניין באוצרות התרבות שלי. זה היה הרגע שבו הבנתי שאני ויטרינה. מתישהו תתעורר השאלה, עכשיו בעצם, האם לקחת את אבא איתנו או להשאיר אותו.

עזבתי מקום שאמור היה להיות התחנה האחרונה שלי. המקום שבו הגברים מהוהים וקשים כעץ ישן ובעלי זקנים שנראים כמו אתי חפירה. הנשים נראות כמי שעשו ועברו יותר מדי; בפעמים הנדירות שהן מחייכות, הן נראות כמו אדמה סדוקה. זו חברה סגורה, קשוחה ושבטית, והציפייה שמעגל הידיים ייפתח לרגע ויעשה לי מקום, נכזבה. תמיד הייתי בעיניהם זר עוין ששחה אל המייפלאואר כדי להדביק לה מוקש מאולתר. המרחקים למקומות שהופכים חיים לנעימים שהיו פעם ספורטיביים, הפכו לבלתי נסבלים ולא שווים את המאמץ.

האדם היחיד שהכרתי, ואני נזהר מלקרוא לו חבר, בא לקנות את אוסף היין שלי. פטפט בעליצות לא אותנטית, רשם צ'ק והלך. ידעתי מספיק כדי לא להאמין לדיבור הבלתי מתחייב שלו על הקונים שימצא למכונת האספרסו, מטחנת הבשר ואוסף ספרי האוכל. הקשר איתו נותק ולא חודש, עד שעזבתי את העיירה בדרכי דרומה. את החפצים שלא נמצא להם קונה, השארתי במקום שבו עמדו. שבעלי הבית החדשים יטחנו מרגריטות עד שיקפא להם המוח. כל מי שראו רצו לקנות את מסחטת ההדרים הידנית של זקסנברג. זקרתי לכיוונם אצבע.Flipped them the bird, כמו שאומרים.

בזמן שהתלבטתי בשאלה אם הגיעה הוויטרינה למקום מנוחתה האחרון, לא עלה בדעתי להתעניין בערכה הכספי. אף אחד לא דיבר עליה מעולם במונחים של כסף. אבל בשיחות טלפון עם בני משפחתי עלה שיש להם דעה רומנטית וסנטימנטלית לאוסף של סבא. משהו שבהקצנה מסוימת נשמע כמו, טובה ויטרינה אחת מעץ הולנדי עתיק מאב חי. זה נשמע דרמטי, אבל כך אני מרגיש.

במשפחה נורמלית ניתן היה לדון בזה, שכל אחד יעלה את טענותיו, אבל לא אצלנו. אפילו הייתי בקשר עם בעלי עניין מקומיים - כמה עצוב נראה לי להשאיר בערש הווספיות חפץ ששנים רבות שכן בו אוסף יודאיקה חשוב - אבל היה זה אבנר בני, שבשיחה נרגשת אחת שכנע אותי שיש דברים שפשוט לא נכון לעשות. הוא היה בעד שהוויטרינה תעמוד באחסון ארוך טווח מאשר תתגלגל לחנות עתיקות מקומית שאינה מבחינה בין סיר לילה חלוד לזה שבו השתין ג'ורג' וושינגטון.

המעבר איים לעלות כ־10% ממחיר הבית (נטו) בימים שבהם בתים במיין היו אטרקטיביים ונחטפו בבולמוס הבורחים מהעיר, ונטייתי לחסוך 1,000 דולר על הקופסה המיוחדת שנבנתה לוויטרינה ביום המעבר בחצר הבית, הצטיירה אחרי שיחתי עם אבנר כמגונה ביותר. יש לו רגשות חשופים והבנה אינסטינקטיבית של מצבים. קיבלתי במייל מידע וצילומים של אחיות קרובות של הוויטרינה, הולנד, המאה ה־18, עץ אגוז, מגירות, פיתוחים וציפויים, והבנתי שהייתי בדרך לטעות.

הסיפור האמיתי אחר לגמרי. אלה הדברים שנמצאים תחת אפך, שניבטים אליך כל יום, שאתה חולף על פניהם כמו על פני מצבה שחדלה לצער - שאינך רואה. על מדפים שונים בוויטרינה, עם המראות המכפילות אותם ועל יריעות קטיפה מערסלות, עמד מה שנותר מחלקי ביודאיקה של סבא ואוסף הארכיאולוגיה של אבא. ממש בהפתעה, במגירה התחתונה - הוויטרינה מחולקת לארון זכוכית ובסיס - מצאתי כלי כסף שטרם ירדתי לסוף דעתם. ופמוטים, קופסת בשמים וחנוכייה.

לא התעמקתי קודם בקשר בין אבי בעל המאפייה לארכיאולוג החובב. הוא קם לעבודה בארבע בבוקר ונרדם בצהריים עם "מעריב" על פניו בחדר השינה הקטן עם מזרן גומאוויר דק ומזגן. כשהוא ישן, אמי הגנה עליו בגופה.

היו בבית כ־30 ספרים, חלקם אלבומי הניצחון של מלחמת ששת הימים עם כריכות זמש, כל כרכי האנציקלופדיה העברית שיצאו עד אז, מהדורת "לאשה" של "אקסודוס" (לא קשה למצוא דמיון בין ארי בן כנען ואבי), "פרפר", שהצית את דמיונו של אבי, ו"שוטים מתים" של מריו פוזו, שהיה עבורו מדריך הישרדות. התקליטים היו ה"גשש החיוור", נוסטלגיה בסקצ'ים של חיים חפר, הגבעטרון (אמי הגיעה מ"ילדי טהרן" לקיבוץ גבע), אמליה רודריגז, אודטה, יוסי בנאי ואיב מונטאן. הכל בניגוד גמור לאיכות האומנות על הקירות.

מודע למגבלות חוק הארכיאולוגיה, יצא אבי לחולות, בעיקר אחרי סופה וגשם. הוא לא עבר על החוק ולא חפר. הוא היה רואה בחול חרסים שבורים, מטבעות מכוסות פטינה, זכוכיות שנצצו בקיר שגשם חשף אותו. לעתים הזיז בעדינות ובקצה נעלו ממצא שסקרן אותו. השלל היה דל למדי, כך הבנתי כאשר הוצאתי את האוסף מהוויטרינה וארזתי אותו בזהירות ואהבה שבה עוטפים בבית הטהרה את המת. המטבעות שניקה בלילות על השולחן במטבח - עם גפרורים בוערים, מיני חומצות מסירות ירוקת ומולל באצבעות זהירות נרות שמן שבירים - היו רומיות ויווניות עם דיוקנאות של קיסרים עזי מבט וחדי פרופיל. החיפוש אחרי שקל יהודי היה נחוש כמו אינדיאנה ג'ונס והגביע הקדוש.

השקלים המעטים שראיתי היו שמנים, כבדים, קווי המתאר שלהם מחוקים והצריכו דמיון רב כדי לזהות מנורות ואותיות בעברית עתיקה. לפעמים ניסה אבא לחצות את הנהר שגעש בינו ובין סבא, חמיו, ולהראות לו מטבע שמצא. בחצר הקדמית של הבית שאבא בנה מפיצויים על נכות שהאפייה גרמה לידו, הביט סבא במטבע ופמפם את מקטרתו. זה לא היה בליגה שלו.

פעם כשבאתי לבקר אותו מסן פרנסיסקו, הבאתי לו גלאי מתכות במתנה. נתתי לו את חולצת הג'ינס היפה שהייתה לי אי־פעם, והוא נראה בה כמו מיליון דולר. החולצה לא הייתה בארון כאשר מת. בחודשים האחרונים של מחלתו הסופנית התייצבתי אצלו. הוא חיכה לי בחצר בקסקט ובגדים שתלו עליו וסימן לי בידיו, לרוב לקיסריה. הוא חיפש חרסים ומטבעות עד הרגע האחרון. בדיעבד הבנתי שקיווה עדיין להיתקל באוצר. כיצד אני יודע? בשנה האחרונה לחייו נגמר לו הכסף. הוא ניסה למכור את אוסף הבולים הישראלי שלי. המחיר היה נמוך מדי ולא שווה את כאב הלב.

המסע למעמקי הוויטרינה עלה לי בבריאות. אין לי את ההבנה המולדת שהייתה לנעמי באריזת חפצים שבירים למסע ארוך. מרוב שחששתי, קניתי בערך את כל חומרי האריזה באמזון. את האוסף של אבא חילקתי לקופסאות קטנות שהרכבתי לבד והפריטים מונחים בהן כאתרוגים בצמר גפן. את חפצי היודאיקה הקטנים הנחתי בשקיות בד מרופדות ולקחתי איתי במכונית, לאן שלא יהיה. אם למדתי משהו מהמורשת המשפחתית, כאשר צריך לעזוב משום שהאויב בשער, חשוב להיות מוכן עם משהו קטן מנדל"ן, משהו שאינך משאיר מאחור, גם לא עבור חופן דולרים. אנשים כמונו חייבים להיות מסוגלים לזקק את ערכם לאובייקטים קטנים ביותר שאינם מכבידים על הבריחה.

לא הכל חייב להיות יהלומים באריזה רקטלית; אייטמים קטנים ששרדו עולמות בוערים ונותרו שלמים, כדאי שיהיו לידך במושב הנוסע, כמו ההוא שחצה את אמריקה עם מוחו של איינשטיין. לארוז בית חודשים נחשב עתה בעיניי כמסע מייסר אל מה שהיינו פעם; מי שידעו להבחין בין טוב ורע הלכו לעולמם ובמותם ציוו לנו את המוות; מי שנותרו לא השכילו לעמוד בציווי המינימלי המתקיים לכאורה בין ילדים והוריהם. זה לא רק מאכזב; זה שובר לב ברמה שקשה לתאר.

אמריקה עגומה הקיץ. כבר עכשיו ברור שיישברו שיאי חום פנומנליים. בעוד שבמחוזות אחרים מחכים לאירוע ספורט בסוף השבוע, באמריקה מחכים לטבח המוני בנשק אוטומטי. אינני מסוגל לכתוב יותר על ילדים מתים, על חוסר האונים והרשעות הפוליטית. כתבתי על סנדי הוק לפני עשר שנים ועל ה־AR־15 עם מחסניות גדולות ונואשתי. הקצב ההיפראקטיבי שבו מלעיטה אמריקה את אוקראינה בנשק כבד ומתוחכם מהליגה הראשונה, אינו נובע מאמפתיה אמיתית ודאגה הומנית לגורל תושביה. זה טוב לתעשיית הנשק; זה מעניק לג'ו ביידן את האופציה להיות "נשיא במלחמה", משהו שנשיאים נתלים בו כשצר להם. בתחנת הדלק בבלו היל שילמתי 70 דולר למכל דלק. כשהגעתי ב־2005 עלה מכל מלא 30 דולר.

אני קורא ספר שאינני יכול להסיר ממנו את עיניי. הוא מדברר אותי. המספר הוא אדם זקן שחייו היו מלאים אסונות. לדעתו, ההמצאות הגדולות והגילויים הגיאוגרפיים נולדו במקרה, לרוב משום שהממציא או חוקר העולמות תעו בדרכם. זה נכון גם לחיי. מעולם לא ראיתי מעבר לפינה או לגבעה הבאה. כך נולדו החיים במיין. אחת מאותן גחמות המתחפשות לאידיאל שבהמשך יש להגן עליו בחירוף נפש. האירועים והשינויים הגדולים לא היו מתוכננים והתרחשו באופן מפתיע ובלתי צפוי. זאת הבנה שמשאירה אותך צנוע. האופן שבו נמלטו לך החיים מהידיים. הייתי רוצה לטעון לאחריות על חיי, אבל לא עובר יום מבלי שאחווה אירוע שמשאיר אותי נתון לחסדי זרים.

כאשר הנגרית המומחית באה לבית כדי לבנות את הקופסה לוויטרינה במיומנות שעוררה בי קנאה, לא היה לי ספק שעשיתי את הדבר הנכון. השארתי במיין חתיכות גדולות מחיי. מישהו פסימי ונואש ממני היה מתייק את הפרק הארוך הזה כטוטל לוס. מכיוון שאני מספיד ונפרד מאז גיל 30 וכל יום המגיע אל סופו מפתיע אותי, אינני מחמיר עם עצמי.

אני יודע היכן אהיה בקיץ ולשם שמתי פעמיי. מעבר לזה, שום דבר אינו ברור. תכולת הבית בגרסת לייט נכנסה לאחסון ארוך. שמרתי לפטופ, בגדים שאני לובש בשוטף, אלכוהול שלא הייתה סיבה להשליך וגיטרה שאיני יכול לנגן בה. קוביד אינו מרפה, וכל אחד יודע שבסתיו תהיה פה עלייה בתחלואה ובתמותה.

מופרז בעיניי לחשוב על "העתיד". העתיד זה עכשיו. הקטליזטור הגדול הוא אינרציה והידיעה המובהקת שלעצור משמעו ליפול ולא לקום. אם הכל נראה בעיניי כאחד השירים היותר אישיים ונוגעים של דילן, זה משום שהוא אומר את הדברים טוב מאחרים: