פרצופה של המדינה | נתן זהבי

1. ביום שני בערב ישבתי מול הטלוויזיה וצפיתי במתרחש בבית הח"ככים המחוקקים - כנסת ישראל. ויתרתי על משחק הפלייאוף הראשון בכדורסל בין הפועל חולון לבני הרצליה וויתרתי על משחקים בליגת האומות בכדורגל. נעצתי עיניים במסך וצפיתי בנבחרי הציבור כשהם משחקים בחוקי המדינה. הם מקללים, מרימים ידיים איש על רעהו, דוחפים, צורחים ובה בעת מחפשים בזווית העין אם המצלמות קולטות אותם ואת פעילותם המבורכת למען עם ישראל.

אני מודה על האמת שהתפללתי שסדרני הכנסת לא יצליחו להשתלט על המהומה ושתהיה תגרה בריאה, עם צילומי תקריב של מכות, אגרופים, שריטות, מריטת שערות ואולי אפילו עקירת מושבים והטחתם איש בראשו של רעהו. התפילה לא נענתה.

ראש הממשלה נפתלי בנט ושותפו, ראש הממשלה החליפי יאיר לפיד, זוכים מצד חברי הכנסת מהאופוזיציה לכינויים בסגנון "נוכל", "פושע", "גנב". הבוס של אנשי הצד השני, בנימין נתניהו, הוא נאשם בפלילים. משפטו מתנהל בימים אלו בבית המשפט המחוזי. השותף הבכיר שלו בכנסת ואחד מתומכיו הראשיים הוא עבריין מורשע שחזר לכנסת אחרי שריצה עונש מאסר, שותף אחר הורשע בתמיכה בארגון טרור יהודי, ועוד כמה שותפים בכירים היו בחקירות ובהליכים משפטיים.

זה נראה רע, זה נשמע רע, זה מרגיש רע. בערוצי הטלוויזיה הפרשנים מפרשנים בשידור חי מבניין בית הח"ככים. כל ח"ככ שמזדמן לעמדת השידור, מפלצן פרשנות מלווה דברי בלע על הצד השני של המפה הפוליטית. הפרשנים מתמוגגים, והמגיש באולפן נהנה מזמן שידור שלא היה מתוכנן בשל חשיבות העניין הפוליטי. תוכניות הבידור נדחקות הצדה, והדיווחים על לשעברית של "הישרדות וי־איי־פי" שקנתה חתול סיאמי עיוור ועל הדוגמנית שעזבה את הזמר א' ועברה לחיקו של הדוגמן ש', נדחים עד שיסתיים המופע בכנסת. הצהוב של עולם הבידור עושה כבוד לצהוב של העולם הפוליטי.

הח"ככ ניר אורבך מזנק לעברו של הח"ככ מאזן גנאים בצרחות ואגרופים מונפים. איימן עודה ואחמד טיבי מזנקים ממושביהם לכיוון הכמעט קטטה, וסדרני הכנסת יוצרים חומה ביניהם. הפועל חולון ניצחה במשחק הראשון את בני הרצליה, צרפת נפרדה בתיקו 1-1 מקרואטיה, בכנסת "הימין" גבר על "המרכז־שמאל" 52-58 בהצבעה על הארכת תוקפן של התקנות לשעת חירום ביהודה ושומרון. אחד מליצני הכנסת זימר "אוויר הרים צלול כיין וריח של בחירות". הדובר של ראש הממשלה נפתלי בנט התפטר. זו ההתפטרות הרביעית של בכירים בלשכה בשבועות האחרונים. ליכודניקים מאושרים שרים לבנט את "בדד" של זהר ארגוב.

גם לי בא לשיר. אני מבקש מד"ר גוגל את המילים של "פרצופה של המדינה", שחיבר יאיר ניצני ושרים חברי להקת תיסלם, ומוצא את עצמי יושב על הכורסה ושר:

הוא יצא בבוקרו של יום קיץ מתיש
נשק לאישה, חצה את הכביש
מכונית מטופחת, נהג מיומן
שועטים לבירה - יום חדש לעסקן הקטן.

מחייג בנסיעה - ענייני מפלגה
ודואג לחלקו בפרוסת העוגה
השיחה קולחת, הובטחו לו דברים
כבר שנים שהוא לא מייצג בוחרים
מסמכים לעיון, תקציבים לפיתוח
ועשן הסיגר לחלון הפתוח
הוא אומר לחבר מפלגה "רגע, גדליה
אולי תהיה השגריר באוסטרליה"

הוא משקיף אל הנוף, למדינה שאהב
אז מה אם בדרך שיקר וגנב
פניו משתקפים בחלון בפינה
הפרצוף שלו הוא
פרצופה של המדינה

מסדרונות השררה וקומות בירוקרטיה
תקציבים לישיבות על חשבון האינפלציה
הוא קיצץ בדקה שלושה מפעלים
וארבע מאות איש הפכו מובטלים

מדרימים במכונית - וילונות כחלחלים
הוא קופץ לביקור הורים שכולים
הוא שכח שהטיף בעד מלחמה
הפרצוף שלו הוא
פרצופה של המדינה
 
הוא חשוב, מקורב, והוא יהיה ויהי מה
זה הוא שיחליט אם תהיה מלחמה
זה הוא שיקבע את חינוך ילדיך
הוא יקבע נהלים, אתה תצא מכליך

בלהט נואם לקהל מתרגש
אדמה גואלים במגל וחרמש
הצביעו נכון, ואני מבקש...
תנו לי כוח
תנו לצרוח
מה שבא לי
כי הייתה לי
ארץ זבת חלב
נגנו עכשיו...

ואני לא מבין מה השתנה?
אם אני האידיוט היחיד במדינה
שחרד למחר וחולם עלי זית
ורוצה להרגיש שכאן זה הבית?

מלטף את פנייך ומשקיף לחלון
ואת מחייכת מתוך החלום
אוהב שאת ככה ולא משתנה
החיוך שלך הוא
פרצופה של המדינה

אני ממשיך לפזם "פרצופה של המדינה", ולנגד עיניי הנעצמות משייטים איתמר בן גביר, בצלאל סמוטריץ', גלית דיסטל אטבריאן, מאי גולן. ואז, פתאום מגיחה מאי־שם העסקנית הדרום תל אביבית שפי פז, שמצייצת בטוויטר אחרי שראתה ילדים שחורים משתכשכים במי בריכה בדרום תל אביב שהם "מלאכי חבלה". אני פוקח את העיניים מבוהל. על כוננית הספרים שלצדי אני רואה את אחת מחוברות השירה של המשורר א. שיין. על שער החוברת כתוב: "שירה באה מהלב, פוליטיקה באה מהתחת". גאוני.

2. אחרי מותו של אורי זוהר פנו אליי כל ערוצי הטלוויזיה ושאלו אם אני רוצה להתראיין. סירבתי. בשנים האחרונות אני לא אוהב להתראיין, ופונים אליי הרבה. אחרי שהרבה אנשים שאלו למה אינני כותב על זוהר, כתבתי פוסט בפייסבוק שאני לא כותב כי במקורותינו כתוב שאין מדברים סרה במתים.

גם כשנשאלתי על ידי עורך המוסף אם אכתוב על אורי, השבתי בשלילה. אבל בלילה באו אליי בחלום כמה אירועים ואנשים שטלטלו אותי. מונה זילברשטיין הייתה הראשונה.

מאוד אהבתי את מונה. היינו ידידים טובים, עשינו בדיזנגוף כל מיני תעלולים ושטויות של גיל הנעורים. ראיתי אותה הולכת ומידרדרת. התמונה שהופיעה לי בחלום הייתה תמונת זיכרון.

ראיתי אותה יום אחד יוצאת מהשירותים של קפה פינתי בדיזנגוף פינת פרישמן. היא בקושי עמדה על הרגליים, עשתה שני צעדים ונפלה. היה לה מזרק תקוע ביד. ראיתי אותה מחרחרת, רועדת, חשבתי שהיא מתה לנגד עיניי. אמבולנס פינה אותה לבית חולים. היא הלכה לעוד גמילה, הלכה וחזרה, וחזרה להשתמש.

יום אחד ראיתי אותה הולכת מסטולית חבוקה בזרועותיו של העבריין דוד צלניק, המכונה "ראש". עבריין אלים שהיה באותם ימים סוחר סמים וקיבל תפקיד בסרט "עיניים גדולות". הודות לאורי זוהר זכה צלניק להיות "כוכב הבוהמה". "ראש", שחי את רוב חייו הבוגרים בחברת עבריינים, הסתכסך עם חלק מהם. כמה פעמים ניסו "למחוק" אותו, אבל הוא הצליח להתחמק.