כשהייתי ילדה, מצאתי בספרייה של ההורים שלי ספר שמספר על מקומות תיירותיים בארץ, מהקצה הדרומי עד הצפוני. הייתי מדפדפת בו ומפנטזת שאני כבר גדולה, יושבת על ספסל כל פעם בקצה אחר של המדינה, על שפת נחל או מתחת לעץ האחרון לפני הגבול, ובוהה בנוף. הנוף שמעבר לקו שציירו ביניהם מדינות. הנוף מעבר לקו הקצה. סוף העולם שמאלה, גרסת המציאות.
פעם, כשהקצה הצפוני של ישראל, זה שגובל בסוריה ולבנון, נראה לי המפחיד ביותר, כשחשבתי שאי אפשר למצוא בשדות הפסטורליים שלו שקט אמיתי, התנחמתי במדבר. זה היה בשנים שבהן גם בסוף העולם סיני ובבואכה העוטף לא היה אלמנט של פחד.
יום לפני שפרץ מבצע צוק איתן, הייתי בבית הארחה מקסים בקיבוץ צפוני. רוחות מלחמה לא נשבו שם בכלל, אבל בגלל המתיחות, בטיול הלילי שעשינו ליד גדר הגבול כל רשרוש בשדה הקפיץ אותנו. תמיד תהיתי איך חיים אנשים שבחרו לעקור את עצמם מאזור בטוח ועברו בעקבות הלב לבנות את ביתם במה שנראה על פניו כמקום השקט והפסטורלי ביותר בעולם, אבל בפועל הוא יושב על אדמת לבה מבעבעת, שעלולה להתפרץ בכל רגע. מה זה באמת עושה לנפש והאם הרעש והסטרס בעיר עושים את אותו הדבר?
בני אדם שהולכים על הקצה תמיד ריתקו אותי. אני מחפשת אותם ורוצה לשמוע עוד ועוד על הסיפור שלהם, ובעיקר מנסה להבין אם גם בי יש אומץ לבחון את הגבולות האישיים שלי, עד לנקודה שבה אפשר להביט אל המעבר. מעבר לגבול דמיוני או קיים.
פעם חשבתי שכן, היום אני לא ממש בטוחה. אומרים שככל שמתבגרים, מחפשים יותר יציבות ופחות ריגושים. שאם הריגוש נותר בנפש, אז הנפש מחפשת את הדרכים היצירתיות שלה לעוף כמו ציפור, אם לא בגוף אז לפחות בראש ובלב.
לא מזמן חיפשתי שוב לברוח. יש תקופות כאלה, סביבות יום ההולדת שלי, שאין לי כוח לכלום ומתחשק לי להתבודד. לכתוב ולבהות בנקודה דמיונית, להשקיט את גלגלי המוח.
חבר שאחד מתחביביו הוא גם למצוא מקומות מבודדים בטבע ולשתות בהם קפה, הראה לי מודעה על בית קפה בעזוז, מושב דרומי שגרות בו רק 17 משפחות. פנטזנו שיום אחד, כשנצליח למצוא זמן, נעשה שם וויקנד - כל אחד ומשפחתו. הזמן עוד לא נמצא. מפעם לפעם אני נכנסת ומסתכלת על תמונות, ותוהה אם באמת יהיה לי שם שקט גם בפנים.
"את יודעת", הוא אמר לי, "דווקא אנשים כמונו, שצריכים להתבודד מדי פעם, חייבים לגור בעיר. קל יותר להתבודד בעיר, להיטמע ברעש ובהמון, להסתובב כאילו אף אחד לא מכיר אותך גם אם זה בשכונה, וגם אם אתה במקרה מישהו מפורסם".
אף פעם לא חשבתי על זה שיש משהו בעיר סואנת שמאפשר לך להתבודד באמת. לא לראות את השכנים הכי קרובים אלייך לפעמים שבועות ואפילו חודשים. לא להחליף מילה עם אדם שגר דלת לידך אלא רק אם במקרה נקלעתם לשהייה משותפת בחדר מדרגות, אפילו לעבור למדרכה השנייה באגביות אם מישהו בא מולך ולא בא לך עליו.
"כשאתה גר ביישוב בודד, יש לך מחויבויות", הוא המשיך וסיפר איך הוא ואשתו עברו ועדת קבלה לאחד המושבים בדרום, ואז הבינו שהם לא יצליחו להתבודד אף פעם במקום שבו אדם זקוק לזולת כדי להתקיים, במקום שבו אין מנוס אלא להתנדב ולקחת חלק בכל מה שהאחר צריך. כי לומר שאין שם וולט הוא בעצם אמירה שמחליפה את - אין שום דבר בסביבה מלבד השכנים שלך, שגם אותם צריך לבחור בקפידה.
אז השתכנעתי. אני צריכה רק קפה בלב מדבר, להחליף סיפור או שניים ולחזור הביתה, לרעש שלי. הרעש העירוני שלפעמים יכול להיות הכי בודד בעולם, אבל גם הכי מענג. ובזמן שאני שוכבת על הספה באמצע הלילה וסופרת כבשים לצליליה המונוטוניים של המקדחה העצומה שחופרת את מנהרת הרכבת, אני נזכרת שאמא שלי סיפרה לי לא מזמן איך אמא שלה, סבתא שלי, שחיה בתוך כלוב של גבולות, אמרה לה פעם שהיא כמו ציפור. אז זה כנראה גנטי. בסך הכל יש לי מזל. אם יש אצלי עדיין גבולות, הם בשליטתי, וכנראה שגם מסיבה מסוימת ולא ברורה לעין הם עדיין נמצאים שם מבחירה.