לתרגיל צה"ל שהסתיים לאחרונה היו שתי מטרות. האחת חסרת ערך והיתכנות: הכנות לתקיפה באיראן; השנייה בעלת חשיבות מכרעת: תרגול צה"ל למלחמה בו־זמנית בכמה חזיתות. הנחת העבודה היא שצה"ל חייב להיות מוכן ללחימה, משום שחימום גזרה אחת עשוי להבעיר גזרות נוספות (לבנון, סוריה, איראן, עזה והגדה) ומשום שהסכנה הזו קיימת ומתגברת ככל שהממשלה ממשיכה לסרב לכל הסדר מדיני או חלקי (הפסקת אש או שביתת נשק) בכל אחת מאותן חזיתות.

התרגיל שנועד לדמות מלחמה לחיסול חיזבאללה או למנוע מאיראן נשק גרעיני הוא קשקוש. התרגיל נועד להתמודד עם מלחמה רב־חזיתית שנובעת מחולשת הממשלה ללכת להסדרים. השאלות הן: (1) האם צה"ל מוכן למלחמה כוללת? (2) איך צה"ל מתכוון לנהל את המלחמה כזו?

לשאלה הראשונה אין לי תשובה או יכולת לפשר בין האלוף במיל' יצחק בריק, שטוען שצה"ל מדשדש, ובין הרמטכ"ל אביב כוכבי, שמצהיר מוכנים תמיד אנחנו.

לא משום שהכוחות בתרגיל לא פעלו או כן פעלו כמתוכנן, אלא משום שיש גורמים נוספים: רוח לחימה, קונצנזוס לאומי, יכולת האויב, תגובת העולם וכשל אישי של רמטכ"ל שנכנע לצבא הסרוג של אלאור אזריה. סוג של חרפה ופגיעה במסגרת הצבאית. השאלה השנייה, כיצד תנוהל המלחמה, היא בעייתית. במקרה שהלחימה לא תתנהל על פי תרחישי התרגיל וצה"ל "ייתקע" כמו במבצעים קודמים, הדילמה תהיה: האם כדי להכריע את המלחמה צה"ל יעבור מתמרון קרקעי בלחימה בחיזבאללה או בחמאס להפצצות תשתיות ואוכלוסייה אזרחית? הפצצות אוכלוסייה הן עניין מתועב למדי, אנושית ומוסרית. מבחינה פוליטית מדובר בברירת מחדל: ניאלץ להרוג על כל חייל שלנו מאות משלהם.

תזכורת הכרחית: ב־2002, אחרי רצף פיגועי דמים, הפעיל צה"ל בתמרון קרקעי אוגדה פלוס במבצע חומת מגן בג'נין. נהרגו 30 חיילים שלנו וכ־500 שלהם. הלקח? אש מנגד במבצעים הבאים, ולך דע אם מחר לא יכניסו לגדה מסוקי קרב (יש כוונה כזו). בלבנון (2006) תוכנן תמרון קרקעי יומרני למדי: אוגדה אחת עולה ממזרח ונעה מערבה לאורך הליטני, אוגדה נוספת עולה מדרום על ציר החוף עד הליטני, פוגשת באוגדה שמגיעה ממזרח וסוגרת את דרום לבנון תחת שליטה ישראלית, כאשר מיליון פליטים לוחצים על צווארי חיזבאללה בפרברי ביירות. זה נגמר בנסיגה רבתי.

במהלך 2008, 2012, 2014 ו־2021 נערכו ארבעה מבצעים ברצועה תוך תמרון קרקעי מוגבל. התוספת הייתה הפצצות בריכוזי אוכלוסייה, ולך דע אם הפצצה יעני נקודתית לא תהיה ברירת המחדל אם ניקלע למלחמה רבתי. גם במקרה הזה ברור שננצח בקרב ונפסיד במערכה שמעבר לספירת גולגולות ונפנוף דגלי ישראל בשטח אויב. ביום כיפור 1973 עמדה בפני הממשלה הברירה בין מכת נגד מקְדימה לבין ספיגת מכה מצרית־סורית בכוחות צה"ל בקו הראשון.

הממשלה בחרה לוותר על מכה מקדימה ולספוג אבידות. התוצאות הצבאיות בשטח במלחמת יום כיפור היו ניצחון מזהיר, אך בפועל זה היה הכישלון הכבד ביותר במלחמות ישראל. אומנם העתקנו את המלחמה לשטח האויב בתמרון קרקעי והגענו 70 ק"מ מטווח תותחים מדמשק ו־110 ק"מ מקהיר. אלא שאפקט חללים ושבויים שלא "תורגל" במספרים האלה הפך ניצחון צבאי לתבוסה לאומית.

אגואיזם של הישרדות

לפני שבוע, על רקע התרגיל הגדול, נפגש נפתלי בנט עם ראש סבא"א והזהיר־איים כי "ישראל שומרת לעצמה את הזכות לפעולה נגד איראן כדי לבלום את תוכניתה הגרעינית". אלא שלא בנט, לא בנימין נתניהו ואפילו לא בצלאל סמוטריץ' יקבעו אם צה"ל יתקוף, אלא שר הביטחון, שמייצג את צה"ל וחיל האוויר. השבוע אמר גנץ בישיבת סיעה כי "מה שירחיק את איראן מהמשך ההתקדמות בהעשרה ובפיתוח פצצה גרעינית, הן פעולות נחושות של הקהילה הבינלאומית". דעתו של כוכבי במקרה הזה רלוונטית פחות מדעת מפקד חיל האוויר שנושא גבנון של חוסר נחת פנים־חילי בגין הפצצות אזרחיות בעזה.

בתרגיל הגדול, כשמטוסי חיל האוויר מסובבים את קפריסין והכתבים הצבאיים מודדים ומסבירים שמדובר בגיחה לאיראן, צריך להקשיב למפקד חיל האוויר עמיקם נורקין. לא כאשר נכנס לג'וב, אז כל מח"א טרי מתנפח ומצהיר שחיל האוויר יכול לעשות הכל - רק שייתנו את הפקודה. בראיון פרידה אמר נורקין: "אנחנו עובדים על מה שאנחנו יכולים לעשות ועל מה שאנחנו לא יכולים לעשות (...) חיל האוויר אומר מה הוא מסוגל, ובכך הוא קובע את מדיניות הממשלה בכל החזיתות".

כדי לחדד מסביר תא"ל עמית סער, ראש אגף מחקר נוכחי באמ"ן: "אסור לנו לשכוח שאיראן היא מדינה ענקית, והיא רחוקה, ולפעול שם זה לא כמו לפעול פה, במעגל הראשון. זה דורש יכולות אחרות, והצדדים מבינים שפעולות גלויות אחד מול השני יביאו אותנו מהר מאוד להסלמה".
ועדיין, גם בימים אלה, צה"ל ממשיך במדיניות מוחמד אבו עלי: "מרחף כמו פרפר ועוקץ כמו צרעה". בשטח מדובר בהליכה על הסף בפיגועים באיראן, סוריה ולבנון. עד היום ניהול הסיכונים הזה עבד, לא חטפנו מכה אנושה ולא נגררנו למלחמה אזורית. עדיין. ועדיין, המפתח לשינוי הוא בידי ממשלת השינוי וראש הממשלה. בנט של מבצע צוק איתן היה חבר קבינט והוא תבע מצה"ל להמשיך בלחימה. הרמטכ"ל דאז גנץ הרגיע אותו ואת גיבורי המלל של נתניהו עם צפי הקורבנות שלנו, והדרישה להמשיך בלחימה נבלמה על סף בתי הקברות.

עכשיו בנט הוא ראש הממשלה ש"מחויב" לחסל את הגרעין האיראני. שר הביטחון שלו גנץ הוא חייל כל חייו והוא ייצג את חיל האוויר, אמ"ן וארה"ב. אם בנט מחפש עכשיו חבל הצלה, אפילו ברמת הלגסי הפרטי, הוא עדיין יכול לבצע פעולה דרמטית שיש לה בונוס היסטורי ואולי גם אלקטורלי. ללכת על שינוי דרמטי במדיניות חמש החזיתות המדממות. יש לו מספיק ידיים להעביר עכשיו כל החלטה בכיוון הזה, וזה מבטיח לו יציבות מצד הערבית המשותפת עד סוף הקדנציה שלו, או לפחות עד סופו הפוליטי.

בינתיים, חובה על צה"ל לתחזק צבא שיוכל לנהל לחימה בו־זמנית בחמש החזיתות, וחובה על כל אזרחי המדינה, כולל ערבים, לתמוך בצה"ל חזק מטעמי הישרדות אישית, כלכלית וסביבתית. אני מניח שהסיבה היא אותו מרכיב אנושי הקרוי אגואיזם של הישרדות. ואם נקלענו באורח טרגי לשדה קטל שמשמעותו או אנחנו או הם, אז אנחנו.