ממשלת בנט יצאה לדרך חרף העובדה שלא הייתה לה כל היתכנות פוליטית. זוהי ממשלה שמהרגע הראשון תפקדה כממשלת מעבר בחצי קלאץ', וכיום כבר מתפקדת כממשלת מעבר לכל דבר, למעט ההכרזה הפורמלית. ככזו, היא סובלת מכל החסרונות של ממשלת מעבר, ללא היתרונות שלה.
החסרונות הם שאיש משריה לא מתכנן לטווח הארוך. כל מרכיביה פוזלים אל הבחירות המתקרבות, ומבקשים לרצות את ציבור בוחריהם ולהציג הישגי אינסטנט. כל מפלגה עושה את החשבון הפוליטי הצר שלה, והממשלה אינה מתפקדת בממלכתיות ומתוך ראייה כוללת של טובת המדינה והציבור כולו.
התוצאה היא שבעיות הליבה נותרות ללא טיפול הולם. האלימות והלאומנות בחברה הערבית גואות, מחירי הדיור מאמירים, האינפלציה מכה בכיסנו, ויוקר המחיה טופח על פרצופנו. הדבר היחיד ששומר על יציבות הוא הפקקים, שהופכים את חיי הנהגים לסיוט מתמשך. יתרונה של ממשלת מעבר הוא יכולתה לפעול ללא חשש מבחירות, אבל ממשלת המעבר של נפתלי בנט לא נהנית גם מהיתרון הזה. להפך, היא פועלת מתוך חשש ממאיר מהתפוררות הקואליציה ונפילתה.
חוסר המשילות יחד עם העובדה שאין עדיין 61 חברי כנסת להקמת ממשלה חלופית או להקדמת הבחירות מבטיחים שהממשלה תמשיך לקרטע ולעסוק כל העת בכיבוי שריפות ובהישרדות. אך למרות חטא לידתה ותפקודה הירוד – במובן מסוים, טוב שממשלת בנט באה לעולם.
יש לא מעט מרוויחים מקיומה. ראשית – בנימין נתניהו. אחרי שנים ארוכות של חיים בתוך סיר לחץ שלא היה כדוגמתו, הוא ומשפחתו זכו לחופשת התרעננות. נולד לו זמן להתאוורר ולנהל את משפטו. זמן לבלות עם משפחתו, מחוץ לאור הזרקורים. זמן לטעון מצברים וליהנות מהאהבה והנאמנות שרוחש לו ציבור ענק בישראל.
בזמן הזה רבים נחשפו לגילויים במשפט נתניהו והבינו שמערכת המשפט גזלה מהם את בחירתם הדמוקרטית. הם הבינו שמישהו טינף את פתקי ההצבעה. שגם אם אמצעי התקשורת שכנעו אותם שתחת האותיות מחל כתוב "הליכוד בראשות הנאשם בנימין נתניהו", הרי שהמילה "הנאשם" נאנסה לתוך התודעה שלהם. חלק מהציבור התפכח. הוא מבין ששוחד לא היה כאן. שלא מדובר בשחור ולבן ואפילו לא באפור. חלק הופתעו לגלות שמי שהתהלך באזור האפור היו דווקא חוקרי המשטרה ונציגי הפרקליטות שליוו את תיקי האלפים, ושלפעמים האפור הזה היה שחור מאוד.
אבל יותר מנתניהו עצמו ומאותו ציבור שזנח אותו בגלל כתבי האישום ומכה עכשיו על חטא – ממשלת בנט עשתה חסד עם המערכת הפוליטית בכללותה. למעשה, היא אפשרה למערכת, שהתנוונה כמעט לחלוטין, לבצע אתחול מחדש וחזרה לשפיות פוליטית. הפוליטיקאים היו זקוקים לממשלה הזו כדי לחזור להיות נציגי ציבור, להשיל מעליהם שכבות של אופורטוניזם טהור, לאמן את שרירי הקואליציה־אופוזיציה שעליהם מושתת המשחק הדמוקרטי ולפעול מתוך הראש ולא מתוך אימפולסיביות רגשית ילדותית.
ממשלת לקח
ממשלת בנט מתחה את הגמישות הפוליטית עד למקסימום, והמערכת הפוליטית גילתה שהאלסטיות שלה מוגבלת. הקרעים בקואליציה הבלתי אפשרית הזו – שהדבק שלה הוא וואנביזם ורל"ביזם (רק לא ביביזם) – לא יאפשרו לה שרידות לאורך ימים. כנסת ישראל מלאה באנשים שכל אחד מהם רוצה להיות ראש ממשלה. מה שנורא הוא שכל אחד מהם בטוח שהוא ראוי ומתאים להיות ראש ממשלה. ממשלת בנט, שנהנתה מחסינות דיפלומטית יוצאת דופן באמצעי התקשורת, חשפה עד כמה קשה להיות ראש ממשלה בישראל.
לנתניהו לקח 12 שנים לשחוק את כושר התמרון הפוליטי עד לנקודה שזה עלה לו בחוסר אמון מוחלט מצד הפוליטיקאים. הוא שילם על כך מחיר. עכשיו מתברר גם לאחרון הפוליטיקאים עד כמה קשה ליצור מרחב תמרון בתוך מערכת פוליטית מקוטבת ומורכבת כמו זו שפועלת בכנסת ישראל. וכאשר את מרחב התמרון הזה צריך לשמר מול מערכת משפט רדפנית ותקשורת עוינת שמבקשת להחריב את שלטונך ולהעביר את השרביט ליריביך הפוליטיים – זה כמעט בלתי אפשרי.
למרות זאת, נתניהו שרד בשלטון שנים ארוכות, ואילו בנט־לפיד, הזוכים לטיפול תקשורתי בכפפות של משי – נשאבים לתוך הלחצים הפוליטיים הצולבים ונותרים ללא מרחב תמרון תוך זמן קצר. כל מי שעיניו נשואות אל הכיסא בלשכת ראש הממשלה – מקבל כיום שיעור בענווה. נתניהו הגיע אל הכיסא הזה לאחר ניסיון של קדנציה שגאלה אותו מנאיביות ולימדה אותו פרק בהלכות גמישות המערכת. את השיעור שלו הוא קיבל בשנת 1999 כאשר חזר עם הסכמי וואי מארה"ב, וגילה להפתעתו שיש מי שמחויבותם האידיאולוגית גוברת על מחויבותם הפוליטית. אני עצמי הייתי אחד מאנשי חזית ארץ ישראל שהובילו לנפילת ממשלתו הראשונה.
כשעלה נתניהו לשלטון בפעם השנייה, הוא הבין את גבולות הגזרה. הוא נמנע לאורך כל שנות שלטונו מאז מלאתגר את הצד הימני של המפה הפוליטית. אף פוליטיקאי לא יכול לשרוד בישראל מספיק זמן בכיסא ראש הממשלה, אם הוא יורק לבאר שהעלתה אותו לשלטון. בנט ירק לבאר הזו מרגע התנחלותו על כס ראש הממשלה. יריקה מובנית. גם עם רוח גבית מהתקשורת ואפילו עם סופה גבית הוא לא יכול להתרומם פוליטית מכף הקלע שאליה הוא תמרן את עצמו. האם היה עליו לוותר על המלוכה ואפילו להסתכן בהפרת "ההבטחה הליבתית" שלא יהיו בחירות חמישיות? התשובה היא כן. חד־משמעית. אבל טוב שהוא בחר אחרת. ממשלתו היא ממשלת לקח.
הלקח הפוליטי הכי חשוב הוא הלקח הכי מוכר: מה שרואים משם לא רואים מכאן. רק שהפעם לא מדובר בראיית החזון הנכון למדינת ישראל. הפעם מדובר רק על התבונה הפוליטית. כל מי ששופטים את נתניהו על הבטחות פוליטיות שלא הצליח לממש או על מחירים פוליטיים שנאלץ לשלם למען שמירה על שלמות הקואליציה – מבין עכשיו שכנראה לא הייתה לו אלטרנטיבה.
אם נתבונן בתנאי ההתחלה של ממשלות נתניהו, הן מבחינת תוצאות הבחירות ומבנה הגושים בכנסת והן מבחינת הלחץ התקשורתי והמערכות שפעלו נגדו – נלמד להעריך אותו לא רק על ההישגים שהביא למדינת ישראל, אלא גם על האופן שבו התנהל בזירה הפוליטית.
מי שהיטיב להגדיר זאת היה יצחק שמיר, כשאמר שלמען ארץ ישראל מותר לשקר. אפשר להתווכח על הצורך בהשמעת צירוף המילים "מותר לשקר" מפי ראש ממשלה, אבל שמיר צדק בהציבו את ארץ ישראל מעל כל ערך אחר. על כל פנים, על דבר אחד אין ויכוח: מה שאסור זה לעשות שקר בנפשך האידיאולוגית כדי לזכות בכיסא ראש הממשלה.