הרטוריקה של נפתלי בנט שייכת למערכה הפוליטית, לא למערכה הנמשכת של ישראל מול איראן. "שנת מפנה", כך כינה את השנה החולפת. גם אם דייק, וזו אכן שנת מפנה בהיבט האסטרטגי והמבצעי, זו אינה שנת מפנה ברמת הפטפטת. לא מפנה מספיק. בנימין נתניהו נטה להפליג בדבריו בענייני איראן בכל עת שהדבר שירת אותו פוליטית. עכשיו מסתבר שגם נפתלי בנט נוטה לזה. קורלציה חשודה מתגלה בין הבחירות המתקרבות ובין עוצמת האיום המתגבר.
הנה המפנה: "ימי החסינות, בהם איראן פוגעת שוב ושוב בישראל ומפיצה טרור באמצעות שלוחותיה באזור, אבל נשארת ללא פגע – תמו". אכן, בזה ישראל העלתה הילוך, כניסוחו של בנט. האיראנים מבינים שיספגו גם בביתם שלהם, ולא רק בחצרות אחוריות כמו סוריה ולבנון. נוח להם לפעול באמצעות שליחים, פחות נוח להם לסכן את עצמם. ישראל מתעקשת: אם תמשיכו בדרככם, תסכנו גם את עצמכם. ישראל מזהירה: נפעל גם בתוככי איראן. מזהירה במעשים – כך לפי פרסומים זרים.
ואשר על כן, הדיבורים רובם מיותרים. פיצוץ מסתורי בטהרן מבהיר לאיראנים את מה שרצוי להבהיר. דברי רהב בוועדת החוץ והביטחון לא מבהירים אלא מבעירים. הם מאלצים את האיראנים להגיב בדברי רהב משלהם, ובהמשך, מן הסתם, גם במימוש של חלקם. לא, הם כנראה לא "ישטחו את תל אביב וחיפה", כפי שהזהיר השבוע אחד ממפקדי הצבא האיראני - אבל נזק הם יכולים לגרום. ובנט, שבידו האחת שולח להם מסר של ריסון, שולח בידו השנייה מסר שכמעט כופה עליהם תגובה.
זה לא היה שבוע מוצלח לבנט, אבל דווקא בזירה האיראנית חלה התקדמות חיובית שלא הייתה סיבה לקלקל. אומנם אין דבר מעורר פיהוק, בקוראים ובכותבים, יותר מהסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א), ובכל זאת, למהלך שעשתה השבוע, כאשר מתחה ביקורת על איראן, וקבעה במפורש שאיננה מוסרת הסברים סבירים לשרידי אורניום שהתגלו היכן שלא היו אמורים להיות, תהיה השפעה מתגלגלת שקשה לחזות את סופה. זה יכול להוביל לעוד סנקציות. זה בהחלט מסבך את המו"מ להסכם, ומקשה על המעצמות להתעלם ממסכת השקרים של טהרן. כבר יש לה, פרסמו האמריקאים, מספיק חומר בקיע לשלוש פצצות. זה מחייב דיוק: החומר קיים, ההעשרה עוד לא עלתה לרמת פצצה. 60%, ולא 90%. כמה זמן ייקח לה לעלות גם את המדרגה הזאת? כנראה שלא יותר מכמה ימים. אם תחליט לשבור את הכלים.
האם תחליט לשבור את הכלים? המערכה הנמשכת מחזקת את התחושה שהאתגר האיראני איננו אתגר שסופו יום דין קטסטרופלי, שמועדו מתקרב משעה לשעה. לא השטחה של תל אביב, ולא מחיקה של טהרן. זהו אתגר של התשה הדדית, משחק על נקודות, ובלי שופט שישרוק לסיום. באיראן מקווים שבסוף ישראל תישחק, עד שבירה. בישראל מקווים שבסוף איראן - או ליתר דיוק, משטרה הדכאני - יישחק, עד שבירה. תמונת ראי של ציפיות, תמונת ראי של פעולות. שח בלי אפשרות למט.
בעיה של מי
שווה להקשיב לדבריו של שר החוץ של הודו בשבוע שעבר בכנס בברטיסלבה, ואולי גם לחשוב עליהם. מה לנו ולזה? מה לנו ולהודו הרחוקה, מה לנו ולברטיסלבה הנידחת? הנה מה שאמר: "הגיע הזמן שאירופה תתבגר מהמצב התודעתי שבו כאילו הבעיות של אירופה הן הבעיות של העולם".
ואולי, בתרגום לישראלית: הגיע הזמן שגם אנחנו נתבגר מהמצב התודעתי שבו כאילו הבעיות של ישראל הן הבעיות של העולם.
שר החוץ ההודי הכחיש דיווחים שעל פיהם סוחרים של מדינתו מלבינים נפט רוסי בדרך לשוקי העולם. הודו לא משמשת כסוכנת של רוסיה, ומצד שני, גם לא נלהבת לשתף פעולה עם משטר הסנקציות שהאמריקאים והאירופים השיתו על הרוסים בגלל הפלישה לאוקראינה.
הנה, זה ההסבר: בעיני ההודים, עברו הימים שבהם בעיה של אירופה הייתה בהכרח בעיה של כל העולם. בעיני ההודים, הפלישה הרוסית לאוקראינה היא בעיה אירופית. שיפתרו אותה האירופים. לפני שנתיים, הזכיר שר החוץ, כאשר סין שלחה כוחות לתקוף בגבול ההודי, לאירופים לא היה עניין מיוחד להתערב במשבר. באותו אופן, גם להודו אין עניין להתערב. כי או שכל הבעיות הן בעיות של כולם, או שכל בעיה מעניינת רק את מי שמתגורר בסביבה. ואוקראינה לא בסביבה.
כמובן, גם איראן לא בדיוק בסביבה. בעצם, במקרה של הודו, היא קצת יותר בסביבה. ההיסטוריה של הודו, מעורפלת ככל שתהיה, שזורה בהיסטוריה של איראן. אבל במקרה של סין, איראן קצת פחות קרובה, ובמקרה של ארה"ב, בכלל לא קרובה. מה שמחייב לשאול: של מי הבעיה האיראנית? מה למדינות רחוקות ולאיראן המתעצמת? כדי שירצו לפעול נגדה, נדרש שכנוע. נדרש נימוק. זעקות שבר ישראליות על איום בהשמדה אינן נימוק. גם כי השמדה של ישראל אינה בעיה של העולם, זו בעיה של ישראל. ומי שסבור אחרת, לא מבין את החזון הציוני, שתכליתו החזרת הכוח ליהודים לשלוט בגורלם, במקום לזעוק להצלה של אחרים. וגם כי ישראל חזקה. זעקותיה נשמעות לרבים חלולות.
ראש המוסד לשעבר, תמיר פרדו, שהצטרף השבוע כעמית בכיר למכון למדיניות העם היהודי, אמר בכנס של המכון שתם עידן ההנחות לישראל. לעולם, אמר פרדו, תיגמר מהר הסבלנות לישראל, שחזקה כמו פופאי ומשוועת לעזרה כמו אוליב.
אז מה יכול להיות הנימוק? הפעילות של סבא"א היא המפתח להבנתו של נימוק עיקרי. הנימוק הוא האפשרות שאיראן גרעינית פירושה התמוטטות של משטר הפיקוח על הגרעין, שפירושו – אולי – איום על ארה"ב או על סין, לא מצד איראן הרחוקה אלא מצד מדינות אחרות, קרובות יותר, שיחליטו שאם לאיראן מותר גם להן מותר. מוסכם על הכל, או כמעט על הכל, שאחרי איראן יבואו גם טורקיה, סעודיה, מצרים, בסדר כזה או אחר. אם איראן תתחמש, גם הן יתחמשו. ואחריהן למה שלא יבואו גם מדינות נוספות, כמו בתיאוריית הדומינו של ימי המלחמה הקרה? מדינות כמו טאיוואן או כמו יפן יזהו הזדמנות. היפנים יבינו שאינם יכולים לסמוך על מטריית ההגנה האמריקאית. הטאיוואנים יחליטו לקחת סיכון כדי להישאר עצמאים. שתי אלה הן כאב הראש של הסינים. לכן אולי יניעו את סין להרהר בצורך לבלום את האיראנים. לא מאהבת ישראל. לא משנאת איראן. מדאגה לסין. לא משיקולים של מוסר – משיקולים של תועלת.
אזור מקודש
קודש הוא "המרחב שלא עושים ממנו אינסטרומנט", שלא משתמשים בו כמכשיר. זו הגדרה שניסח השבוע הפרופ' לפילוסופיה משה הלברטל, בכנס שהזכרנו, על מוסר ומדיניות. מההגדרה נובעת שאלה: מהו המרחב המקודש של החברה שלנו? ובתרגום לשפה מעשית, אולי קצת פשטנית: מה אנחנו לא עושים גם אם הוא עשוי להביא לנו תועלת?
הנה תסריט. בדיוני כמובן. מדען איראני הולך ברחוב. אופנוע חולף לידו והרוכב שולף אקדח ויורה בו. מה חטאו של המדען, איש משפחה למופת, אב מסור לילדיו, חבר לחבריו, שכן טוב לשכניו? אולי הוא מחזיק בראשו פתרונות לשאלות מורכבות של מעוף טילים. אולי הוא מבין כיצד לייצר תרכובות של מתכות כך שיעמדו בלחצים הכבדים של שרשרת ביקוע. עניינו במדע, לא באסטרטגיה, לא בפוליטיקה, לא ברדיקליות אסלאמית. אין לו דבר וחצי דבר נגד ישראל. הוא פשוט מתעניין בבליסטיקה, וכדי לעסוק בתחומו אין לו מנוס משירות הצרכים של מדינתו. האם הוא בן מוות?
הנה, שאלה שאפשר לעסוק בה בסמינרים. אולי דווקא הוא יספק לאיראנים את המפתח שיקפיץ אותם למדרגת פיתוח שישראל לא יכולה לסבול.
אולי הוא בן מוות, משום שמותו יטיל מורא על מדענים אחרים, שיהססו בבחירת תחומי ההתמחות שלהם, ובכך יקשו על המערכת האיראנית לאייש את המשרות שנדרשות לה. אולי כל איראני שמשרת את ממשלת איראן הוא בן מוות. זו כמובן קביעה מרחיקת לכת, אבל אפשר להגן גם עליה. להצמיד לה נימוק מוסרי.
מעניין היה להבין אם גם האיראנים, בצאתם להלום בישראל, שואלים את עצמם שאלות על מוסר ומדיניות. לא בטוח שזה חשוב. אולי ישראל צריכה לעסוק בשאלות כאלה בלי לשאול את עצמה מהי עמדת אויביה. אבל ההיסטוריה, ואולי גם ההיגיון, מלמדים שיחס גורר יחס. מי שנטבח על ידי אויביו, יגלה נטייה לטבוח בהם. מי שחושד שסופו להיטבח על ידי אויביו, יגלה נטייה להסיר מעל ידיו כבלים של ריסון. זה נכון לכלל העולם, זה נכון גם לישראל. שאלנו את היהודים תושבי ישראל כיצד צה"ל צריך לנהוג בקרב. התשובה הייתה ברורה: לנצח. כמובן – רצוי לנצח בלי לפגוע במי שאין הכרח לפגוע בו. אבל מאוד לא רצוי להפסיד.
מה שמוביל אותנו לנתונים שהוצגו בכנס. נתונים שהם הזמנה לוויכוח. זה ויכוח שיורד לשורשי קיומה של מדינת ישראל. ויכוח על השאלה אם מטרת הציונות היא לנרמל את היהודים, ולעשותם ככל העמים, או שמא מטרתה לתת להם מקום מקלט שבו ימשיכו להיות מיוחדים ושונים. איך בדיוק שונים? לדוגמה, שונים בכך שישתיתו את מדיניות החוץ והביטחון שלהם על ערכים מוסריים. אולי לא תמיד, אבל יותר מאחרים.
מדינת ישראל, כך קובעת מגילת העצמאות, "תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל". זה נוסח יפה, שמסתיר מאחוריו מעט מאוד הנחיות מעשיות לפעולה. כיצד משתיתים מדינה על "יסודות החירות, הצדק והשלום", כיצד מממשים את "חזונם של נביאי ישראל" (שלכל אחד מהם היה חזון קצת אחר)? ניתן דוגמה: ישראל צריכה להחליט כיצד לנהוג באוקראינה וברוסיה הנתונות במלחמה. האם יש בחזונם של נביאי ישראל עצה מעשית כיצד לעשות זאת? ומהי העצה הזאת? ניתן עוד דוגמה: פולין העבירה חוק ששולל זכויות מניצולי שואה, האם יש בחזונם של נביאי ישראל עצה מעשית כיצד להגיב?
אלה שאלות שנבחנות בעולם המעשה, בזמן האחרון. נבחנות – וגם מקבלות סוג של מענה. בשבוע שעבר הזכרנו שני מענים כאלה. כיצד ישראל ירדה מהעץ מול פולין, אף על פי שהפולנים לא שינו את "החוק הפולני" הנוגע לניצולי שואה, וכיצד ארה"ב בדרכה לרדת מהעץ מול סעודיה, אף שלא באה על עונשה לאחר הרצח המזוויע של העיתונאי ג'מאל חשוקג'י. ישראל ואמריקה בחרו בקצת פחות מוסר, ובקצת יותר ריאליה מדינית. בזה בוחר כנראה גם רוב הציבור הישראלי. בחירה ששווה להתעכב עליה, כי יש בה ממד של סתירה פנימית.
מצד אחד, כפי שהתגלה בסקר המדד, 65% מהציבור (היהודי) בישראל סבור שישראל מוסרית יותר משאר המדינות בעולם. 72% מהציבור (היהודי) סבור שצה"ל הוא הצבא הכי מוסרי בעולם. מצד שני – יש גם צד שני. צה"ל צריך לנצח. ואם הציבור מזהה אפשרות של קושי לנצח בגלל בעיה מוסרית של פגיעה בחפים מפשע, הוא מעדיף ניצחון. כן – "להשתדל לא לפגוע בחפים מפשע", זה מה שהרוב (66%) מעדיף. לא – רק 20% מהציבור יסכימו ל"ניצחון פחות חד־משמעי", שלא לדבר על "הפסד" (2%), כדי לשמור על חיי חפים מפשע בצד השני של המתרס.
השורה התחתונה ברורה: צריך לאזן שיקולים של אינטרסים עם שיקולים של מוסר, אבל עם עדיפות ברורה לאינטרסים. רק 2% מהציבור יסכימו למדיניות שכולה מוסר. 13% יסכימו למדיניות שכולה אינטרסים. איזון הוא דרך המלך: הרבה אינטרסים וקצת מוסר, או הרבה מוסר וקצת אינטרסים, או שווה בשווה. כל עניין לפי חשיבותו, לפי התועלת לישראל ולפי המחיר המוסרי.
שאלנו על התסריט הבא: "מדינה באירופה שתומכת בישראל, מוכרת לה מוצרים, ומקיימת איתה קשרים, מעבירה חוק שאוסר להעביר עוד כספים מהמדינה לניצולי שואה שאיבדו בה רכוש. מה ישראל צריכה לעשות?". 60% אמרו לא לפגוע באינטרס הישראלי. אפשר אולי להעביר מחאה, אבל רק אם אינה מסכנת את היחסים. שאלנו: האם למכור תוכנת ריגול למדינה ערבית? ושוב, התשובות מעידות על רצון לאזן. למכור, אבל תחת מגבלות. זה מה שהיה מכריע הרוב. פרדו, שצפה בממצאי הסקר, אמר שהישראלים שהשיבו עליו מגיבים על השאלות כאילו הם חיים בישראל הנידפת ברוח של 1966 או של 1973.
יש פערים גדולים בהכרעות של מצביעי ימין ושמאל. הימין מדבר בשפה של אינטרסים, השמאל בשפה של ערכים. זה עלול להטעות, ליצור רושם של מחלוקת בין שווים. אבל הגושים לא שווים. הרוב היהודי־ישראלי הוא רוב של ימין וימין־מרכז, והרוב הזה (78% ו־60% בהתאמה) בוחר במדיניות של "אינטרסים", או "אינטרסים עם יוצאי דופן במקרה של פגיעה חמורה במוסר". נשיא המכון למדיניות העם היהודי, הפרופ׳ ידידיה שטרן, סבור שזו בעיה. כך כתב השבוע: "מדינת הלאום היהודית אמורה להביא לידי ביטוי במדיניות החוץ והביטחון שלה את אופייה היהודי באמצעות גילוי רגישות מוסרית שאפיינה את היהודים מאז ומעולם".
למעשה, מדובר בבעיה על בעיה. לא רק שהרוב היהודי לא מסכים עם עמדתו, אלא שמסתבר שככל שיהודים מחשיבים יותר את "יהודיותה" של המדינה כשיקול מרכזי בעיצוב המדיניות שלה, כך הם מסכימים איתו פחות.
הנה, הוויכוח שהזכרנו, ושנוגע בשורשי הקיום שלנו כאן. הקיום כציונים, שאולי רק רוצים להיות נורמליים. הקיום כיהודים, שאין ביניהם הסכמה על השאלה מה בדיוק מחייב אותם המושג החמקמק "מוסר יהודי". פרופ' שטרן כותב: "רגישות מוסרית שאפיינה את היהודים". זה כמו לכתוב "לאור חזונם של נביאי ישראל". אמירה יפה, פיוטית, שלא תמיד ברור מה נגזר ממנה בשדה המדיניות.
השבוע השתמשנו במידע ובנתונים מהמכון למדיניות העם היהודי, מאתר המדד, מהעיתונים "וול סטריט ג׳ורנל" ו"ניו יורק טיימס" וממכוני הסקרים פיו וגאלופ