החושה באילת, קעקוע חינה והמפגש עם אוהדי בית"ר: רשמים מהחופשה בסיני

בשבועות שקדמו לחופשה בטאבה הסתלבטו עליי כל החברים: "אתה תעמוד שעות בתור לביקורת הגבולות, גם בצד הישראלי וגם במצרי". זה הכניס אותי לדיכאון קל, יען כי איני מסתדר עם תורים והמתנות, אני חייב להיות בתנועה באירועים האלה. רוברט ביקש "רק שלח לי תמונות שאתה עומד שם כמו עבד. אתה יודע מה? אני אשכור צלם, כי אני לא סומך עליך".

העליתי את חששותיי בפני כיפוש, והיא כמפיקת־על פתרה את הבעיה. "אני לוקחת לנו חדר במלון באילת, נקום מוקדם ונהיה בין הראשונים בגבול, אל תדאג". אז לא דאגתי, כי ידעתי שאין מצב שאקום מוקדם בשביל זה ומה שיהיה יהיה.

ביום רביעי שעבר יצאנו לדרך. הווייז התנהג בטמטום מוחלט כבר בחבל לכיש והכניס אותי לפקקים בצמתים ששכחתי שהם קיימים. הכבישים הבינעירוניים בדרום מזכירים את "קיר המוות", מתקן הפעלולים שהיה בגני התערוכה לפני שנים, שבו רכבו אופנוענים בתוך כלוב פלדה. הכרוז היה שואג: "אל תגיד מחר, פן יהיה מאוחר! קיר המווותתתתתת".

אז בכבישי הדרום, נגיד כביש 40, אין כרוז, גם לא כלוב פלדה, ובעיקר אין מעקי הפרדה סופגי אנרגיה. דיירי אגם הדרעק לא מתעניינים באזור, גופות שנערמות בתאונות דרכים לא מעניינות אותם, והנהגים בנתיב הזה מרגישים שהם על רולטה רוסית. על תאורה אין בכלל מה לדבר, כי זה נורא יקר. אם יהיו 200 גופות ו־3,000 פצועים קשה בשנה בכביש 40, ייתכן שאיזו ועדה תקיים דיון בסוגיה. מה שבטוח אולי. אז אחרי שש שעות על ההגה, סחוט נפשית מהשטויות שנהגים עושים בכביש, הגעתי לאילת.

כיפוש כיוונה אותי למשכן הלילה שלנו. היא קראה לו מלון, אני מיד זיהיתי חושה. "כפרה, מה זה זה?", שאלתי בקבלה, כאשר הפקיד לא ידע להפעיל מחשב. "מאמי, אל תתחיל איתי. אנחנו בסך הכל ישנים פה כמה שעות ועפים מכאן". התעניינתי כמה עלה התענוג בחושה, והאמת שיצאנו בזול, רק 923 שקל, מחיר לכל נפש. בלובי שיחקו נשים רמיקוב, גברים צפו במשחק כדורסל, והייתה תחושה של ערב שגרתי במשען.

אבל מיד הזכרתי לעצמי שזה הכיוון שלי, ושבגילי חייבים להתחיל להתאמן על שגרה במקום כזה. עלינו לחדר, וגיאצ'ו הצדיק שאל איפה המרפסת. יש לו דרישות לילד. אם החושה לא מתפרקת עד הבוקר - זה סוג של נס. "אני לא ישן במיטה הקטנה", צהל הצדיק, "היא קשה כזו, אין לה לב". הודעתי לו שרק במיטה הזאת הוא ישן, ואם לא - אני חוזר הביתה, עכשיו. "אבא, מה שאתה עושה זה שימוש חריג בסמכות הורית. אם עוד פעם אתה מרים עליי קול, אני מזמין לך משטרה. הבנת?".

התפעלתי מהילד, איך הוא שולט בכל מה שהוא צריך, וסיכמתי ביני לביני שאם הוא לא יהיה דוקטור לפיזיקה גרעינית, תמיד יוכל להיות פינגווין ולעבוד במועצה לשלום הילד, או בתנועה לזכויות האזרח. תכלס גדל לנו כאן מרטין לותר קינג, אם כי באופיו הילד מתאים להיות צ'ה גווארה.
כיפוש הודיעה שנקיץ ב־5:00, נשתה קפה בתחנת דלק, כי בחושה הכל מת בשעות כאלה, ויאללה לטאבה. היא העירה אותי ב־8:30, כי ההשכמה לא עבדה. היא כן עבדה, לא שמענו, והצדיק כיבה אותה וחזר לישון מיד. אז כבר אכלנו ארוחת בוקר, כי לא ממהרים לשומקום.

הדרך מאילת לטאבה עמוסה בשלטים שמתריעים על איסור חניית לילה בחופים, והקנס הוא 250 שקל. אין חניון בסמוך לגבול, שום גורם שלטוני ומוניציפלי בישראל לא מאושר מהעובדה שאזרחים מצאו אלטרנטיבה עדיפה ואיכותית יותר למדיניות העושק הנהוגה בעיר. כמובן שמדיניות הקנסות באה אחרי ההתרעה של הלוט"ר על אזהרת מסע לסיני. בישראל אין טרור, אין פיגועים ואין קורבנות. חס וחלילה שמישהו ייקח ליידעלך את העמלות והמסים. נהגי המוניות בעיר בכלל עובדים לפי קוד שונה שמתייחס לכסף שחור: תשלום של 50 שקל מ"אורכידאה" לגבול, רק במזומן, אין מונה ואין קבלה. לא מתאים לך? חפש נהג אחר. התעשייה עובדת.

הגענו ונרגענו. לא היו תורים, הכל זרם כולל מס החוואה בסך 104 שקל כאגרת מעבר. בצד המצרי מפנימים מיד שזה מזרח תיכון, רק בישראל מתחפשים לאירופה, אבל התחפושת זולה, מרופטת ולא הולמת. יש למלא טופס, אז שלושה פקידים מצרים עובדים בזה. אחד כותב, השני מקריא לכותב את פרטי הדרכון והשלישי דורש טיפ של 20 שקל, רק בשטר, לא במטבעות. הסיבה היא שהבנק לא מקבל מטבעות מכל סוג.

ב־11:10 כבר הייתי במיטה בחדר במלון "מובנפיק". המלון באמת מדהים, שטח עצום עם מדשאות, חוף ים פרטי נקי ומצוחצח, בריכות שחייה, ספא, חמאם, מסעדות בנוסף למסעדת המלון - ואת כל הסצינה הזו מקבלים בתמורה ל־1,700 שקל לארבעה ימים. לפני חודשיים שהינו במלון "דן" באילת פחות מ־48 שעות בתמורה צנועה של 6,000 שקל למיטה וארוחת בוקר, שבשל דיני כשרות הוכנה יומיים לפני, וכמובן שאין אספרסו כי אלוקים לא מתיר. חשמל מותר כמובן אצל אלוקים, אבל לא באספרסו חסדי השם.

אוקצור, עם כל הטוב הזה, נרדמתי מיד לארבע שעות. גיאצ'ו דאג שאקיץ כדי שאגיע איתו לבריכה, עם אמא זה לא מספיק לו. "זה לא שאני צריך שתהיה איתי, אני פשוט דואג לך שתעשה כושר איתי". הבטחתי לו ולכיפוש שאעשה כל מה שהם רוצים אם ייתנו לי מנוחה פה ושם, כדי להתאמן במיזנתרופיה החביבה עליי.

אז אחרי שהלכתי במים 40 דקות את האורכים של הבריכה, וישבתי עם כיפוש בבר בתוך הבריכה כדי לראות את כל האורחים דופקים קוקטיילים צבעוניים בעוד אני מתרכז בסודה, נתקלתי בחבורה נחמדה של צעירים ירושלמים. חלקם סטודנטים לקראת השלמת התואר, חלקם כבר עובדים אחרי סיום הלימודים, כולם אוהדי בית"ר. השיחה התחילה בזה שהם זיהו אותי וניסו להבין למה אני שונא את בית"ר.

"אני בטח לא שונא, אבל גם לא אוהד", הסברתי להם. "אני אורדון, אוהד הפועל ר"ג, מועדון עני וצנוע בליגה השנייה, וטוב לי עם זה. אין לי שאיפות לאליפות, גם לא לעלות ליגה". "אז למה אתם בתקשורת לא עוזרים לנו עם משה חוגג? אנחנו נתפרק ונרד ליגה, יהיה אסון גדול".

צחקתי והסברתי ששום גוף, גם לא התקשורת, יכול לקחת נכס מאדם. ובית"ר שייכת לחוגג, הוא קנה את הנכס הזה. אחרי שאלות של מה יהיה ולמה, עברנו לפוליטיקה דרעק. "למה אתה שמאלני?", הם דרשו לדעת. "מי אמר לכם שאני שמאלני, אתם יודעים שהצבעתי לישראל ביתנו של ליברמן".

"קוף, ליברמן זה שמאל", הם אמרו כולם יחד. "הא, הבנתי. ליברמן שגר בנוקדים, מתנחל, מתיישב, תקראו לזה איך שבא לכם, הוא שמאל, אבל כל חברי הליכוד שחיים בישראל של לפני 1967, שהחזירו שטחים לפלסטינים, הם ימין. אתם מקשיבים לעצמכם?".

התפתחה שיחה שבה ניסיתי להסביר להם שבהיותנו עובדי אלילים, לכל ערבי ישראלי יש יתרון עלינו. הוא דובר, כותב וקורא עברית. אולי 5% מהציבור היהודי בארץ, מרביתם עובדי מערכת הביטחון שנשלחו לאולפן כדי ללמוד ערבית, שולטים בשפה ברמה של דיבור, קריאה וכתיבה.
"אז מה התוכנית שלכם הלאה, איך אתם יכולים לנצח את האויב מבפנים, לשיטתכם", שאלתי.

"יש כאן מיליון וחצי ערבים. תביטו סביבכם, רוב האורחים כאן ערבים ישראלים. הם לא יעזבו ואף אחד לא יכול לגרש אותם. מצד שני צריך לחיות, באתם לקדנציה של 80 שנה גג. שקלתם את האופציה לחיות ביחד, לחוד רק בלי להפריע?". "תגיד, קוף", שאל אחד מהם: "אתה תומך בעונש מוות למחבלים שרצחו?". "בטח", השבתי לו, "כבר 45 שנה אני תומך, אבל לכל המחבלים, לערבים וגם ליהודים. מי שרצח על רקע לאומני, יאללה לחוט ומהר".

הם צחקו ואמרו אין דבר כזה מחבל יהודי. שאלתי באיזה חוק זה כתוב, והאם רוצח הוא לא קודם כל רוצח, לא משנה דתו. "את עמי פופר שתפר שבעה פועלים בראשון לציון, עוד לפני שנולדתם, לא הייתם שולחים לחוט, בדיוק כמו את שני המחבלים שנלכדו באלעד? מה נסגר איתכם?".
הם צחקו, הסבירו לי שקשה להם לקבל עונש מוות ליהודי, כי אנחנו שונים. הם התחילו להתארגן לקזינו במלון הסמוך, בשאיפה להחזיר את הכסף שהשאירו שם יום לפני. אמרתי להם שהסיכוי אפסי, הם שוב צחקו והבטיחו לעדכן אותי למחרת.

קפיצה בזמן. הם נראו מאוד עצובים בארוחת הבוקר. "קוף, שואה מה שעשו לנו. המצרים הפשיטו אותנו מכל הכסף שהיה לנו. נורא כואב. מילא להפסיד, אבל לערבים תומכי טרור?". חייכתי.

כיפוש החליטה שאני חייב לעשות בננה עם גיא. "מאמי, הוא רוצה לעשות, אני לא יכולה כי צריך כוח, ואני אעוף מזה, אז רשמתי את שניכם".
הבטתי בה, שוב הגעתי למסקנה שאף שהיא לובשת בגד ים אדום, היא לא עוצרת באדום. "תגידי, כיפוש, את זוכרת בן כמה אני? 63 שנים וארבעה חודשים, אני מזכיר לך. את חושבת שזה בריא לי האירוע הזה, שיעיפו אותי במהירות למים מסירת מנוע?".

אבל היא אפילו לא הקשיבה לי, רק הודיעה לילד שאני אעשה את זה איתו. אני רק ביקשתי דחייה בעונש עד שאעכל את ארוחת הבוקר, כי הים האדום זה אחד האתרים הבודדים שעוד לא הקאתי בהם, אף ששירתי במרש"ל הזכור לטוב בשנות ה־70. "אז תבוא איתי ועם גיא לעשות קעקוע חינה, עד שתהיה מוכן", היא פסקה. נו, אז מצאתי את עצמי יושב מול יוסוף המקעקע, שמספר לי שפרש מעריכת דין בקהיר כדי לעסוק באומנות בטאבה. במקביל להיותו מקעקע, הוא גם מצייר על חול. אז האומן הגדול מעתיק ציור שכיפוש בחרה באמצעות עט, ואחרי זה מורח על התעתיק חינה באמצעות קיסם. זה עניין של רבע שעה, אבל ההמתנה שהקעקוע יתייבש אורכת חצי שעה.

את הזמן הזה מקדישה כיפוש למסע רכש בתמרוקייה המצרית. "תיזהרי שלא יעקצו אותך וימכרו לך קרמים מקצף ביצים", התרעתי בפניה. "מאמי, אתה באמת גזען. חשבתי שרק על יהודים אתה מסתלבט". "לא, כפרה, ממש לא. על כל הגזע השמי וגם שאר הגזעים שאני מכיר".
יוסוף סיפר לי שהוא התחתן, אבל הוא ייסע לאשתו רק אחרי עונת התיירות בנובמבר. "אז איפה היא עכשיו, למה לא הבאת אותה לכאן?", שאלתי. "עכשיו היא מסיימת אוניברסיטה וגרה אצל אמא שלי", הוא הסביר לי. "היא צריכה ללמוד להיות אישה נשואה. ללמוד לבשל, לארח, לנהל בית. אצלנו זה חשוב, כי גם אם אחזור לקהיר, אהיה הרבה מחוץ לבית".

הגיע הזמן לבננה, גיאצ'ו היה מאושר. "אבא, תגיד לנהג שישוט מהר ובסיבובים, שנעוף למים", הוא צהל. לא אמרתי לעלי כלום, התעמקתי רק בהישרדות. לאחוז בידית ולהחליט לא לשחרר בשום מצב, בשום כאב. במקביל לשמור על הילד, שהתחיל לחשוש מעט אחרי הסלאלום הראשון במים. צלחנו את זה, וחזרנו רועדים אל החוף.

אבל הסרט של כיפוש לא נגמר. "מאמי, חשוב לי שגיא ירכב על גמל, זו פעם ראשונה שהוא עומד ליד החיה. אבל הוא פוחד לבד, אז הזמנתי גמל לשניים. אתה תעלה איתו". "כיפוש, למה שלא תעלי את? שקלת את הסוגיה הזאת?". "לא שקלתי, מאמי. אתה אבא שלו, ואלה דברים שבן עושה עם אבא. אתה לא צריך להתווכח על כל דבר, אני יודעת מה טוב בשביל שניכם. סמוך עליי".

ניסיתי לנמנם על הכיסא בחוף, כאשר הגיע הגמל. הוא אומנם היה בגובה של שני מטרים וחצי, אבל חד־דבשתי, בלתי אפשרי לשני רוכבים. כיפוש החליטה שאני ארכב ראשון, גיא יתרשם שזה קל, לדבריה, ואז ינסה גם. הבדואי היה סקפטי. "אתה גדול, אתה שמן, לא טוב לגמל, הוא כבר זקן. אתה תשבור גב שלו. תביא את הילד, הוא משקל טוב". אבל גיאצ'ו לא התרצה, אני מבין אותו. הגמל לא התרחץ ככל הנראה מאז שהחזרנו את דרום סיני למצרים.

זהו, תם הטקס, נוסעים הביתה. היה כיף גדול באמת, אבל נגמר החג, אצלנו בעבודה אין אסרו חג, אז חייבים לחזור. מעברי הגבולות היו פנויים, בתוך דקות היינו באילת. פתחתי ווייז, הוא התעקש לנסוע דרך כביש 90 עד כביש 25. התלבטתי, כי המסלול של 167 הק"מ הוא באמת קיר המוות, שמרב מיכאלי לא משוכנעת שהוא במצב חירום. אבל הנתיב היה כמעט ריק, והמתח ירד בעוקף באר שבע.

אז חזרנו הביתה לתוך הסחלה של אגם הדרעק. עידית סילמן שמוציאה שם רע לחלטורה בעצם כהונתה באגם הדרעק, מודיעה שיש לה מידע מפליל על ניר אורבך. מדוע היא לא מפרסמת אותו? האם דייר/ת באגם הדרעק לא חייב/ת לפנות למשטרה כאשר יש להם מידע שלפיו בוצע פשע? הערימה הזו של נבחרי ציבור מעל החוק?

טוב, חבל להתרגז, רק חזרתי מחופש. לא הספקתי לצפות בפרק המונומנטלי שבו רינת ודניאל נפרדו, בעקבות הניסוי המעבדתי של שלושת השרלטנים גונבי הדעת מ"חתונמי". אבל שלשום הזמינו יעל ודני את שני האומללים לשיחת פרידה. זה היה מכובס היטב, לא נאמרה מילה קשה אחת על הזובור שהעבירו את שניהם, רק חיוכים ויופי, כמו בחיים של הריאליטי. תוך כדי גלישה באינטרנט, הקשבתי ליעל שאמרה לרינת שהיא עברה תהליך.

זה מונח של כל נוכל/ת שאי־פעם עסק בטיפול נפשי. ת־ה־ל־י־ך, כך הם מרמים את הפציינטים, ובמקרה הנ"ל - גם את הצופים. איזה תהליך? איך יכול תהליך של טיפול שמעורבים בו במאי, עורך, ימבה תחקירנים, מפיקים וצלמים? מה זה התהליך? טיפול קבוצתי בסתלבט? מרמים את המשתתפים ואומרים להם שהם בתהליך? ממתי הליך טיפולי מתבצע בסדרת טראש ריאליטי? באיזו תורה המליצו על זה? אדלר, פרויד, יונג? זו רמאות והונאת המשתתפים והצופים.

אני מאסתי בנוכלות הזו, אני מקווה שגם אתם. שיהיה לכולנו ת־ה־ל־י־ך של שבת שלום.