אני זוכרת איך סבי שמעון ז"ל, גבאי בית הכנסת "רבי מאיר בעל הנס" בחולון - שהיום מנהלים אותו אבי ואחיו, היה צועק ורוגז בבית הכנסת. טוב, אולי כדאי שאדייק יותר, צעקותיו הופנו בעיקר למעלה, לא אל אדון השלום, בורא העולם, שממנו פחד עד יום מותו, אלא לכיווננו, שוכנות עזרת הנשים. כמה פעמים ניסה להשתיק אותנו ולא הצליח. בהתחלה עלה למעלה אחרי התפילה, דיבר ללבנו, אמר שזה לא ייתכן ככה, שאנחנו פוגמות בקשר הישיר שבין התפילה לקדוש ברוך הוא.

הבטחנו לשתוק, להחריש, אבל כשנכנסה זוהר וסיפרה שהיא מתחתנת, כשליזה בכתה בתפילת הפרנסה על זה שאין לה אוכל במקרר וכשיונה ריכלה על רחל, שעברה לבית הכנסת הסמוך ובגדה כך בכולנו, ההתלחששויות שבו, הכל היה מסקרן מדי, מבעבע והרבה יותר מעניין מאותן התפילות שהולכות ובאות בכל שבוע באותה האדרת.

מה עשה סבי? ביקש מדוד שלי, בזמנו היחיד שהייתה לו מדפסת בבית, להדפיס שלטים ולכתוב בהם "נשים, בבקשה מכן, שמרו על שקט". כך עשה דוד שלי, ועוד לפני כניסת השבת, כדי שיוכל לחתוך את הסלוטייפ ולא יסתכן בחילולה, תלה את השלטים ממש ליד הווילון הפרונטלי בעזרת הנשים. ראינו את זה, הפנמנו את זה, מ"לכו נרננה" ועד "לכה דודי" לא נשמע שמץ של שיחה. מי שניסתה, זכתה למבטים זועפים - איך זה שהאדון מוסרי המכובד מבקש ואת מתעלמת? אבל כשעלה הרב לדרוש, קצת לפני תפילת שמונה עשרה, איבדנו את זה והתחלנו שוב. הפעם סבי פנה לחברת שלטים מקצועית! והזמין שני שלטי מתכת ענקיים: "נשים! בית הכנסת הוא לא בית קפה! אם את רוצה לשוחח - החוצה!". בסך הכל עדין ומרומז.

הפעם נשמעו קטרוגים של כמה נשים. איך הוא מעז לכתוב לנו ככה? ליזה אפילו לקחה את זה קצת יותר מדי אישי והזילה כמה דמעות, אבל מלכה, המבוגרת והשקולה שבחבורה, ביקשה מכולנו להתנהג כרגיל ורק להתעמק טיפה יותר בתפילה. היא ויתרה על תפילתה שלה, וברגעים שנדרש שקט, עברה בין כולנו ודאגה לו.

כזה היה בית הכנסת של סבי ואולי עודנו. חוקים ישנים כאלו, נוקשים, מגדריות מובהקת וריח ערק ומיני בשמים נכנסים לכל אף. בחג שבועות האחרון הוזמנתי להרצות בבית כנסת בשֹהם. כששאלתי לשמו, ענו לי "קהילה ישראלית שוויונית - שהם". שם די מוזר לבית כנסת. ציפיתי ל"אור יוסף", "אוהל יעקב", "תפארת יצחק", אבל קיבלתי את זה. בפרט כשרינת, זו שהזמינה את ההרצאה, הציגה את עצמה כ"רבת" בית הכנסת. לא התעמקתי בזה יותר מדי, בערב חג השבועות הזמנתי את אחותי וילדיה, אכלנו ארוחה חלבית, צילמנו את ילדתי וילדיה לבושים לבן ומחזיקים טנא, ובתשע בערב כשהבית התרוקן, השכבתי את גפן לישון שעה שהגיעה הבייביסיטר להחליף אותי.

אני זוכרת שהבטתי על המכוניות בכביש, ערב חג, לא היו הרבה, אבל אלו שכן - נצבעו לבן, אין אדם שלא לבש לבן, ישב במכוניתו עם אשתו ומשפחתו. חלק החזיקו עוגות שבטח כפתה עליהן החמות לקחת, חלק היו כבר די רדומים, וחלק בשיחה ערה, בטח רכילות על הדודה החמוצה או על הפשטידה שיצאה קצת מלוחה, דברים קטנים כאלו מרגשים אותי, אותו החג אצל כולנו, איזה עם כיפי זה.

הגעתי אל בית הכנסת, ואף שמצאתי חניה מיד, העדפתי להתרחק. אחרי הכל, כך נהג אבי לעשות, עוד לפני שהיה שומר שבת וחג באדיקות (היום בלתי ניתן להזיז אותו מזה). נהגנו לנסוע אל בית הכנסת של סבי בשישי בערב ובימי חג ומועד, ואת המונית של אבי חנינו רחוק, שלושה רחובות ליד בית הכנסת, כדי לא להלבין פניו של אף אחד. כך עשיתי גם אני, אף שנעלתי עקבים ולבשתי שמלה לבנה וצמודה, לא רציתי שיצביעו עליי ויגידו, "הנה, לא רק שהיא עובדת בחג, היא גם מגיעה לפה בחטא".

כתבתי לבייביסיטר שאם יקרה משהו דחוף (חמסה חמסה חמסה) תטלפן לאבא של גפן, כי אני נכנסת לבית כנסת ולא אהיה זמינה עד חצות. ההרצאה שלי נקבעה לשעה עשר, כחלק מתיקון ליל שבועות. כשהגעתי סוף־סוף, קצת מזיעה ועייפה, הסתכלתי על בית הכנסת. הוא היה קטן מאוד, מואר, ואת ארון הקודש שלו לא עיטרה פרוכת מקטיפה כחולה כמו בבית הכנסת של סבי, הוא היה צנוע מאוד והיו לו שתי דלתות שעליהן אוירו איורים יפים, אחד מהם היה גפן. חייכתי, אהובת לבי.

התיישבתי בשקט על כיסא שעה שניגשה אליי רינת הרבה בחיוך גדול וחיבקה אותי אליה: "הנה, ההרצאה הזו מסתיימת ואז תורך, בינתיים תאכלי משהו". בית הכנסת היה גדוש באנשים, כולם לבשו לבן וישבו בארבע שורות ארוכות. ניגשתי אל שולחן האוכל, לקחתי פרוסת עוגה והכנתי לעצמי תה, ברקע דיברה המרצה על אלוהים בשירתו של עמיחי, מימיי לא ראיתי בית כנסת כזה ולא חשבתי שאשמע את השם "יהודה עמיחי" בתוך היכל הקודש, אלא אם כן זה איזה איש שעולה לומר קדיש על אביו.

כשסיימתי את פרוסת העוגה, היא סיימה את הרצאתה, רינת הרבה עלתה להודות לה והעניקה לה חמסה קטנה עבודת יד של אחת ממתפללות בית הכנסת. הבטתי למעלה, לא הייתה עוד קומה, מכאן שלא הייתה שום עזרת נשים, נשים וגברים ישבו יחד, בשוויון ובאהדה, הזוגות שביניהם אף אחזו ידיים, והרבה חייכה לכולם והציגה אותי. עליתי אל הבמה והסתכלתי בהם, לפתע, צלצול סלולרי. כמעט נעתקה נשימתי. נשבעת לכם, קוראי "מעריב", נחנקתי. חשבתי על הצעקות שהאיש עם הסלולרי הולך לקבל, בעיני רוחי ראיתי איך מגלים אותו מחוץ לציון ונוזפים בו על כך שהוא לא יהודי.

האיש שקיבל את הטלפון שלף אותו מכיסו וענה בלחש "אני בבית הכנסת, אחזור אליך". הסתכלתי על הרבה, רציתי להלשין, היא הבינה מיד ואמרה: "פה זה מותר, אנחנו רפורמים". הסתכלתי על הקהל הרב שחיכה שאתחיל כבר את הרצאתי. "אתם חבורת משוגעים", אמרתי, הם לא הבינו, סביר להניח שחשבו שאני א־רפורמית, שאני אורתודוקסית אדוקה (על אף שהתחתנתי ברבנות קונסרבטיבית, כי את הרבנות הרגילה אני לא יכולה לסבול). "למה החלטת?", שאל בחור מהקהל. "לא ידעתי שמותר סלולרי, ואני רואה גם מכוניות בחוץ, אתם יודעים שהמכונית שלי במרחק של רבע שעה מפה והסלולרי על מצב טיסה בתוכה?".

הם פרצו בצחוק גדול, מחאו כפיים ושלפו את הסלולריים שלהם. "פה זה קצת אחרת", קרצה לי מישהי ובאותו הרגע התאהבתי בהם וביהדותם. כך התמשכה לה ההרצאה, במקום שעה - קיבלו ממני שעתיים ותרגיל כתיבה, הייתה שם אמונה שלמה בגדול מכל גדולים, אבל יחד איתה גם אמונה באדם, בתקופה, במוסר ועם קורטוב של ליברליזם, כל כך אהבתי את היהדות כך. בסוף ההרצאה, כשהרגשתי חופשייה קצת יותר, שיתפתי אותם בצעקות של סבי ז"ל: "נשים! שקט!". אמרתי להם ששנים חלמתי להיות גבר, כדי שאוכל להיות גבאי ולצעוק גם ככה.

"נו, אז מה הבעיה?", אמר הבחור עם הסלולרי. לא חיכיתי לעוד אישורים, עליתי שוב על הבמה, ביקשתי מהנשים לעשות רעש, הן עשו כן, והרבנית מנצחת על כולם, כחכחתי מעט בגרוני ולזכר סבי והיהדות היפה שגם הוא הכיר לי צעקתי: "נשים! שקט!". והשתררה דממת אלחוט, בטוח שבאותה הדממה עברו אליו כל התפילות, נקיות, משמחות ולבנות, כמו החג היפה שהיה. 