בבוקר של ה־2 במאי 1972 נמצאה גופתו של ראש ה־FBI ג'יי אדגר הובר מונחת ליד מיטתו, שעה לפני שהובר, הדייקן הכפייתי, אמור היה לרדת לארוחת הבוקר שלו ב־7:30. האיש החזק, הערמומי והחשדן ביותר באמריקה, השור הקדוש של הפוליטיקה האמריקאית, שכיהן כראש הבולשת הפדרלית 48 שנים ומשך כהונתם של שבעה נשיאים, עלה בדום לב השמיימה. אנחת הרווחה של פקודיו, אויביו והבית הלבן חלפה בוושינגטון כרוח ערב קרירה המפזרת גל חום.
למרות מעלליו הנכלוליים, האובססיות העונתיות שלו והלכותיו האישיות שהיו ההפך מדוגמה אישית, היה הובר גדול מכפי מידותיו הקטנות. מי שהזדרזו לבית הלוויות במחוות כבוד אחרונה, הופתעו ממראה הגבר הקטן, האפור והשברירי ששכב בארון פתוח. צבע השיער נשטף ושיער השיבה הסגיר את הובר האמיתי במותו.
שמועות והשערות בדבר הנחישות שאותה ניסה לגייס הנשיא ריצ'רד ניקסון כדי לפטר את הובר מתפקידו, התרוקנו מתוכן. בסוף הקדנציה הראשונה שלו זכה ניקסון לטפיחת עידוד על כתפו מכוח עליון. מותו של הובר הוציא ערמונים לוהטים מהאש. חודש וחצי לאחר מכן, ב־17 ביוני 1972 (היום לפני 50 שנה) נתפסו שליחיו, מי שהקשר שלהם לבית הלבן התברר מיד, בניסיון פריצה למשרדי המפלגה הדמוקרטית בבניין ווטרגייט.
היחסים בין ניקסון והובר היו כה רעועים, שניתן להניח שהובר היה חוקר את הפריצה בכל הכוח שעמד לרשותו, בעיקר כדי ללפות את הנשיא באיברים הרגישים ביותר בגופו ולסחוט אותו בבוא היום. ללא צלו המאיים של הובר נופל עליו, וכשהוא מחפש מועמד חיצוני לתפקיד, מי שלא השחיז את שיניו ב־FBI, הרגיש ניקסון בטוח יחסית מהחשש שקצה החוט של הפריצה הרשלנית לווטרגייט יוביל אליו.
מקובל להניח - וכמה רומנטית, מלבבת ואתגר לדורות של עיתונאים מתוסכלים היא ההנחה הזאת - כי שני עיתונאים צעירים ב"וושינגטון פוסט", בוב וודוורד וקארל ברנסטין, הם שחשפו לבדם את הקאבר־אפ הגדול ביותר בפוליטיקה האמריקאית והביאו להתפטרותו, טרם הדחה, של נשיא. זה נכון רק בחלקו וגם ראוי למאכל; וודסטין עלו על המתחרים בחריצותם ובטיב המקורות שלהם, אבל עיקר כוחם בכך שהיו מחוברים לגופים חוקרים כמו המשטרה, ה־FBI וגורמים במשרד המשפטים שחקרו במרץ.
גם כאשר מחלקים את הקרדיט למי שהוא מגיע לו, אין ספק שוודסטין בתמיכת העורך המיתולוגי בן בראדלי והמו"לית קתרין גרהם, חפרו עמוק ומהר יותר מאחרים. קרדיט הוא דבר מה חמקמק הנדבק איפה שנוח, וכך נגרעה תרומתו של העורך הבכיר בן סאסמן, שוודסטין עבדו אצלו, לטובת הפרופיל הציבורי המצודד ורב־האפיל של בראדלי. סאסמן מת לפני שבועיים מבלי שההישג נוכס גם לו.
כמו שווטרגייט הוא כינוי לפרשת שחיתות פוליטית מהליגה הראשונה, "גרון עמוק" הוא שם נרדף למקור המנפיק ידיעות זהב מתוך המערכת עצמה, זה שנקרא באנגלית Whistleblower. "גרון עמוק" על שם הסרט הפורנוגרפי עם לינדה לאבלייס שהוקרן ב־1972, כולל עבור ניקסון וחבורת הבריונים שהקיפה אותו, בחדר ההקרנה בבית הלבן. משך שנים רבות היו שתיים מהשאלות הנוקבות באמריקה: מי רצח את הנשיא קנדי, ומי היה "גרון עמוק".
"גרון עמוק" היה המקור של וודוורד, שחזותו הנעימה, דיבורו הכמעט פלגמטי ונימוסיו, מכסים על מלתעות חזקות כמלכודת דובים. וודסטין נשבעים שוודוורד הנאמן מידר את ברנסטין עד היום שבו החליט "גרון עמוק" לצאת מיוזמתו מהארון; לפי השניים, אפילו ברנסטין לא ידע את מי פוגש עמיתו בחנייה תת־קרקעית באישון לילה בארלינגטון, וירג'יניה. הצהרה שאינה קלה לעיכול בהסתמך על כך שהשניים עבדו יחד והיו כה קרובים עד שזכו לשם משותף. לא משנה מי היה, נחשב "גרון עמוק" כמדליף אידיאולוגי, חף מטובת עצמו, שהיה מוכן לסכן את הקריירה שלו ועתידו כדי לא להניח לפשע הפוליטי של המאה לא להגיע לחשיפה הולמת ולהענשת האשמים.
שמות החשודים האפשריים התרוצצו כמו כדורים על שולחן ביליארד. היו גם מי שדייקו בניחושם, אבל "גרון עמוק" היה מודל קלאסי של האיש שבקיר, רואה ואינו נראה ובעיקר נהנה ממטרייה אווירית שהעניק לו וודוורד. כאשר החליט להיחשף ב־2005, והוא כבר אריה נטול שיניים, דמנטי וכורע תחת לחץ משפחתו שזיהתה את האפשרות להרוויח כמה דולרים, שמו לא היה חדש או זר לבורסת הניחושים.
עם מותו של הובר, היה מארק פלט (Mark Felt) המשנה לראש הבולשת. הוא היה מהבכירים שניהלו את חקירת ווטרגייט והבין מוקדם יחסית שהתחנה האחרונה היא המשרד הסגלגל בבית הלבן בחיקו של ניקסון. אי אפשר לקחת ממנו את הפטריוטיות המסוימת שלו כאיש חוק וסדר שהאמין בהוקעת והרשעת הנשיא, אבל הוא לא היה המדליף המכובד, מקור נטול אגו ושאפתנות אישית שהשליך עצמו על חרב השחיתות. יכול להיות שפלט, כפי שכתבו רבים שאישיותו ריתקה אותם, "אכן האמין שממשל ניקסון היה מושחת, פרנואידי ומתנכל במעשיו לדמוקרטיה ולחופש הפעולה של ה־FBI והחליט שוודוורד זקוק למישהו שידריך אותו ולא יניח לו לרדת מדרך המלך".
בציון יובל ה־50 לווטרגייט, עם וודסטין המקשישים מדלגים מערוץ לערוץ לחגוג את הישגם הגדול ולערוך אנלוגיה מתבקשת בין ניקסון ודונלד טראמפ על רקע השימועים הפומביים של הוועדה לחקר ה־6 בינואר, זה הקונצנזוס המתגבש על מארק פלט: הוא לא היה גיבור. כוונתו האמיתית לא הייתה החובה להרשיע את ניקסון ולהיפטר ממנו. מהמועמדים לרשת את הובר, האמין פלט הוותיק שניקסון יבחר בו ולו רק כדי ליצור המשכיות בפעילות הבולשת. האמונה הזאת שירתה את שאיפתו של פלט לעמוד בראש ה־FBI. במילים אחרות: פלט לא לחש על אוזנה של התקשורת כדי להציל את אמריקה, הוא השתמש בה בשירות האמביציה שלו. אלא שהדברים יצאו משליטה ולא התקרבו כלל ליעד שאליו כיוון.
יריבו הגדול היה וויליאם סאליבן. השניים היו מסוכסכים קשות, קיללו זה את זה וגם הסכימו להפנות את טינתם ההדדית לקרב אגרוף. כאשר ניקסון מאס בסאליבן ופיטר אותו, ראה עצמו פלט כמועמד המוביל אף שלא היה אהוד על הגייסות. הכינוי שלו בבולשת היה "העכברוש הלבן". שנים רבות מדי היה פלט בובת הפיתום על ברכי הובר. הוא עשה כל מה שהובר הטיל עליו למרות עדויות רבות לכך שהובר לא סבל אותו; "הובר לא היה משתין עליו אפילו אם פלט היה עולה באש", אמר הסוכן רוברט קמפבל בראיון. מחויט להפליא, כמעט 1.90 מ' גובהו, עם שערו הלבן גזום בקפידה ואצבעותיו דקות ואריסטוקרטיות, מראהו גרם להובר, שנראה כחבית קטומה, פני בולדוג ואצבעות נקניקיות, לצרבת קשה. שנה לפני מותו של הובר ניהל פלט את ה־FBI בפועל. לכן היה היורש בעיני עצמו.
זהותו של "גרון עמוק" מתויקת כאחת מהתעלומות הגדולות של העיתונות המודרנית. אף שמארק פלט לא התגייס למעשה ההצלה הלא אצילי הזה בידיים נקיות מתועלת אישית, אמריקה חייבת חוב גדול לפקיד הממשלתי שתוך נטילת סיכון אישי רב בחר לעזור לוודסטין לחשוף את ווטרגייט.
אלמלא פגישה מקרית, כמעט גורלית, בין וודוורד לפלט שנים קודם לכן, ספק אם ניתן היה לנתב את פלט לקחת חלק בעיצוב ההיסטוריה. השניים נפגשו בבית הלבן; וודוורד היה קצין צעיר בצי ושליח אחראי להעברת מסמכים מסווגים. השניים נתקלו זה בזה במסדרון, ופלט נכבש בחזותו המצודדת במדים של הקצין הצעיר שדיבר לעניין ובנימוס. השיחה הקטנה במסדרון הולידה כבוד הדדי בין השניים, שנהגו לדבר לעתים רחוקות בנושאים הקרובים ללבם. לכן לא היסס וודוורד לדפוק על דלתו של המשנה לראש ה־FBI כאשר התחקיר של ברנסטין ושלו נתקל בקיר אטום.
זהיר כהרגלו, ניאות פלט להקשיב לוודוורד, לזהות את תסכולו הגובר מהחסימות שבהן נתקל ולכוון אותו למקומות הנכונים בלי לנדב מידע. היה זה פלט שהכתיב את התנאים והפק"ל שלפיו ייפגשו השניים. אם וודוורד היה זקוק לפגישה, היה עליו להציב עציץ ריק עם דגל אדום במרפסת האחורית של דירתו. אם פלט היה היוזם, מחוגי שעון הופיעו באורח מסתורי בעמוד 20 של ה"ניו יורק טיימס" שהגיע לוודוורד כל בוקר. השניים נפגשו בחניון תת־קרקעי; וודוורד הגיע למפגש אחרי שהחליף שתי מוניות והלך חלק מהדרך ברגל; פלט בחר תמיד להסתתר בצללים; השיחה התנהלה בלחישות כשהשניים סורקים את סביבתם כצריח של טנק, מוכנים לבריחה מהירה.
האיפוק הזהיר שבו בחר פלט לעזור לתחקירן הצעיר, נשחק במהירות. וודסטין החלו לרדוף אחרי כיוונים וגיבורים שוליים בפרשה, עובדה שתסכלה אותו. הוא לא התכוון להיות חלק מהפלת ניקסון, אבל כל פגיעה בבית הלבן וערעור אמונו של הנשיא ברשויות החוק, קירבה אותו ליעדו. באותה עת לא היה פלט מודע לכך שאצל חבורת החוד של ניקסון, ובראשה הלדמן וארליכמן, הוא ניצב בראש הפירמידה של החשודים בהדלפה. "גרון עמוק" לא אמר לוודסטין "לכו בעקבות הכסף" כמו האל הולברוק, שגילם אותו ב"כל אנשי הנשיא". במקום להכחיש ולאשר השגות ומסקנות של השניים, הוא החל מספק מידע אמין מידע אישי. פלט המליץ להם לשאת עיניהם לצמרת ולא לעסוק בדגי רקק בביצה מעלת ירוקת. המסר שלו היה קריטי: ווטרגייט מסריחה מהראש, והשאלה שתפרום את הפלונטר היא "כמה ידע הנשיא על המתרחש ומתי ידע זאת".
כחצי שנה אחרי הפריצה לווטרגייט, הושבע ניקסון אמונים לקדנציה שנייה אחרי שדרס את יריבו הדמוקרטי ג'ורג' מקגוורן. "גרון עמוק" המשיך להדליף וגם הרחיב את תחומי פעילותו לכתב של השבועון "טיים". וודסטין לא היו לבד; הם היו בכירי בניו, אבל פלט סיפק מידע לעיתונאים אחרים ועודד תחרות ביניהם. כל הזמן הזה לא הרפה משאיפותיו העיקריות: להתמנות לראש ה־FBI במקום גריי, שסר חִנו בעיני ניקסון; ולא הסיר את עיניו מהפרס, הספר החושפני שיכתוב תמורת מקדמה ענקית שכמובן תוביל לסרט מכניס אף יותר (פלט כבר לא היה בין החיים כאשר הסרט "מארק פלט, האיש שהפיל את הבית הלבן", יצא להקרנות ב־2017 עם ליאם ניסן מגלם אותו. בין הסרטים האלימים שאליהם הידרדר ובהם נערמות גוויות כשלג, התמחה ניסן בגיבורים תועלתניים כאוסקר שינדלר ומארק פלט). וודוורד טען כל השנים ש"גרון עמוק" דרש שזהותו תישאר חסויה עד מותו. רק אחרי לכתו רשאי וודוורד לחשוף אותו.
פלט עשה את כל חייו הבוגרים ב־FBI. בעיני מפקדיו וחבריו לבולשת, הייתה התאמה מלאה בין מראהו, חליפותיו האלגנטיות, שערו המאפיר בבלורית מטופחת, הקסם האישי שלו וסמכותו הטבעית, ובין התנהלותו הקורקטית והישגיו. הוא נחשב שמרן בדעותיו לרוב, שהיה דמוקרט שעשה הסבה לרפובליקנים בימיו של רונלד רייגן. הוא נשא אקדח בנרתיק כתף ולא התנזר מאלכוהול למרות גישתו המחמירה לשתייה של הובר. הוא עמד בראש מבצע לחיסול המאפיה בקנזס סיטי, והובר גמל לו על כך במינויו כמספר 2 בבולשת. עבודתו ניידה אותו ממקום למקום כשהוא גורר איתו את אשתו אודרי ואת ילדיו. סגנון חיים שסדק את המשפחה.
פלט היה עסוק מכדי לשים לב שבעודו מטפס במדרגות הקריירה הלכה בתו ג'ואן והקצינה פוליטית. היא הייתה חלק מ"תרבות הנגד" האנטי־ממסדית, עד מחתרת The Weather Underground , שפלט פקד על המבצע ללכוד את חבריה. ג'ואן ניתקה קשר מהוריה ועברה לחיות בקומונה שבה נולד בנה הבכור. אודרי, רעייתו של פלט, סבלה מדיכאונות קשים, חוותה עליות וירידות והגיבה לחלק ממה שהתרחש סביבה במשיכת כתף אפתית, ודאי בהשפעת התרופות שנטלה. בחיפוש אחרי ג'ואן הגיעו השניים לקומונה ובה מצאו אותה יושבת עירומה עם חברה, מיניקה את בנה. בזמנו הפנוי שימש פלט כיועץ לסדרת טלוויזיה, להיט בשנות ה־60, על ה־FBI. הוא עזר לכוכב אפרם זימבליסט הבן ללמוד את דרכי העבודה של הבולשת. למרות הסודיות והתעלומה שהקיפה אותו שנים רבות, לא היה שום דבר חסוי, ביישן ונחבא אל הכלים בהתנהלותו של "גרון עמוק".
במאורה הסודית שלו בבית הלבן, רתח ניקסון מכעס על ה־FBI ועל האפשרות שמי שמדליף חומרי חקירה בניסיון להפיל אותו הוא איש הבולשת. "מצדי אפשר לפטר את הבולשת כולה", אמר ניקסון להלדמן אחרי כמה כוסיות וויסקי. שוב עלה שמו של מארק פלט. "הוא קתולי?" שאל ניקסון. הלדמן ענה שפלט הוא יהודי, אף שהיה אירי נטול שייכות דתית. ניקסון, שראה יהודים מאחורי כל קנוניה נגדו, לא האמין למשמע אוזניו. "ג'יזס, הבולשת מינתה יהודי לצמרת? אולי זה באמת הקשר היהודי נגדי, זאת תמיד אפשרות".
אחת האינדיקציות העיקריות לעובדה שפלט לא פעל ממניעים אידיאולוגיים טהורים, הייתה תחושת המרירות וכפיות הטובה שפיתחו הוא ואשתו. השניים חשו שלמרות הישגיו ומחויבותו לשלטון החוק, גמלה לו אמריקה בתגמולים דלים ובהעמדתו לדין על שפעל מחוץ לחוק בניסיון להשליט חוק וסדר. השניים ספרו את הימים עד פרישתו של פלט מה־FBI, מועד שבו יוכלו לחיות בנחת וכבוד וליהנות מספרים שיכתוב. הדיכאונות של אודרי החמירו, היא חיה במתח ובחרדה שבעיני השניים היו תוצאה ישירה של העבודה ב־FBI. ב־1984 הודיעה המשפחה על מותה של אודרי ולא פירשה. היא השתמשה באקדח השירות של בעלה כדי לירות בראשה. סיפור התאבדותה נחשף שנים מעטות לפני שנודעה זהותו של "גרון עמוק".
במלאת 30 שנה לווטרגייט, בשנת 2002, נחשף "גרון עמוק" ב"בוסטון גלוב". על פי ה"גלוב", גבר צעיר שהשתתף במחנה קיץ ב־1988 עם חבר בשם ג'ייקוב ברנסטין, בנם של קארל ברנסטין ונורה אפרון, חשף את הסוד השמור וסיפר לו ש"גרון עמוק" הוא מארק פלט. במאמץ עילאי לצמצום נזקים ותוך שוודוורד משמיע הכחשות נמרצות ברקע, הסבירו ברנסטין ואפרון, שהיו כבר גרושים, שהבן חזר על ניחוש עיקש של אמו שפלט הוא "גרון עמוק". ברנסטין, חזרו השניים על המנטרה הישנה, הרי לא ידע את זהותו של המדליף המיתולוגי.
מקורות אנונימיים היו נשמת אפה של החשיפה העיתונאית של ווטרגייט. עד כדי כך שקל להתבלבל בין הישג עיתונאי חשוב ובין לתת פומבי לחקירה הנמרצת, כולל ועדת הסנאט שהעמידה את ניקסון בפני החלטה קשה. כולם הדליפו: חברי קבינט שביקשו להרחיק עצמם מעבירה על החוק והחוקרים בגופים השונים. רובם פגשו במהלך עבודתם בנשיא, ראו את דעיכתו המכוערת ואת ההאשמות שפיזר סביבו ולכן יכלו להדליף מידע מדויק ואמין כולל זה המכונה "וחוורו פניו", המתאר את האובייקט.
אפופים בחרון קדוש על פעילותו הנפשעת של הבית הלבן בקאבר־אפ, פרקו המקורבים את תסכולם באוזני עיתונאים. אחדים חששו שהממשל יקרוס ויגרור איתו מי שלא היה להם חלק בווטרגייט. אחרים הביעו דאגה באוזני העיתונות שבמקרה של משפט הדחה שעמד בפתח, ינסה ניקסון לדבוק בכיסאו כשהוא מתכחש לחוקה. זה עיקר הטיעון לדמיון בין ניקסון וטראמפ, כאשר וודסטין הם מבכירי העדים שלטענתם העבירות של טראמפ היו חמורות בהרבה משל ניקסון וכי הצלחתו הייתה מובילה להרס הדמוקרטיה ולהשמדת החוקה. "The Secret Man "(2005), ספרו דק הגזרה ודל האמירה של בוב וודוורד, הוא ניסיונו של המחבר לא להחמיץ את אקורד הסיום שהוא זכאי לו כשותף לפגישות בחנייה האפלה.
וודוורד עמד בהבטחתו ושמר באדיקות את סודו של מארק פלט עד שמשפחת פלט חשפה את הקשיש בן ה־90 שהיה שקוע עמוק בדמנציה. וודוורד הוא עיתונאי מתודי הטורח להניח סימן קריאה בסופה של כל מעשייה היסטורית. הספר בולט בהיעדרו של ברנסטין מקרדיט משותף; כאילו אמר וודוורד על "גרון עמוק", שלי הוא. אחרי צונאמי של פרסומים לא נותר לוודוורד להוסיף הרבה, חוץ מהזווית האישית שלו. במבט מיומן לאחור וקריאה מחודשת של דיווחי השניים בשנים 1972־1974, קשה שלא להבחין שמארק פלט הוא מי שהניח להם לנקר זרעים מכף ידו.
פלט היה אחראי על חקירת ניסיון ההתנקשות במושל אלבמה ג'ורג' וואלאס. מהאינטימיות הידענית מדיווחי וודסטין על המתנקש וההתרחשות, תוך אזכור ישיר של החקירה, ברור לקורא שפלט הוא מי שמעדכן אותם במתרחש. יש דוגמאות נוספות. אין ספק שמה שדחף את פלט לחצות את הגבול האתי ולהתהדר בנוצות של חושף שחיתויות, היה העובדה שבמקום למנות אותו למחליפו של הובר כראש ה־FBI, הביע ניקסון סלידה מהבולשת ומינה את אל. פטריק גריי, פוליטיקאי חלש ועושה דברו. עבור פלט, זה היה עלבון אחד יותר מדי. אפשר לשפוט את פלט לחומרה על מניעיו הפרטיים; צריך לתת לו קרדיט על שעזר לאמריקה להיפטר מעולו של ריצ'רד ניקסון.