המבוי הסתום שאליו נקלעה הכנסת ה־24 הוא פועל יוצא של שני מוקדי השפעה המושכים בחוטי המערכת הפוליטית. הראשון הוא השינוי שחל במפת הסקרים והשלכותיו על האינטרסים של השחקנים בזירה הפוליטית, והשני הוא שאלת ממשלת המעבר ומי שיעמוד בראשה במקרה של בחירות מוקדמות. שני מוקדי ההשפעה הללו מעכבים ומטרפדים לעת עתה גם את הקמתה של ממשלה חלופית בראשות נתניהו, וגם את האופציה השנייה של הקדמת הבחירות.
תיאורטית, לליכוד כדאי ללכת לבחירות. זה תקופה ארוכה מצביעים הסקרים על גידול עקבי בגוש התומך בנתניהו, מ־52 מנדטים ל־60. הישיבה באופוזיציה עשתה לו טוב. המשפט, והגילויים שנחשפו בו על אודות התנהלות הפרקליטות, החזירו הביתה קולות של מצביעים רבים שנגררו ונסחפו למחנה "רק לא ביבי". השיתוק של הקואליציה והסחטנות של הח"כים הערבים החברים בה יצרו בקעים עמוקים באמון הציבור באידיליה המלאכותית של ממשלת השינוי. לאחר שהוקהה עוקצו של המותג "רק לא ביבי", נחשפו התפרים הגסים של האופורטוניזם והבגידה של המפלגות האידיאולוגיות במצעיהן. לציבור נמאס והוא החליט לשבור את התיקו המסורתי בין הגושים.
התוצאה חד־משמעית: אם לא יחול שינוי דרמטי ובלתי צפוי, יוכל נתניהו לאחר הבחירות החמישיות להקים ממשלה רחבה ויציבה, שבה ישתלבו ימינה וגם תקווה חדשה - אם תעבור את אחוז החסימה. ופה קבור הכלב. כדי להקים ממשלה חלופית בכנסת הנוכחית נחוצים לנתניהו לפחות שניים מהח"כים של תקווה חדשה. אבל גדעון סער וחבריו לא עיוורים לסקרים, והחשש המובן שלהם הוא שאם יחצו את הרוביקון יחד עם ימינה ויספקו לנתניהו את האצבעות הדרושות להקמת ממשלה חלופית - יחתור נתניהו בתוך זמן קצר לבחירות חדשות, כדי לממש את הכוח שצבר בסקרים. הוא יגרוף את הקופה ואת הדיווידנדים הפוליטיים, ואילו הם ייזרקו לכלבים.
מרחב התמרון של נתניהו גדל משמעותית כאשר הוא הולך לפיזור הכנסת ולבחירות חמישיות. זה בהחלט קורץ לו. אל מול האופציה הזו נשקלת כמובן האופציה של הקמת ממשלה בכנסת הנוכחית, המתבססת על הקלישאה המוכרת והנכונה - ציפור אחת ביד טובה יותר מ־60 מנדטים על העץ. לשיקול הזה מצטרף גורם הסיכון הקיים בהליכה לבחירות. לא גורם הסיכון הסטנדרטי, שמערכת הבחירות תשחק את יתרונו בסקרים. הפעם לא תוצאות הבחירות הן שמאיימות על נתניהו. האיום שעליו להביא בחשבון טמון דווקא במה שיתרחש עד הבחירות.
על פי ההסכם הקואליציוני בין בנט ללפיד, אם יוקדמו הבחירות כתוצאה מחוסר משמעת קואליציונית מצד אנשי ימינה – ראש הממשלה החליפי יהפוך בתוקף חוק לראש ממשלת המעבר בפועל. אז מה כל כך מאיים בכך שלפיד ישמש כראש הממשלה למשך מספר חודשים? כדי לענות על השאלה הזו צריך להשתמש בזיכרון לטווח הארוך.
עובדות בשטח
בשנת 1999, לאחר שהכנסת העבירה הצעת חוק לפיזורה, עמד נתניהו בראש ממשלת מעבר. במהלך כהונתה ביקש עוזי לנדאו, השר לביטחון הפנים דאז, לסגור את האוריינט האוס, שתחת הנהגתו של פייסל חוסייני הפך למרכז פעילות עוינת נגד ישראל במזרח ירושלים. בג"ץ פסק אז לטובת הפלסטינים והוציא צו מניעה שמנע את הסגירה. הסיבה שניפק בג"ץ להחלטתו הייתה שממשלת מעבר אינה אמורה לקבוע עובדות חדשות, שיחייבו את הממשלה הבאה ויצרו את צעדיה. השופטים קבעו כי פעולה כה דרמטית ומשמעותית כסגירת האוריינט האוס יכולה וצריכה להתבצע רק "אחרי הבחירות".
שנתיים לאחר מכן לא הייתה לבג"ץ שום בעיה להתהפך. היה זה במהלך כהונת ממשלת המעבר בראשות אהוד ברק. בתקופת הדמדומים של שלהי שלטונו, קיים ברק את ועידת טאבה ובה הציע לערפאת ויתורים מפליגים ומסוכנים. אף על פי שהוועידה התכנסה ממש סמוך לבחירות ועלולה הייתה לקדם הסכם מסוכן ובלתי הפיך, סירב בג"ץ להוציא צו מניעה לכינוס בטאבה או אפילו להגשת הצעות ישראליות לוויתורים חדשים, בקובעו שממשלת מעבר היא ממשלה לכל דבר עד ליומה האחרון. הרווח וההצלה הגיעו ממקום אחר, כאשר ערפאת הקשה את לבו וסרב להצעות.
ממשלת מעבר בראשות לפיד טומנת בחובה פוטנציאל לנזק מדיני בלתי הפיך, ממש כמו ממשלת ברק. הסכנה הגדולה נובעת מכך שהיא לא תזדקק לאישור הכנסת, ותיהנה מרוח גבית מן הגבעה החולשת על הכנסת, חוקתית ופיזית, ומתקשורת שתתגייס בצו 8 כדי לתמוך בה. אנחנו כבר מבינים שכאשר בראש ממשלת מעבר עומד ראש ממשלה מהימין – צריך לדחות החלטות חשובות עד לאחר הבחירות. כאשר עומד בראשה איש שמאל, ממשלת המעבר הינה ממשלה לכל דבר ועניין, ואין לה שום מניעה בקבלת החלטות מרחיקות לכת ובביצוען. יחס של איפה ואיפה בוטה וקלאסי, ללא ביקורת תקשורתית אמיתית.
אם יעמוד לפיד בראש ממשלת מעבר, הוא ירצה לשנות את מגמת הסקרים בכל מחיר. הוא ייקח סיכונים של ממש כדי לקדם מהלכים מדיניים גדולים, שיעניקו לו תנופה תקשורתית. גם אם נתניהו ינצח בבחירות בגדול – הוא יצטרך להתמודד עם עובדות מדיניות חדשות שממשלת המעבר תקבע לו. הוא מכיר היטב את הסיטואציה. בקדנציה הראשונה שלו הוא אכל את הפירות הבאושים של הסכמי אוסלו שאותם ירש מרבין ופרס. זו הסיבה שגם חוק לפיזור הכנסת אינו יכול לעבור תוך ריצת רגליים. היציאה מהפלונטר של ממשלת בנט־לפיד צריכה להיעשות בקצב הנכון. בסבלנות ובאחריות.
באופן פרדוקסלי, מי שעשוי לספק את הפתרון למשבר הנוכחי הוא דווקא מנסור עבאס. פרישה שלו מהקואליציה תסלול את הדרך לכל אחת מהאופציות הקיימות, הן לבחירות חדשות כאשר בנט עומד בראשות ממשלת המעבר, והן להקמת קואליציה חלופית בראשות נתניהו בכנסת הנוכחית, כאשר אליו יחברו גם נציגי ימינה וגם נציגי תקווה חדשה, שפרישתו של עבאס פשוט לא תשאיר להם ברירה. הם יצטרכו לבחור בין בחירות והיעלמות מהזירה הפוליטית לבין תמיכה בממשלה חלופית של נתניהו בכנסת הנוכחית.
בשביל עבאס עצמו זהו צעד מנצח. אם הוא יטרוף את הקלפים ויוביל את מהלך פירוק הממשלה – הוא יבצר את מעמדו במגזר הערבי. זה ישרת אותו גם במקרה שהצעד יוביל לבחירות, גם אם יוביל אותו אל ספסלי האופוזיציה, וגם אם יחזיר אותו כצלע נוספת בממשלה בראשות נתניהו, שאינה תלויה בקולותיו. למנסור עבאס פתרונים.