הודעתו ביום ראשון של חבר הכנסת הסורר והמתייסר ניר אורבך, שבישרה על פרישתו משורות הקואליציה, היא קו פרשת המים שחצה את מסלול ממשלת בנט־לפיד ל"לפני" ו"אחרי".
גם אחרי שעידית סילמן קמה ועזבה, גם אחרי המרד של מאזן גנאים וג'ידא רינאוי זועבי, גם אחרי "משבר מיכאל ביטון", נסב עדיין הסיפור סביב המשך דרכה של הקואליציה. ברגע שאורבך קיבל החלטה – ולפי התדרוכים האחרונים שיוצאים מסביבתו, הפעם זה באמת קרה, והאיש ששונא להחליט, אכן החליט – נראה כי התוואי שבו צועדת הממשלה, מוביל היישר אל הבחירות. חמישיות בתוך שלוש שנים.
בעוד בפומבי, בראיונות ובתדרוכים, בכירי הממשלה ממשיכים לשדר קור רוח ומקפידים להדגיש כי "שום דבר לא נגמר, וממשיכים להיאבק על הממשלה המצוינת", מאחורי הקלעים כבר החל המשחק שאפשר לקרוא לו "פוקר ראש ממשלת המעבר".
אומנם אורבך ירד למחתרת לפני זמן מה, אך המידע הדל שמטפטף ממקורביו מעיד על כך שהוא חש מחויבות אישית כלפי בנט. לא לצורך המשך תמיכה בקואליציה, אלא ברמה של הכתרתו כראש ממשלת המעבר. את זה אורבך מוכן ומעדיף לתת לנפתלי בנט ולא ליאיר לפיד. זה, כנראה, יהיה שם המשחק בשבועות הקרובים, אם יוצאים מנקודת הנחה כי חוק התפזרות הכנסת יעלה להצבעה כבר בשבוע הקרוב בקריאה טרומית ויזכה לרוב קולות, כולל זה של אורבך.
לפני שנה, עת גיבשו את ההסכמים הקואליציוניים ביניהם, על כך בדיוק חשבו לפיד ובנט: על האפשרות שספינתם המורכבת לא תחזיק מעמד ותתחיל לטבוע. למקרה זה סוכם על מנגנון הרתעה שלפיו, אם שני חברי קואליציה השייכים ל"גוש לפיד" (קרי, למפלגות השמאל־מרכז) יתמכו בפיזור הכנסת בכל שלוש הקריאות, בנט יהיה זה שיזכה בראשותה של ממשלת המעבר. וכן להפך.
נזכיר כי לעת עתה ראש הממשלה המכהן מפגר אחרי ראש הממשלה החליפי במשחק הזה. הוא כבר הפסיד נקודות ברגע שהקואליציה איבדה את סילמן, חברת "גוש בנט". אורבך עשוי להכריע את "פוקר רה"מ המעבר", אם יצביע עם האופוזיציה על התפזרות הכנסת בכל שלוש הקריאות, ולא רק בזמן הקרוב כשהחוק יעלה להצבעה, ולפי ההערכות גם יאושר בטרומית.
בנט, כמובן, ער למצב ועל כך, בין היתר, דיבר עם אורבך בפגישותיהם התכופות. כאשר בנט ביקש מאורבך "להמתין ולתת לענייני גנאים ורינאוי זועבי להבשיל", הוא לאו דווקא התכוון לכך שלפיד עוד מעט יישר את ההדורים, השניים יתפטרו, והספינה תוכל להמשיך לשוט קדימה בהרמוניה מדהימה. גנאים ורינאוי זועבי בינתיים רק הקשיחו עמדות, ונראה כי מצמרות העצים הגבוהים שעליהם טיפסו השניים בשבוע החולף, לא יורדים דרך התפטרות, אלא באמצעות בחירות.
בנט, למעשה, מבקש ליצור מצב שבו ברגע האמת, בהצבעה השלישית והאחרונה על חוק התפזרות הכנסת, שני המורדים השייכים ל"גוש לפיד" יעשו את העבודה. כלומר יצביעו בעד הקדמת הבחירות ובכך יאפשרו לו להישאר בתפקידו לפחות עד אחרי הבחירות הבאות.
נראה כי בעניין זה בנט ואורבך תמימי דעים. גם בסביבת נתניהו סבורים כי בנט, בתור ראש ממשלת מעבר, עדיף על לפיד בתפקיד רה"מ. "בנט חלש, וביבי יככב במגרש באין מפריע". אומנם קיים המיעוט הליכודי שטוען כי דווקא לפיד עדיף כראש ממשלת מעבר בתקופת הבחירות, משום שהציבור הימני אינו סובל אותו וינהר בהמוניו להצביע מחל, אך נתניהו ומקורביו סבורים אחרת.
על כן, בימים האחרונים פתחו אנשי הליכוד בקמפיין הסברתי "לפיד רע לישראל". המסרים שמועברים בתדרוכים רבים טוענים כי "אם לפיד הנואש יקבל לידיו את ראשות הממשלה גם לתקופה הכי קצרה, הוא יקפוץ על ההזדמנות ויתפרע ברמות מחרידות". אין דבר שבו לא משתמשים באותם התדרוכים כדי לזרוע פחד מוות מעצם המחשבה שלפיד יכהן כראש ממשלת המעבר. "ירוץ לרמאללה ויבטיח לאבו מאזן כל מה שברק ורבין לא הספיקו להבטיח"; "יעשה יריד מכירה מול האמריקאים ומול הערבים"; "ישאיר קרקע חרוכה שאפילו נתניהו, כשיחזור לבלפור, יתקשה לשקם", ועוד כיד הדמיון הטובה.
בסביבת בנט לא משתמשים בדימויים הלקוחים מסרטי אימה, אך בשיחות עם אורבך עלתה בהקשר זה סוגיית ביקורו של ביידן: "נשיא ארה"ב מגיע בעוד חודש. תיאורטית, אם יש רצון, המערכת מסוגלת להגיע לפיזור הכנסת ויציאה לבחירות עד אמצע יולי. חשוב שמי שיוביל את ביקור ביידן יהיה בנט ולא לפיד, שעלול להיעתר לאמריקאים להרבה דברים שהימין לא מוכן לשמוע עליהם".
נתניהו או סמוטריץ'
לפי ההערכות, אם חוק התפזרות הכנסת יעלה להצבעה בקריאה טרומית כבר בשבוע הקרוב או בזה שאחריו, אורבך יתמוך ואז יקבל את המושכות לידיו. אורבך, המכהן כיו"ר ועדת הכנסת, יקבל את חוק ההתפזרות לדיונים בוועדה שלו, ויוכל לקבוע את קצב הדיונים בהתאם לקצב המהלכים הפוליטיים שיתקיימו, כך הוא מקווה, במקביל.
אורבך, כמו רבים בשני צדי המתרס, אינו רוצה בבחירות אלא בהקמתה של ממשלת ימין חלופית. לא רק מתוקף ההיגיון הבריא שאומר כי אם שלוש פעמים לא הצליח נתניהו להקים ממשלה, לאו דווקא הפעם יעלה בידו. אלא גם משום שאורבך אינו אדם נאיבי ואינו ממהר להאמין להבטחות שקיבל מטעם נתניהו. מה שבליכוד ובסביבת אורבך מעדיפים לקרוא לו בשם "ערבויות כלליות", כולל בתוכו הבטחת מקום משוריין ברשימת הליכוד ותפקיד שר משמעותי בממשלת נתניהו הבאה.
המלכודת המרה של כל ההבטחות וכל הסיכומים טמונה בעצם קיומם. הרי לגרום לחבר כנסת לעבור צד באמצעות הבטחה של מקום ברשימה ותפקיד בממשלה, זו עבירה על החוק. עבירה קלאסית מהספרים ועילה מושלמת לפתיחת חקירה פלילית.
לא רק שעל פי החוק, נתניהו אינו רשאי להבטיח לאורבך, חבר הכנסת מטעם ימינה, שריון ברשימת הליכוד ומינוי לשר בממשלה אם וכאשר תקום, ח"כ אורבך עצמו לא יוכל אי־פעם לבוא לנתניהו ולדרוש לקיים את הבטחותיו. בשני המקרים הם צפויים להיתקל בחוק שאוסר בדיוק את זה.
השריון יכול להיתקל במשוכה נוספת, פנימית. בליכוד תמיד ישנן האותיות הקטנות – מרכז הליכוד. חברי הליכוד שומעים את הבטחות השריונים המפוזרות לכל עבר, זועמים, וגם מבטיחים לעשות הכל כדי שזה לא יקרה, או יקרה בהיקפים הכי מינימליים. לליכוד, מפלגה דמוקרטית, יש כלים ריאליים למנוע מנתניהו לקיים את הבטחות השריון, לפחות את חלקן.
בדיוק מהסיבה הזאת יש הטוענים כי אורבך רואה את עתידו הפוליטי לא בשורות הליכוד אלא ברשימת הציונות הדתית. מבין האופציות להאמין לנתניהו או לסמוטריץ', אורבך, כך אומרים, נוטה להעדיף את האפשרות השנייה.
על כל פנים, אורבך אינו לבד במאמציו להנדס לנתניהו ממשלה ללא הליכה לבחירות. הח"כים החרדים־ליטאים של יהדות התורה הבהירו מזמן כי אינם רוצים בחירות. בימים האחרונים אנשי דגל התורה אף ניסו לדבר על לבו של גדעון סער. ליו"ר תקווה חדשה הובטחו כל הערבויות שבעולם: אם אין אמון במילה של דרעי (תשאלו את בני גנץ מדוע), אז קח את המילה של כל שאר חברי "גוש הליכוד". החרדים לא הרפו גם אחרי שסער לא הפגין עניין.
בשורה התחתונה, כל מתנגדי הבחירות יתאחדו בתקופה הקרובה סביב הרעיון למנוע את אישורו של חוק התפזרות הכנסת בקריאה השלישית והסופית, גם אם יעבור בקריאה הטרומית. אם יצליחו – יימנע סבב בחירות נוסף.
בנט או לפיד? מאחורי הקלעים החל משחק: פוקר ראש ממשלת המעבר | אנה ברסקי
גם אחרוני האופטימיסטים מבינים כי הקואליציה סיימה את תפקידה. השאלות הפתוחות הן מי יכהן כראש ממשלת המעבר, והאם נתניהו יצליח להנדס קואליציה בלי בחירות
