בשם אילו ערכים יבקש יאיר גולן את אמון הציבור בבחירות הבאות?

אין בעברו הצבאי של יאיר גולן די לרפא את התיעוב שאני חש כלפיו. אמירותיו, בהקשרים שונים, אין מחליאות מהן בעיניי; וכשהוא כינה את בנימין נתניהו, מנהיגו של עם עצום ורב, “מחלה ממארת”, הרגשתי בחילה. אני יכול, כמובן, להעלות עוד דברי תועבה שלו מאותו פס ייצור, כגון “תתי־אדם”, כינוי שהוא הדביק למתיישבים ביהודה ובשומרון, אבל בשלב זה אני מעדיף לשאול איך מחנהו של גולן הידרדר לכזה שפל. לא אידיאולוגיה.

לא דבקות במורשתם של האבות המייסדים של המדינה היהודית. כלום. רק גידופים. רק התנערות מכל הערכים שבשמם הוקמה, בזמנו, המפלגה שמטעמה גולן נבחר לכנסת.

אני לא רואה, למשל, את שולמית אלוני או את יוסי שריד נשארים אדישים לנוכח התנהגותו הבלתי נסבלת של גולן. בכלל לא בטוח שהם היו רואים בו חלק מתרבות השיח שלהם. ואני שואל את עצמי בשם אילו ערכים יבקש גולן את אמון הציבור בבחירות הבאות; כלום די בשנאה למי שעומד בראש מחנה הימין? האם יכול גולן להצביע על סיבה של ממש כלשהי שמצדיקה אמירות כה חולניות?

מותר לתנועה פוליטית לחשוב שהיא צודקת יותר מהתנועות העומדות מולה או שבאמתחתה נמצא המפתח לפתרון הסכסוך ארוך השנים, אבל לא לכך חותר גולן. דברי הבלע שלו אינם מעידים, למיטב התרשמותי, על מחשבה צלולה. “מחלה ממארת”, למה הוא התכוון? “תתי־אדם”? כלום יש בדברים אמירה ערכית שניתן לחלוק עליה?

השנאה למחנה האחר, ולמי שעומד בראשו, שמתגלה בימים אלה במלוא כיעורה, מזכירה לי ימים אפלים אחרים. לפני 74 שנים, שבועות ספורים לאחר שחזון הדורות הפך למציאות, הורה דוד בן־גוריון להטביע את אוניית הנשק שנשאה את שם העט של זאב ז’בוטינסקי, אלטלנה, ולנסות לפגוע במנחם בגין, מי שעמד אז בראש המחנה שהתייצב מול המחנה שנשא באותם ימים את הכותרת “מפלגות הפועלים”.

האנלוגיה מתבקשת. השנאה היא אותה שנאה; והיא לא נעלמה גם שנים לאחר מכן. אני עוד זוכר דובר של מחנה השמאל שקרא “לעלות עם טנקים על עפרה”. דובר אחר של המחנה הזה טען ש”יש עמים שבעברם יש יותר מאלטלנה אחת”. אני יודע שאלה אמירות שאסור להן להישמע; בעיקר לנוכח הניסיון המר של העם היהודי.

פעמיים חרב בית המקדש בגין ריבים פנימיים. לא אויביו יכלו לו. שונאים מבית הם אלה שגרמו לקריסתו. בגין ידע את זה. גולן אפילו לא מתחיל להבין את זה. הרעל שהוא שופך לתוך מדורת המחלוקות הלגיטימיות, כשלעצמן, עלול להפוך לבעירה גדולה שכבר לא תהיה שליטה עליה.
גולן לא לבד בשנאתו מעוררת הבחילה לנתניהו. רבים מחבריו מוצאים בשנאה הזאת את העילה היחידה להישארותם באותו צד של המתרס. זה עצוב – וגם מפחיד. בגין כבר לא עמנו.