החדשות הטובות לישראלים רבים הן שהממשלה הזאת קרסה ולא תמשיך. החדשות הרעות לכל הישראלים הן שככל הנראה יהיו בחירות. החדשות הטובות הן שאם יהיו בחירות, נדע מה התוצאות האמיתיות ומה הציבור באמת חושב על הקואליציה. הרעות הן שייתכן שהתוצאות יבשרו על כך שאין אפשרות להרכיב ממשלה.
הבחירות האלה הן בין שני כוחות לא שווים באיכותם: מצד אחד מפלגה דמוקרטית גדולה בת למעלה מ־30 מנדטים בסקרים, מצד שני מפלגה לא דמוקרטית עם בערך 20 מנדטים, אשר יש לה מנהיג קבוע, יאיר לפיד, ואין בה בחירות פנימיות לחברי הכנסת שלה, שנבחרים רק על ידו ונמצאים תחת שליטתו שאינה ניתנת לוויכוח. מול זה יש לבוחר אפשרות לתמוך במפלגה שבה נמצא המספר הגדול ביותר של מתפקדים, שרק הם בוחרים על פי שיקול דעתם מי יעמוד בראש המפלגה ומי יהיו חברי הכנסת מטעמה.
במובנים אלה, זה אכן מאבק בין כוחות החופש לבין כוחות האופל - אם כי עליי להעיר שהשימוש במילים “כוחות האופל” לגבי מפלגות או מגמות בציבור היהודי הוא זיהום לשוני מסית באופן מסוכן. ככה זה כאשר השפה היא שפת השנאה. לא רק בבדיקת האופי הדמוקרטי והחופשי של המפלגה בבעלות לפיד ניכר ההבדל בינה ובין המפלגה הגדולה שמולה. בעבר, המפלגה הגדולה שנאבקה בליכוד הייתה מפלגת העבודה. היו בה ועדיין יש בה בחירות פנימיות.
הציבור שנטה בעבר להצביע למפלגת העבודה ונטש אותה לטובת לפיד לא מעריך מאוד דמוקרטיה, כנראה, כי הוא בחר לא לתת את קולו למפלגה עם בחירות פנימיות אלא למפלגה שבה יש מנהיג אחד עם שם רשום. מדובר באופן ברור בציבור בוחרים שהדמוקרטיה בתוך המפלגה שהם מצביעים לה לא עומדת במקום הראשון בסדר העדיפויות שלהם.
מה כן עומד בראש סדר העדיפויות שלהם? אם תבטיחו לי לא להעביר מידע זה לעיתונות זרה, אכתוב זאת כאן: השנאה. לא נעים לי שהדבר ייוודע בעולם, משום שגם כך מייחסים לנו יותר מדי תכונות שליליות בלי סיבה, לא הייתי רוצה שיכתבו גם שאנחנו עם שיש בו רבים שמונעים על פי שנאה פנימית.
השנאה הלא רציונלית לנתניהו היא הסיבה העיקרית והראשית שמניעה היום את כל מי שבוחר עבור לפיד ורסיסי שאר מפלגות החרם על ביבי. נכון, יש במחנה שלא ישב עם הליכוד בשום אופן גם מפלגות עם ערכים נוספים, כגון מרצ, אבל מרצ היום היא מפלגה עם מעט מאוד בוחרים, כי עם כל האיכות האישית של רוב ראשיה, היא לא מצליחה לשכנע מספיק בוחרים שהערכים שלה צודקים. אבל מה נגררתי לדבר על ערכים? הבחירות אינן על ערכים.
הבחירות נשלטות על ידי שאלה אחת: אם נתניהו, שנבחר על ידי הליכוד, יחזור להיות ראש הממשלה. ובכן, המחנה ששונא את ביבי מסוגל לעשות היום הכל כדי להשיג את המטרה הממוקדת שלו, כי הוא מונע על ידי החזק והממכר שברגשות. מדובר במחנה שלא עוצר גם כאשר הוא מבין, בערפילי המחשבה שעדיין נותרו צלולים בתוך חמת הזעם של המשטמה, שהוא עובר את הגבול.
כעת הם מתכננים לחקוק חוק שיאסור על אדם שמספר תעודת הזהות שלו הוא מספר תעודת הזהות של נתניהו להיות ראש ממשלה בישראל. הם קוראים לזה “חוק הנאשם”. להגברת השנאה הם מוסיפים עוד מילה לחוק, וקוראים לו “חוק הנאשם בפלילים”. הם לא כותבים את שמו הנכון של החוק שצריך להיות בעברית ובדמוקרטית: “חוק הנאשם בפלילים החף מפשע”.
בינתיים המחנה הזה כבר הביא להרס אמון הישראלים במערכת המשפט. בטירוף השנאה, מערכת המשפט המחישה לציבור גדול שהיא לא פועלת בהגינות, אבל האמת היא שלא אכפת למחנה השונא הזה להרוס ולהשחית את מערכת המשפט. השנאה לביבי חשובה להם יותר.
הבחירות הגיעו בעיקר בגלל נטישת חברי כנסת שלא יכלו עוד.
נטישת חברי הכנסת מעלה את השאלה, למי שייכים המנדטים? חלק מאלה שרוצים לשמר את הממשלה הזאת טענו בזעם שאסור לחבר כנסת להחליט לבד, ועליו לציית לראש מפלגתו. בדרך כלל אני נוטה להסכים עם טיעון כזה, אבל הנה נקודה למחשבה: אם ראש מרצ חוזר בתשובה פתאום ומדבר נגד הלהט”ב, ובעד חוקים לשמירת שבת, האם לחברי הכנסת של מרצ תהיה אז חובה להצביע בעד חוקי כפיית שמירת שבת, או שמא הם חייבים לנהוג על פי מצפונם והבטחתם לבוחריהם?