ביום ראשון בבוקר נפלה עיני על מאמר שכתב מיכאל מילשטיין במלאות 15 שנה להשתלטות חמאס על רצועת עזה. מילשטיין הוא בעברו קצין מודיעין בדרגת אלוף משנה, שרוב שנותיו בצבא חקר את הזירה הפלסטינית. לאחר שחרורו השלים דוקטורט באותה זירה, וכיום הוא חוקר בתחום הזה. לפנינו, ללא ספק, אחד שמכיר אותם. וגם אותנו.
במאמר, שהתפרסם ב"ידיעות אחרונות", הוא לא חסך ביקורת מממשלות ישראל. לדבריו, למרות השנים שחלפו, ישראל לא עיכלה את השינוי, ולא ניהלה דיון מעמיק לגבי האסטרטגיה שיש לנקוט כלפי הרצועה. כל מה שניסתה, התברר כבעל יעילות מוגבלת. ברגיעה הנוכחית, הוא אומר, אין לראות הישג, כי היא באה הודות למחוות אזרחיות חסרות תקדים שניתנו לחמאס.
ישראל, קובע מילשטיין, קיבלה את תנאי המשחק של חמאס: ברצועה הם שומרים על שקט, כדי לא לחטוף, אבל בזירות אחרות (מזרח ירושלים, פנים ישראל והגדה המערבית) הם ממשיכים לפעול. הוא מזהיר מפני המערכה הבאה, שעלולה להיות קשה מקודמותיה. "נוצר שקט לטווח הקצר", הוא כותב, "אך איום גובר בטווח הארוך, מלכוד שחייב להיות נידון בשיח הציבורי והפוליטי בישראל".
כמה שעות לפני פרסום המאמר של מילשטיין פרסם פובליציסט המסתתר מאחורי השם פאדל אל־מנאצפה מאמר פרי עטו באותו נושא בדיוק: רצועת עזה 15 שנים אחרי. מנאצפה, כותב פלסטיני צעיר, אינו חוסך את ביקורתו מחמאס. מנאצפה טוען כי האסטרטגיה של חמאס נגד ישראל נבנתה ברובה על ססמאות והבטחות לעתיד טוב יותר שלא מומשו. מדיניותם, הוא כותב, רשמה כישלון חרוץ בתחום הכלכלי והחברתי. הוא מונה את סדרת העימותים הצבאיים בין ישראל לחמאס ב־15 השנים הללו.
בזו אחר זו, הוא כותב, מלחמות אלה לא הצליחו להתיש את האויב, אלא העניקו לו סיבה טובה להכביד את ידו על אוכלוסיית הרצועה. הן גם חשפו, לדבריו, את עומק התמיכה האיראנית בחמאס. תמיכה זו, הוא סבור, הזיקה מאוד לסוגיה הפלסטינית, מאחר שהביאה גם את מדינות המערב להצטרף למנגנון הענישה הישראלי על הרצועה. "הכיבוש ידע ויודע", כותב הפלסטיני הצעיר, "כיצד לדחוק את חמאס למצב של מט ולהקטינה תחת כובד ידו והסקנציות".
מנאצפה מזוהה, על פי כתיבתו, עם הרשות, ועדיין, דברים ברוח זו אפשר לשמוע כיום גם בקרב אוכלוסיית הרצועה. חמאס של ימינו עדיין מצויה בגיל ההתבגרות, הוא ממשיך, וטרם הגיעה לשלב הביקורת העצמית על דרכה המדינית. גם הוא, כמו מילשטיין, קורא מבין השורות למנהיגים לחדול מלהשתעשע בגורל עמיהם ולהתחיל לגלות רצינות לאומית. "אף תוכנית פלסטינית לבניית מדינה לא תתאפשר בתנאים האלה, בעוד הערבים מחזקים את הנורמליזציה עם ישראל ומתעלמים מן הסוגיה הפלסטינית".
בעידן שבו כותבים רבים, משני הצדדים, נוהגים להשמיץ את האויב, מעניין לחזות בשניים שמטיחים ביקורת עצמית בהנהגה שלהם עצמם. אין מקום לשאלה מי משניהם צודק. כל אחד רואה את אותה תאונת דרכים מנקודת מבט אחרת. רבים נוהגים לדבר אצלנו על אובדן ההרתעה כלפי חמאס. והנה, יש פלסטינים המודים לא רק בהרתעה, אלא גם בקיומם של כישלון והשפלה. איך קרא לזה פאדל מנאצפה? חמאס דחוקים לפינה במצב של מט.
ועדיין, זה איננו העיקר. השבוע שאל אותי עמיתי ירון וילנסקי, מגיש "יומן הערב" בגלי צה"ל, מה חושבים הפלסטינים על השינוי הפוליטי. אמרתי מה שאני חושב שהם חושבים. לטווח הקצר, הרשות רוצה את יאיר לפיד, כי הוא נתפס בעיניה מתון, וכי בנימין נתניהו היה רע עבורם. חמאס, לעומתה, חוששים מלפיד, כי הוא בלתי מוכר. מנהיג ישראלי חדש מפחיד אותם, שמא יפתח במלחמה או ישתגע על חשבונם. נתניהו ונפתלי בנט, אמרתי, היו טובים לחמאס. יחסית כמובן. הראשון עשה איתם הסכם דולרים ואישר לקטארים לפצות את הפקידים. השני, לעומתו, שימר את ההסדר, אף כי בשינויים מבניים, והכפיל את מספר הפועלים שייצאו לעבוד בישראל. כל זה לטווח הקצר.
לטווח הארוך, גם חמאס וגם הרשות רוצות ממשלה יציבה בירושלים. רק כך, הם מקווים, ההנהגה הישראלית תוכל לבוא איתם בהסדר. צודקים שני הכותבים הצעירים: הפתרון לסוגיית עזה, משני הצדדים, הוא החלטות אמיצות מלמעלה.
החאג' כלב
בימים אלה לפני עשור השתוללה בסוריה מלחמה מרה. גדודי מורדים, רובם נכדיהם של קורבנות טבח אל־חמה, הסתערו על מוצבי צבא ומבני ציבור במטרה להפיל את השלטון ולתפוס את מקומו. ממשלות סוניות, בראשן סעודיה, קטאר ואיחוד האמירויות, תמכו במורדים בנשק ובכסף. שלוש המדינות הללו סברו שאם יפילו את משטר הבעת', הם יחלישו את המחנה האיראני. הם צדקו, אכן הייתה צפויה לאיראנים מכה. אבל מזימתם נכשלה.
2012 הייתה שנתו הקשה ביותר של בשאר אסד. מעטים סברו כי ייצא ממצוקתו בשלום. בלבה של דמשק, ברובע אל־מזה, שכנו אז מפקדות חמאס בחו"ל ומשרדיהם של ראש הלשכה המדינית ח'אלד משעל ואנשיו. חודשים ארוכים הם עקבו אחר המתרחש, העריכו את מצבם, ובוקר בהיר אחד החליטו לקום וללכת. היה להם הסבר: המשטר, כפי שראה העולם כולו, טובח באוכלוסייה הסונית, ואם חמאס שותקת על כך, היא עלולה להיתפס כמשתפת פעולה עם הטבח.
הם לא עשו זאת בחשאי, אלא חרצו לשון. אפשר לומר כי הימרו, במידה כלשהי של יוהרה, על סופו של אסד. בוקר בהיר אחד הכריז משעל על תמיכתו במהפכה והניף את דגל המורדים. דובריו מטעם חמאס כינו את אסד פושע והאשימו אותו ברצח המונים. אסד נעלב וראה בכך תקיעת סכין בגב. הוא שלח את דובריו להטיח במשעל כינויי גנאי. "מגורש ויתום המחפש מקלט", כינתה אותו הטלוויזיה הסורית, "מכר את ההתנגדות תמורת שלטון".
משעל ואנשיו עקרו לקטאר, ויחד עם המודיעין הקטארי, החלו לתמוך בלוחמי אל־קאעידה שפעלו במחנה הפליטים אל־ירמוכ בדמשק. אסד הצליח להיחלץ מחבל התלייה, קיבץ אליו את חיזבאללה והאיראנים, ואז הגיעו הרוסים והצילוהו סופית. משעל נותר בקטאר, ולימים ננטש בידי צמרת התנועה והוחלף באיסמאעיל הנייה. אסד הרגיש על הסוס, ובשנת 2016 אמר על חמאס את הדברים האלה: "פעם אחים מוסלמים, תמיד אחים מוסלמים. בתוכם פנימה תמיד הם יהיו טרוריסטים וצבועים".
כל השנים הללו ראו הסורים בצמרת חמאס בוגדים ומצורעים. עם כניסתו של הנייה לתפקידו, ב־2017, הוא החל לגשש את דרכו אל לבו של אסד וחתר שוב ושוב לפתוח דף חדש, גם כאשר דמשק הדפה את בקשותיו. בחודשים האחרונים נכנס לתמונה חסן נסראללה, והשיחות לפיוס הואצו. השבוע בישרו גורמים בצמרת חמאס כי הושגה פריצת דרך, ובקרוב צפויים הצדדים להכריז על שבירת הקרח. דמשק, לעומתם, המשיכה לשתוק, והניחה לחמאס לזחול אליה לאט. נקמה מגישים קרה, גם אצל הערבים.
אם נניח בצד את האגו, לשני הצדדים אינטרס בפיוס הזה. אסד ישוב להצהיר על תמיכה בגורם פלסטיני חשוב, ויגרוף נקודות ברחוב הערבי שאותן לקחו ממנו הקטארים בחוכמתם הרבה. חמאס, כארגון ללא אבא, תוסיף לתעודות הביטוח שלה עוד גורם מדינתי. הימים הללו אינם טובים למחנה האיראני. מדינות ערב חברו לישראל, טורקיה מראה סימני התרחקות מאיראן, מן האחים המוסלמים ומחמאס, והמערב בשלו – עדיין רואה בהם ציר הרשע.
השבוע מצאתי ראיון טלוויזיוני קצר שאותו העניק אוסאמה חמדאן, בכיר חמאס בביירות, לערוץ חדשות לבנוני. זה היה לפני שנה, כאשר מאמץ נוסף של הנייה להתקבל אצל אסד נדחה. חמדאן דיבר בהערכה רבה כלפי סוריה ואמר כי הוא וחבריו מקווים שדמשק תמשיך להיות "בירת ההתנגדות", כך כלשונו. מיד נזכרתי בפתגם הערבי: הרוצה לכבד את הכלב, יקרא לו החאג' כלב.
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל