הבחירות הן לא סביב כן־ביבי או לא־ביבי, אלא כן-בן גביר או לא-בן גביר. ובגדול, זה הגוש הביביסטי מול הגוש הדמוקרטי־ליברלי. בנימין נתניהו הוא האיש שמחלק, תרתי משמע, את המדינה ורק לשותפיו. אחרי הקמת הממשלה הנוכחית פיזר מיקי זוהר תועפות מתק שפתיים מתנצל על הכוחנות הגסה שהפגין. לא עברו חמש דקות מאז ההכרזה על פיזור הכנסת והאיש חזר להתבריין באולפן, מה שמבהיר שהמצב מחייב (שוב) להתמודד מול אלימות מילולית.
אז לפני שנסחפים למערבולת הבחירות, תשמעו סיפור והסבר מדוע ממשלות מתפרקות. אחרי מלחמת העולם השנייה המשיכה צרפת הקולוניאלית לשלוט בחלקים מווייטנאם. במהלך שמונה שנות מלחמה עקובה מדם בתנועת השחרור הווייטנאמית, קברו הצרפתים כ־40 אלף חיילים. שלהם. וקצת פחות ממיליון בצד השני. ב־1954 וייטנאם זכתה בעצמאות לאחר שהם נסוגו בחרפה.
באותן שנים נלחמה צרפת גם בתנועת העצמאות האלג'יראית. משטר כיבוש אלים במיוחד היה אמור לתחזק את האינטרסים של המתנחלים הצרפתים, שהשתלטו על אדמותיה ואוצרותיה של אלג'יריה. שכן שלי, רוז'ה, חבר עין שמר, היה חייל בלגיון הזרים הצרפתי שנלחם שם.
הסיפורים שהוא משחרר מדי פעם על השותפות ה"מבצעית" בין המתנחלים הצרפתים והצבא הצרפתי מחייבים קיבה חזקה במיוחד. התפריט היה, כמקובל במקומותינו, כליאת הנהגות תנועת העצמאות (טרור), חיסולים, חיסולים וחיסולים באלג'יר ומחוצה לה (טרור), "הגנה" על המתנחלים שהפכה לעונשים קולקטיביים, הגבלות תנועה על המקומיים באמצעות אין ספור מחסומים, גירושים המוניים והרס תשתיות. שום דבר שאינו מוכר לישראלים מהבית.
במהלך כעשר שנות מלחמות כיבוש בווייטנאם ובאלג'יריה התחלפו בצרפת 20 ממשלות, שהתפרקו בזו אחר זו. המשילות הייתה רק משל. משברים כלכליים רדפו זה את זה, והקרע הפנימי בין ימין ושמאל הגיע לספו של מרד צבאי (פוטש) וקרע אזרחי. אגב, ישראל של מפא"י ושמעון פרס תמכו באגף ימין האלים והמתנחל של צרפת.
ב־1958 הפציע בריק הפוליטי טיפוס גמלוני ומגלומני, הגנרל שארל דה גול, שהנהיג את מלחמת עצמאות של צרפת במלחמת העולם השנייה. דה גול הבטיח להשאיר את אלג'יריה צרפתית עבור המתנחלים ולאחד את האומה. הוא נבחר ברוב עצום ומיד החל בצעדים שבסופם חזרו הצבא והמתנחלים הצרפתים מאלג'יריה לצרפת.
כאוס ממשלי
הסיבה שבגינה נאלצנו לשמוע היסטוריה צרפתית היא הקשר בין כיבוש של עם אחר להידרדרות חברתית וכאוס ממשלי של הכובש. רק לאחר שפונו כל ההתנחלויות ואלג'יריה זכתה בעצמאותה (1962), חזרה צרפת לתפקד כמדינת חוק של כל אזרחיה.
השאלה כמובן היא, מתי אצלנו. התשובה: כאשר מדינת ישראל תחזור למסלול שבו תחזור להיות חלק ממשפחת העמים שיש בהם ממשל דמוקרטי וליברלי. סביבנו מדינות שאיבדו את המשילות, כמו גם את היכולות הכלכליות והתפקודיות בגין מלחמות אזרחים שיצאו משליטה. סוריה, לבנון, לוב, אפילו ידידתנו הגדולה ארה"ב הגיעה למצב שבו מלחמת האזרחים הפוליטית שגלשה לרחובות (ולהסתערות על הקפיטול) מחסלת שם כיום את יכולתו של ממשל ביידן לתפקד בנושאים כלכליים וערכיים כמו הגבלות על מכירת נשק.
לארה"ב יש יכולת פנימית להתגבר על טירוף המערכות שיצרו טראמפ ושות'. בישראל, חוששני שהחיסון הדמוקרטי איבד מתוקפו מול המגיפה הביביסטית.
במהלך המלחמה באלג'יריה נערך פוטש בתוך הצבא האלג'יראי בשטחים נגד המטכ"ל הצרפתי. אצלנו, עדיין, אין הפעלה עצמאית של צה"ל בשטחים, תוך סירוב פקודה למטכ"ל. בישראל אין צורך בפוטש, משום שפוטש כיפות אגרסיבי מתגלגל בצבא זה שנים ומתחת לרדאר. ולפני שהספקנו לצעוק "הדתה"(!) מסתבר שיש כאן שני צבאות - צבא המטכ"ל וצבא הכיפות. יחידות שלמות, ופה ושם סגלי פיקוד וחיילים חובשי כיפה, חיים ביקום נפרד מיחידות שהן חילוניות ומנהלים אורח חיים אידיאולוגי ופוליטי משלהם. צבא המטכ"ל הוא חילוני בהגדרה ופועל על פי הנחיות הממשלה והחוק. לצבא הכיפות יש קוד הפעלה שמתעלם מהציווי הדמוקרטי המטכ"לי.
כשמח"טים וחיילים בשטחים נלחמים לצד המתנחלים באזרחים פלסטינים, מדובר במשילות אפס של המטכ"ל בצבא ואפס משילות של הממשלה באזרחות. מה שקרה בלוד ובערים המעורבות בימי שומר החומות היה מלחמת אזרחים, שלובתה על ידי המתנחלים ורבניהם, כחלק מתוכניתם לייהד "עד הסוף" את המדינה כולה.
כאשר משטרת ישראל מתעלמת משיירת אוטובוסים שהגיעו מהשטחים כדי "להגן" על תושבי לוד, נחשף פן נוסף של מלחמת האזרחים הסמויה, המתנהלת גם כעת, במערכת הבחירות החמישית. עדיין לא מיליציות ברחובות, אבל מי צריך מיליציות כאשר בצה"ל ובמשטרה יש סלקציה על פי תו תקן שמגיח ממחילות נעלמות במשרדי הממשלה.
מדובר במלחמת אזרחים, לא במלחמת אחים. מי שרואה בערבים אזרחים סוג ב' הוא לא אח שלי. בלי להיכנס לווכחנות מיותרת (בעת הזו) על הדמוקרטיה בחברה הערבית, אזי המאבק על מדינה דמוקרטית וליברלית הוא משותף ליהודים ולערבים. אצל הערבים המחויבות להילחם על זהותם היא טבעית יותר, בהיותם נפגעים יותר מהמצב הקיים. ההיגיון הקיביצרי אומר שלא סביר שמלחמת אזרחים עשויה לפרוץ במדינה דמוקרטית. אלא אם כן חישוקי הדמוקרטיה מתרופפים והצד האלים יותר מנצל זאת לטובת האג'נדה שלו, שזהו בערך המצב הנוכחי. מדינת ישראל כיום היא פחות ופחות דמוקרטיה ויותר ויותר זירה של פוליטיקאים ציניים וכנופיות פורעים "אזרחיות", מנערי הגבעות בשומרון עד ארגוני הפרוטקשן בצפון.
עדיין אין ירי דו־צדדי בין כוחות הביטחון לאזרחים, למעט תקריות זניחות של פרחחי גבעות והתנכלויות של ארגוני הפשע לנציגי שלטונות החוק. התקריות האלה מאפשרות לדורסי הדמוקרטיה האמיתיים לגנות אותם כ"קומץ" ולצאת ממלכתיים יעני. ובין כה וכה מבעבעים בשטח סממנים של התנגדות כוחנית מצד שמאל. צו חוקי אוסר כניסה של מתנחלים לחומש. לפני כחודש התארגן כוח שמאל יהודי דמוקרטי כדי "למנוע" מהם להיכנס לשטח. צה"ל סייע למתנחלים ובלם את הכוח משמאל.
לכאורה, כל הכבוד לצה"ל שמנע מיני מלחמת אחים. למעשה, צה"ל סיפק לפורעי החוק סיבה טובה להבין שהם הצד החזק בקטטה הזו ושיש להם רישיון להמשיך במעלליהם.
המסקנה: אין כיום ישות לאומית זהותית אחת הקרויה מדינת ישראל. יש מסגרת מדינתית, שאמורה לספק לאזרחיה שירותים ויש סממני אחדות כמו נפנוף דגלים ומנגלים. הקרע בפועל הוא די סופני, ומאבק הבחירות בין ימין ושמאל הוא על כל הקופה. הפגנות כוח, כולל אלימות, הן חלק ממהותו של הימין. השאלה היא אם יש בשמאל כוח פיזי שמסוגל להתמודד מול הימין על השליטה במרחב הציבורי.