במהלך השנה שבה כיהן נפתלי בנט כראש הממשלה, הוא נאבק בתסמונת מנהיגותית קשה ומידבקת. נקרא לה "אני וקודמי בתפקיד". צלו הדומיננטי של בנימין נתניהו רדף אחריו מיומו הראשון בלשכה. ליתר דיוק, בנט עצמו סירב להשתחרר מהצל הזה, גם במחיר של פגיעה תדמיתית ואפילו תפקודית.
נראה שבנט נקרע בין רצון כמעט בלתי נשלט להוכיח את היותו טוב יותר מנתניהו כי "ביבי רע לישראל, לכן החלפנו אותו"; לבין רצון עז לא פחות לשכנע בכך ש"אני טוב לא פחות מביבי". בנט חזר על המנטרה הזאת מישיבת הממשלה הראשונה שניהל, והתעקש לחזור עליה גם כעבור כמה חודשים, כאשר ההתעקשות הזאת שלו כבר הפכה ממובנת מאליה למגוחכת. את מי, למעשה, הוא ניסה לשכנע? את מצביעי ימינה, שראו במהלך שעשה בגידה ועזבו בזעם? את מחנה הימין כולו, במאמץ להוכיח את הרלוונטיות שלו כמנהיג? את עצמו? אולי את נתניהו? לא ברור, וכעת גם לא חשוב.
באופן פרדוקסלי, את ההוכחה האולטימטיבית לתובנותיו בנושא "נתניהו ואני" סיפק בנט בהחלטה הדרמטית שקיבל ביום שני. מה שלא הצליח להוכיח בכהונתו כראש ממשלה, הוכיח בפרישתו. שכן, נתניהו מעולם לא היה מוותר על השלטון מרצונו. נתניהו יודע להיאבק על השלטון, לסכל יריבים שחוסמים את הדרך, לנצל את כל המשאבים שעומדים לרשותו כדי להשיג את המבוקש. להשליך ככה מה שהשגת בעמל רב? זה לעולם לא יקרה לנתניהו. יתרה מזאת, בנט לא רק החליט לסיים את כהונתו מרצונו, הוא גם הקפיד על קיום הרוטציה בינו לבין שותפו יאיר לפיד - עוד מעשה שמוכיח את ההבדל בינו לבין קודמו. תשאלו את בני גנץ.
את התשובה לשאלה מדוע קיבל את ההחלטה ובעיתוי שבחר, יודע רק בנט עצמו. כל השאר, כולל מקורביו, יכולים רק לשער. זאת בהתבסס על תמונת המצב נכון ל־20 ביוני בשעה 18:40 (זמן פרסום ההודעה על החלטתו).
התסמינים אכן היו די סופניים, והדופק של הקואליציה היה עמום במקרה הטוב. ניר אורבך הודיע כי פרש סופית והיה מוכן רק להתגמש על מועד הצבעתו בעד פיזור הכנסת. גם זה לא משום שהוא צדיק גדול, אלא מכיוון שהבין שהוא על הקרשים. בליכוד לא מיהרו לסגור וגם מה שהבטיחו בלי להתחייב, לא נשמע לאורבך מזהיר למדי. מצד שני, לא ברור אם תהיה לאורבך מסגרת פוליטית אחרת לרוץ איתה בבחירות. בתוך שנה הפכה ימינה לחורבה, וגם אם בנט יחליט לרוץ, הוא לא ימהר להרים טלפון למי שנכנס לכנסת על גבו ובסוף עבר צד ותרם לנפילת ממשלתו.
ואם מצבו של אורבך לא היה מספיק, סיפרו לבנט באותו יום שני על עוד פורש שבדרך. האם זה היה ספין או מידע מדויק, אין לדעת, וזה גם לא חשוב. ייתכן שבין פגישה לאירוע הסתגר ראש הממשלה בחדרו, עשה חושבים, הסתכל על התמונה הכוללת והחליט כי זהו הטיימינג האידיאלי לאקזיט. זו הייתה החלטה נכונה של מי שכבר עשה אקזיט מוצלח בחייו. בנט העדיף ליזום ולא להיגרר, ובכך חסך מעצמו עוד כמה ימים טובים של סחיטה, כיפופי ידיים, איומי פרישה, שמועות על בגידה וכותרות לא מחמיאות בתקשורת.
כיבה את האור
המערכת, שבמשך יותר מעשור התרגלה לסגנונו של נתניהו, הוכתה בהלם מהודעתו של בנט. שר בכיר, שאיתו החלפתי רשמים כמה שעות אחרי הבום הגדול, סיפר כי באותו יום דיבר עם בנט וגם עם אורבך, שלא הפגין שום שינוי בעמדתו המוצהרת אך מעורפלת. שום דבר לא רמז על כך שבנט קיבל החלטה גורלית או עומד לקבל החלטה שכזאת. במהלך אותו היום ובימים הבאים שמעתי יותר מעדות אחת כזאת. בדקתי ולא מצאתי שר או חבר קואליציה שיכול היה להעיד כי לא הופתע ממהלכו של בנט.
בנט הצליח להפתיע לא רק את השרים והח"כים. כמה שעות לפני כן הכתבים המדיניים ישבו אצלו לתדרוך מקיף. הנחת העבודה הייתה כי בנט מבקש לסכם את שנת כהונתו וגם לתת כמה נקודות לקראת ביקורו הקרוב של נשיא ארה"ב ג'ו ביידן. הפגישה ארכה כשעתיים, ובנט נראה רגוע ודיבר בפתיחות. כמה פעמים במהלך השיחה חזר והדגיש כי למרות המצב הפוליטי הרע, הבחירות הן אופציה רעה בהרבה וכך גם ממשלה חלופית בראשות נתניהו.
הואיל והתדרוך הוגדר כ"מדיני", והמוזמנים לא היו כתבים פוליטיים, רוב השיחה נעה בין איראן לטורקיה וסביב היחסים עם הממשל האמריקאי. בשלב מסוים נשאל בנט על הדברים שמתרחשים אצלו בבית. הוא השתתק לרגע, הביט בעיתונאים היושבים סביב שולחן הממשלה וענה: "איני יודע מה האופק. פעם חשבתי במושגים של חודשים ושבועות. כעת אנחנו משחקים יום ביומו. אבל חשוב לי להוציא לדרך מספר דברים לפני שניכנס כולנו לסחרור הבחירות".
תתארו לעצמכם את עומק ההלם שחטפנו, חברי התא המדיני, כאשר ב־15:00 שמענו במו אוזנינו מבנט כי יש לו עוד דבר מה לבצע לפני שיכבה את האור – וכעבור שעה וחצי הוא כיבה את האור. האם בזמן הקצר הזה הוא הבין שלא יצליח להשלים אף משימה מאלו שעליהן סיפר לנו? אולי נכנסה איזו שיחה שהכריעה? רק בנט יודע את התשובה.
לא מוגזם יהיה לקבוע כי החלטתו הפתיעה את המדינה כולה, ועוד יותר את שותפתו במשך שנים, שרת הפנים איילת שקד, שהמריאה לביקור מדיני במרוקו באותו יום גורלי. כאשר נודע דבר ביקורה, הסיקו במערכת כי היא בטח יודעת משהו על הדינמיקה בין אורבך לבנט, ובוודאי הייתה בטוחה שבהיעדרה לא יקרה שום דבר.
את הבשורה היא קיבלה בשיחת טלפון קצרה מבנט, שהודיע לה שזה נגמר, ההחלטה התקבלה ואין אפשרות לערער עליה. יש אומרים כי שקד קיבלה את האירוע קשה וניסתה לשכנע את בנט להמתין לשובה. בסביבת שקד מכחישים הכל ומסתפקים בגרסה שלפיה בנט הודיע לה על החלטתו לפני שההודעה פורסמה רשמית. מעבר לזה שקד שומרת, כפי שנהגה שנים, על כבודו של בנט וגם על כבודה. שום תדרוך נזעם על השותף, שבהיעדרה קיבל החלטה שמשאירה אותה במצב פוליטי מהקשים שחוותה אי־פעם.
שקד חוזרת היום ארצה, לאחר שהאבק הראשוני הספיק לשקוע. איתו, כך נראה כרגע, גם התנדפה התקווה להקים ממשלה חלופית ובכך למנוע בחירות. שקד ושאר חברי ימינה איתה - מצאו את עצמם בפני אפשרות שראש מפלגתם יפרוש לא רק מראשות הממשלה אלא גם מהחיים הפוליטיים.
אם כך יהיה, יצטרכו חברי ימינה - עד השבוע חברי מפלגת שלטון - לחפש לעצמם אופציות לעתיד הקרוב מאוד. לא ברור אם ימינה תשרוד, תתאחד עם רשימה אחרת או אולי תחלוף מהעולם. הסקרים לא משאירים הרבה אופטימיות. מערכת הבחירות הקרובה עומדת להיות ארוכה מאוד, קשוחה מאוד ובלתי סלחנית כלפי מי שהביאו אותה על עצמם. המפה הפוליטית תתעדכן בקרוב, ורוב הסיכויים שרבים מהשחקנים לא ימצאו את עצמם עליה.
ההחלטה הדרמטית של בנט: ב-15:00 הטיל פצצה, כעבור שעה וחצי כיבה את האור
ראש הממשלה היוצא נפתלי בנט הצליח להפתיע את כולם בהחלטתו, ושתי שאלות נותרו פתוחות - מדוע קיבל את ההחלטה ולמה בחר דווקא בעיתוי הזה?
