לפני שנה וכמה שבועות ניגש יאיר לפיד למסך המחשב שלו כדי להתחבר בזום לשיחה עם אחיו, נפתלי בנט. הם היו בעיצומו של משא ומתן. הם היו בעיצומה של הקמת ממשלה חדשה. בקצה המצלמה של המחשב בלטה כריכה של ספר. "מה זה לידך?", שאל אחד מהם. "זה מה שאני קורא", אמר השני. לפיד הרים את הספר שקרא באותה עת. "גאונות וחרדה: כיצד היהודים שינו את העולם 1947־1847". המחבר הוא נורמן ליברכט, יהודי מבריטניה, דובר עברית שוטפת. בצד השני של המסך, בנט שלח יד והרים את הספר שהוא קורא: "גאונות וחרדה: כיצד היהודים שינו את העולם 1947־1847".
צירוף מקרים מוזר, מסקרן. שניהם קראו באותו ספר, בלי לתאם מראש. לפיד סיפר על כך למחבר, ליברכט. הוא סיפר לעוד כמה מכרים. היהודים שינו את העולם – לפיד ובנט ניסו לשנות את ישראל.
ליברכט מצטט בספרו הרבה יהודים. הוא מצטט, לדוגמה, את המלחין הדגול גוסטב מאהלר. ליברכט הוא מומחה גדול למוזיקה בכלל ולמאהלר בפרט. הוא כתב עליו ספר ושמו: "למה מאהלר? איך איש אחד ועשר סימפוניות שינו את העולם שלנו". בספרו "גאונות וחרדה" מצוטט המשפט היפה של מאהלר: "יהודי הוא כמו שחיין בעל זרוע קצרה. עליו להשקיע פי שניים מאמצים כדי להגיע לחוף". בנט ולפיד גילו השבוע שאכן, כך הוא. ולא הגיעו לחוף.
עלייתה ונפילתה?
בפברואר 1934 נכנסה צרפת לסחרור פוליטי. המדינה נקרעה. שערוריות פרצו, מפלגות קיצוניות פרחו. ממשלות קמו ונפלו בזו אחר זו. ממזרח לה, גרמניה הנאצית התעצמה, אך בצרפת לא היה אפשר להגיע להסכמה. כיצד להגיב, כיצד להתכונן למלחמה, האם להתכונן למלחמה. הצרפתים התקשקשו בקטטות פנימיות, עד שהיה מאוחר מדי. הם לא ידעו להחליט מי ישלוט בצרפת, אז הגרמנים החליטו בשבילם.
זו דוגמה קיצונית לשבר ותוצאתו. דוגמה קיצונית, שאין מטרתה לרמוז שעוד רגע גם אויביה של ישראל משתלטים עליה. ובכל זאת, לפני שממהרים למרוץ הסוסים של הבחירות עצמן, צריך לעצור ולומר במפורש שישראל נתונה במשבר פוליטי חמור, מתמשך וגם מסוכן.
זה ארבע שנים ישראל לא התקדמה הרבה בפתרון בעיותיה המרכזיות. משבר הדיור לא שינה כיוון, האתגר הכלכלי־תרבותי של הקהילה החרדית רק התגבר, שילוב המגזר הערבי נתקע, איראן לא נבלמה, העימות עם הפלסטינים נותר על כנו, הפקקים בכבישים התרבו, מערכת החינוך קרובה לייאוש. בלי קשר לשאלה כיצד נכון להתמודד עם האתגרים הללו, ברור שנכון להתמודד איתם איכשהו. ברור שנדרשת ממשלה, שתגבש מדיניות ותוציא אותה לפועל זמן מספיק כדי לחולל שינוי.
כבר ארבע שנים לא הייתה ממשלה כזאת. לא הייתה ממשלה שיכולה לבחון בעיה, להחליט כיצד לטפל בה, ולממש את הטיפול בה עד לקבלת תוצאות, טובות יותר או טובות פחות.
כך מדינות מתרסקות. כך אימפריות נופלות. ממצאיו המוכרים של ההיסטוריון אדוארד גיבון, על עלייתה ונפילתה של האימפריה הרומית, מהדהדים את כוחם של מתחים פנימיים לקעקע יסודות של מדינה. ההיסטוריון ארנולד טוינבי, שקיבל את עיקר ניתוחו של גיבון, כתב כי ציוויליזציות אינן "נקטלות בידי מתנקשים, הן מאבדות את עצמן לדעת". זה תיאור שהולם קהילות רבות, אך לא את קהילת היהודים של אלפיים השנים האחרונות. ליהודים לא הייתה קהילה פוליטית מגובשת שאפשר היה לקרוע מבפנים. "מתחים פנימיים ומחלוקות הסעירו את היהדות מעצם ראשיתה, אבל לא איימו ממש על המשך קיומה", כתב על כך שלום סלומון ואלד בספרו "עלייתן ושקיעתן של ציוויליזציות". קהילות יהודיות נהרסו, אבל לא מבפנים, רק מבחוץ.
מצד שני, העם היהודי "מעולם לא הצטיין בהשגת אחדות". זה היה קצת פחות בעייתי, כאשר קהילותיו התקיימו בתפוצות, רשת של קהילות שיכולות להדק או לרופף את קשריהן. זה נעשה קצת יותר בעייתי במציאות פוליטית שהעם היהודי לא מורגל בה ומתקשה לפעמים להבין כיצד לנהוג בה. מציאות של שלטון פוליטי במדינה אזרחית, שמחייב מנדט להוציא לפועל מדיניות ארוכת טווח, ומחייב יציבות. היהודים של ישראל (וגם הערבים) רוצים גם להתקוטט כמו פעם בתפוצות, וגם לשמור על המדינה שלהם בלי שתתפרק. לא בטוח שזו משימה אפשרית. לא בטוח שהיא בת ביצוע.
כך שהשאלה החשובה בבחירות מספר 5 איננה אם יהיה זה בנימין נתניהו או יאיר לפיד, אלא אם יהיה זה מישהו שיקבל מנדט. השאלה היא אם יהיה מישהו שיקבל מנדט שאפשר לעשות בו שימוש לשלוש־ארבע שנים. כמה זה חשוב? הנה הצעה קצת פרובוקטיבית: אולי זה יותר חשוב מהשאלה אם איתמר בן גביר כן או לא יהיה חבר בקואליציה. אולי זה יותר חשוב מהשאלה אם יהיו בקואליציה "תומכי טרור", אמיתיים או מדומים. אולי זה יותר חשוב מהשאלה אם הקואליציה כן או לא תאפשר את הכהונה של מועמד עם כתב אישום. אולי זה יותר חשוב מהשאלה אם יכניסו או לא סעיף שוויון לחוק הלאום.
תשאלו: יותר חשוב למי? הנה, כאן בדיוק הקושי. יותר חשוב לתחזוקה הכרחית של המדינה, אבל כנראה קצת פחות חשוב לכל אחד מאזרחיה של המדינה. רוב הישראלים שרויים כיום במצב רוח מהסוג שהיה לשמשון הגיבור כאשר מוטט את קורות התמך של הגג בעזה. נפיל את התקרה, גם אם תיפול על ראשנו. רק לא ביבי, רק לא לפיד, רק לא בן גביר, רק לא רע"ם, רק לא חרדים, רק לא ערבים. נסתדר בלי תקרה. נעמוד בגשם. עד שיבוא הקבלן עם התקרה במידות המדויקות.
הצלחה או כישלון?
עוד רגע היא מסיימת את תפקידה ההיסטורי, והוויכוח כבר בעיצומו: האם ממשלת בנט־לפיד הייתה הצלחה או כישלון? מצד אחד, ככה וככה, מצד שני, ככה וככה. יהיו שיזכירו רפורמות בכשרות, או קידום מיזמים בתחבורה הציבורית, יהיו שיאמרו שהממשלה החלה בתהליך של הורדת רמת הפשיעה בחברה הערבית ויהיו שיזכירו כל מיני פעולות מסתוריות בסוריה או באיראן. כל אלה חשובים כשלעצמם, אבל טיעון הנגד חזק יותר. זו תמציתו: ממשלה שמחזיקה מעמד רק שנה אחת היא כישלון. נקודה. אלא אם.
אלא אם מה? אלא אם הממשלה הזאת עשתה לפחות פעולה אחת מועילה מאוד ובלתי ניתנת לשינוי. ניתן דוגמה מהעבר הלא מאוד רחוק, גם אם לכמה מאיתנו הוא כבר נראה רחוק. ממשלת אהוד ברק של שנת 1999 הייתה ממשלה שהחזיקה מעמד רק מעט זמן, והוציאה לפועל רק מעט תוכניות. היא גם הותירה למחליפיה, ממשלת אריאל שרון הראשונה, שבר גדול בדמות האינתיפאדה השנייה. אהוד ברק נכשל בניסיונו השאפתני להביא להסכם שלום עם הסורים. ברק נכשל בניסיונו המגלומני לפתור את הסכסוך הישראלי־פלסטיני. על הדרך, הוא גם קבר את מפלגת העבודה כמפלגת שלטון, אולי לתמיד. אחריו, היא כבר לא התאוששה, ולא התחרתה על הבכורה (למעט, אולי, בתקופת הרצוג־לבני והמחנה הציוני).
כישלון? כמעט כל דבר שעשתה ממשלת ברק היה כישלון. ובכל זאת, יש מי שיאמרו שהייתה הצלחה. מדוע? בזכות מעשה גדול אחד, דרמטי ובלתי ניתן לשינוי. ממשלת ברק הוציאה את ישראל מדרום לבנון. בתנופה, בנחישות, בניצול מיטבי של הכוח השלטוני לשנות מציאות. כמובן, אפשר להתווכח על השאלה אם השינוי היה באמת מועיל. יש מי שסבורים שצריך היה לנהל את המהלך אחרת. יש מי שסבורים שהמהלך הגדול בלבנון הביא לטרגדיה הגדולה של האינתיפאדה. כבודו של הוויכוח במקומו מונח, אבל דבר אחד אי אפשר לקחת מברק: הוא בא לשנות, ועשה שינוי. ניסה פה, ניסה שם, ניסה בעוד מקום. בניסיונותיו המגושמים לעשות משהו, הותיר אחריו לא מעט כלים מנופצים, ואפשר להאשים אותו בכך שגרם נזק גדול. ומצד שני – הוא לא בזבז את הזמן. בא לעשות – ועשה. לטובה, לרעה, ההיסטוריה תשפוט. אולי בזכות לבנון, תשפוט לטובה.
גם ממשלת נתניהו־גנץ הייתה ממשלה קצרת ימים. ממשלה קצרת ימים וקצרת מעשים. נסו להיזכר במשהו. נזכרים? אה – הסכמי אברהם. לא דבר קטן. האם ממשלת נתניהו־גנץ הייתה כישלון? מבחינה פוליטית, היא בהחלט הייתה כישלון. מטרתה העיקרית בהקמתה הייתה לפתור בעיית משילות, לסיים פרק עגום של מערכות בחירות חוזרות ללא הכרעה. בפועל, היא לא פתרה את הבעיה שלשם פתרונה קמה. ומצד שני, עשתה מהלך גדול אחר, דרמטי, מועיל ובלתי ניתן לשינוי. ולא חשוב כרגע שהקרדיט הולך לנתניהו ולא לבני גנץ, ולא חשוב כרגע שהיה לממשלה מזל גדול, בדמותו של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, ולא חשוב שכדי להביא את הסכמי אברהם ויתרו על הבטחות הסיפוח.
הפוליטיקה היא אומנות של ניצול הזדמנויות, ובמבחן הזה ממשלת נתניהו־גנץ עמדה. היא זיהתה הזדמנות, ותפסה אותה בשתי ידיים. בזיכרון הקולקטיבי היא נחרתה ככישלון, אבל נסו לשאול את השאלה הבאה: מה עדיף, שהייתה הממשלה ההיא והיו הסכמי אברהם, או שלא הייתה הממשלה ההיא ולא היו הסכמי אברהם? נדמה שהתשובה מיותרת.
וכן, יכול להיות שהיו הסכמי אברהם גם בלי ממשלת נתניהו־גנץ. יכול להיות. באותה מידה, יכול להיות שהיה מבצע אנטבה גם בלי ממשלת רבין הראשונה, ושהיה שלום עם מצרים בלי ממשלת בגין הראשונה. יכול להיות. אבל הממשלה המכהנת היא זו שמקבלת את הציון לגנאי על כישלונות ואת הציון לשבח על הצלחות. ממשלת נתניהו־גנץ נכשלה הרבה פעמים, והצליחה בדבר אחד שיש לו משמעות היסטורית. ולכן מותר להציע בזהירות שהייתה קצת פחות כישלון ממה שנדמה.
ממשלת בנט־לפיד הייתה ממשלה קצרת ימים. ולא רק שהייתה קצרת ימים, ולא פתרה את בעיית המשילות המתגלגלת, ייתכן בהחלט שגם לא השיגה את המטרה העיקרית שלשמה הוקמה: להרחיק את נתניהו מהשלטון לתמיד. בנסיבות האלה, האם יש משהו שאפשר יהיה לזקוף לזכותה? האם יש מעשה כלשהו שאפשר יהיה לומר עליו בדיעבד שבזכותו טוב שקמה?
ברור שכן: המעשה הוא צירופה של רע"ם לקואליציה, והניסיון הראשוני, המוקדם, המסובך, לנרמל את היחסים הפוליטיים של ערביי ישראל עם מדינתם. תאמרו: אבל הניסיון נכשל. אולי, אבל זה קצת מוקדם לומר. הניסיון לא בדיוק הצליח, אבל יצר תקדים, שאולי אפשר יהיה לבנות עליו בעתיד. תאמרו: זה בדיוק להפך, בגלל הכישלון ייקח עוד הרבה שנים עד שייעשה עוד ניסיון. גם את זה מוקדם לומר. מצד אחד, יכול להיות שזה מה שיקרה. מצד שני, לדינמיקה חברתית יש חיים משלה.
בשבוע שעבר שמעתי את מנכ"לית מפלגת ימינה מתנצלת בשידור על כך שכינתה את מנסור עבאס "תומך טרור" לפני הבחירות. זה היה מעשה במקומו. זה היה מעשה שמשקף את עמדתם של לא מעט יהודים ישראלים שצפו בעבאס בהשתאות, בהערכה, באמון גובר. במידה רבה, השאלה הקריטית כרגע היא אם עבאס יצליח לגייס קולות גם במערכת הבחירות הבאה, אם יוכיח שעמדתו נתמכת לא רק על ידי יהודים, אלא גם על ידי ערבים.
כך או כך, זה כנראה המעשה הגדול היחיד שעשתה הממשלה הזאת (כמובן, אם לא יקרה משהו דרמטי מעכשיו ועד יום הבחירות). זה המעשה שעליו תשפוט אותה ההיסטוריה. וכמו במקרה של היציאה מלבנון, זה לא יקרה מהר, ולא יקרה בהסכמה כללית. זה יהיה ויכוח. אפשר בהחלט להתחיל בו כבר כעת.
מחאת דיור?
למחאה יש שני תפקידים לפחות. תפקיד אחד מעמיד אותה בעימות עם הממשלה. זה התפקיד שלה בהנעת דעת קהל, הרתעת פוליטיקאים, לחץ לשינוי מדיניות. תפקיד אחר הופך אותה למכשיר של הממשלה. זה התפקיד שלה בשחרור קיטור, יצירת תחושת הצלחה גם באין הצלחה, הרגשת "עשינו משהו" גם בלי שנעשה בפועל שום דבר. המחאה רעה לממשלה – כי היא מסכנת אותה. המחאה טובה לממשלה – כי בסיומה יורדת רמת הלחץ.
אם תהיה מחאה בקיץ הזה, וסימנים ראשונים שהיו בקושי טפטוף נבלעו בשטף החדשות הפוליטיות, זו תהיה מחאה שתפקידה העיקרי הוא מהסוג השני. מחאה לשחרור לחצים, וקצת פחות לשינוי מדיניות. גם המחאה של 2011 הייתה מחאה כזאת. לראיה, חלק ניכר מהסעיפים שעלו בה לדיון נותרו בעייתיים כפי שהיו. יוקר המחיה נותר גבוה, מחירי הדיור עלו עוד. נכון – היו גם כמה הישגים חשובים, אם כי לא לגמרי מוכרים לציבור הרחב. כמה צעדים להגברת התחרות בין הבנקים, הורדת דמי ניהול בקופות הגמל, יהיה מי שיאמר שגם ועדת ששינסקי שהטילה מס על משאבי טבע הושפעה מהמחאה.
אבל זו כבר השפעה עקיפה. ועדת ששינסקי הראשונה הוקמה לפני המחאה, ועדת ששינסקי השנייה - שנתיים אחרי המחאה. אולי הצעד החשוב ביותר שננקט ישירות בעקבות המחאה היה של הקלה בעלות החינוך לגיל הרך. הקלה שבצדה הורדת סטנדרטים. גם את זה צריך להביא בחשבון: תמיד אפשר להוזיל שירותים בכך שמורידים סטנדרטים. אבל לא לזה מכוונת המחאה.
המחאה של 2011 הייתה אפקטיבית במידה מוגבלת מאוד. גם משום שהמפגינים לא תמיד ידעו להסכים ביניהם מה הם בדיוק רוצים. גם משום שחלק ממה שרצו לא היה בר־השגה בטווח הקצר. גם משום שהממשלה הייתה לעומתית למפגינים, שבאו בעיקר מהמחנה הפוליטי היריב. הפעם, אם תהיה מחאה - ולנוכח האירועים מותר להטיל בזה ספק - היא תהיה כנראה עוד פחות אפקטיבית.
קודם כל, משום שאין נגד מי למחות. אין ממשלה. כלומר, יש ממשלה, אבל כולם, כולל המפגינים, יודעים שהיא חיה על זמן שאול. במה יאיימו עליה המפגינים, שיפילו אותה? היא כבר נפלה. במה יאיימו, שיבחרו ממשלה אחרת? את ממשלת נתניהו והחרדים? ספק אם לשם יכוונו. מפגיני המחאה נוטים לקוטב החילוני ולעמדות של מרכז־שמאל. ממשלת נתניהו־חרדים רחוקה מלהיות החלום שלהם.
כך שלמתוסכלי הדיור – מתוסכלים בצדק - נותרו רק מעט אפשרויות. בעיקר – הם יקבלו הבטחות מפוליטיקאים שרוצים בקולותיהם. הבטחות מפוליטיקאים מהמחנה שלהם שרוצים בקולותיהם. שר האוצר אביגדור ליברמן יבטיח, ושר השיכון זאב אלקין יבטיח, וראש הממשלה יאיר לפיד יבטיח, והחליפי בנט, אם יחליט להישאר במערכת הפוליטית, גם הוא יבטיח. הפוליטיקאים הללו גם יזהירו: אם תבחרו במחנה השני, תקבלו השקעות בשטחים (בגלל הציונות הדתית) ובחרדים (בגלל ש"ס ויהדות התורה). אם תבחרו במחנה השני, סדרי העדיפויות של הממשלה שוב יהיו סדרי עדיפויות של מישהו אחר. לכן, תיאלצו לבחור בנו שוב. אם תבחרו בנו שוב, נפתור את בעיותיכם. וזה נכון, הם יפתרו. או לפחות ינסו לפתור.
אבל כדי שיעשו זאת, צריך לא רק שייבחרו, אלא שייבחרו ברוב שמאפשר יציבות לאורך זמן, ומימוש של תוכניות בצורה עקבית. כדי שייבחרו, הם צריכים שהמחאה תהיה גדולה ותצית אש של התלהבות פוליטית בקבוצות גדולות של החברה הישראלית, של מי שאינם תומכי גוש הימין־חרדים. הנה, זו תהיה האירוניה הגדולה של מחאה חברתית בקיץ 2022. לכאורה, מחאה חברתית באה כדי לבקר את הממשלה, להתנגח בממשלה. אך מחאה חברתית בקיץ הזה תהיה מחאה בעד הממשלה. נתניהו חשש מהמוחים של 2011, לפיד וליברמן לא יחששו מהם. הם יחבקו אותם, הם יאמרו להם "אתם צודקים, זה בדיוק מה שהתכוונו לעשות, רק לא הספקנו". הם יאמרו להם "תנו לנו עוד זמן ונמשיך".
כך שבעצם, מחאת הדיור שהחלה לנבוט היא סוג מיוחד ומשונה מאוד של מחאה־שאיננה־מחאה. זו לא מחאה. זו הפגנת תמיכה. המוחים יזעקו: לא עשיתם מספיק, ולא יתכוונו למי שנמצא כרגע בשלטון. המוחים יזעקו: עזרו לנו לשנות את המציאות. ויתכוונו: אתם – אתם שבשלטון – מוכרחים להישאר בשלטון. ולא לפעול אחרת. אלא לפעול בדיוק אותו דבר, רק ביתר נחישות, ולאורך זמן. הממשלה תחבק אותם. הממשלה תאמר להם: נשמח לממש את כל דרישותיכם. רק תנו לנו קולות, תנו לנו מנדטים שאינם סילמן ואורבך וזועבי. כולנו איתכם במחאתכם.
השבוע השתמשנו במידע ונתונים מאתר המדד, בספר "גאונות וחרדה" מאת נורמן ליברכט, וכן בנתוני המכון לדמוקרטיה, גאלופ, וסקרי כלי התקשורת המוזכרים.