1. לדעת לרדת מהעץ
הרבה דם רע מצטבר במאבק פרסונלי שמבוסס על אגו, וכל עוד הציבור הישראלי מפוצל כך סביבו ואף אחד לא מביא סולם, אין מנוס מבעיית משילוּת קשה. לשני המחנות אין באמת רוב מכריע, ולכן כבר תקופה ארוכה לא הצלחנו להקים ממשלה יציבה.
נתניהו רכב בנחת על ממשלות מעבר ובחר לצאת לעוד ועוד מערכות בחירות, ובינתיים לשלוט ללא אמון הכנסת והציבור. אבל גם בנט ולפיד בנו מנגנון שמביא בחשבון עוד ממשלות מעבר, כאילו שהדבר הכי נכון עכשיו למדינת ישראל הוא החלפת ראש ממשלה למשך שלושה חודשים.
ממשלת מעבר היא לא מצב רצוי, לא כשלפיד עומד בראשה וגם לא כשנתניהו, בנט, או כל אחד אחר. ממשלות מעבר הפכו לחלק מהבעיה שלנו, הן לא הפתרון לשום דבר.
גם ממשלה שיש לה רוב דחוק של 61 חברי כנסת או ממשלת 60 עם תמיכה כלשהי מבחוץ היא לא מצב רצוי, ולא משנה מיהו העומד בראשה. הבעיה שלנו היא פיצול פרסונלי מבוסס אגו שאינו פתיר. הוא לא מאפשר ממשלות נורמליות, על אף הסכמות רחבות, ואף צד לא באמת מנצח כשהיעד הוא ממשלת מעבר.
2. המחיר של התחמונים
אנחנו מתווכחים רבות על המשפט הפלילי, אבל חוסר היכולת של הליכוד להקים ממשלה אינו טמון בסוגיית המשפט אלא בחוסר אמון. הפתרון היחיד עוד מאפריל 2019 הוא ממשלת אחדות רחבה, אך בליכוד מתעקשים שוב ושוב על ממשלה צרה של 61, שפשוט אינה אפשרית. הייתה לנו מעין ממשלת אחדות לאחר סבב ג', אך נתניהו בגד באמונו של גנץ ולא העביר תקציב, וזה היה השלב שבו השטיקים והטריקים חצו איזשהו קו.
חוסר האמון במילתו של נתניהו כה גדול, עד שהוא הביא בסבב הבחירות הרביעי לקומבינה רעועה שמינתה ראש מפלגה של 7 מנדטים לראש ממשלה. הסידור החזיק מעמד רק שנה, אבל המשמעות היא ששטיקים וטריקים חסרי גבולות מולידים שטיקים וטריקים הזויים כתשובה.
תחמון פה ושם יכול להצליח, אבל לכל כך הרבה תחמונים יש מחיר מצטבר: לנתניהו יש אומנם בייס מרשים וגדול שרוצה אותו על אף כל השטיקים, אבל לצדו קיים בייס גדול עוד יותר שאינו מאמין למילה היוצאת מפיו, ולכן מאס בו.
3. יש השלכות לחינוך רע
בישראל מתקיימת תופעה של חינוך רע של מצביעים, למען האצבע שלהם. כלומר, "מנהיגים" שנוהים אחר הגחמות הקיצוניות במחנה, בעוד המעשה המנהיגותי הנכון הוא לצאת נגדן, גם במחיר של כמה אצבעות בטווח הקצר. רק מה? כשחושבים רק על הטווח הקצר, מתעלמים מכך שלחינוך רע יש השלכות, ובסוף התופעה הזו חוזרת כבומרנג.
ממרצ, למשל, נשמעו רק ביקורות רפות על המשוריינת הגרועה בתבל ג'ידא רינאוי זועבי. מרצ הבטיחה "לא לשריין יותר", אבל לא נשמעה ממנה אמירה מרסנת וחד־משמעית בסגנון "אנחנו בעד שותפות יהודית־ערבית, אבל מי שאינו מכיר בצורך של המדינה היהודית להתקיים תחת חוק וסדר, מקומו אינו בשותפות שלנו".
נכון שחלק מהמצביעים היו מתקוממים, אבל זו אמירה מנהיגותית ראויה ששמה את הקצוות במקומם במקום לרדוף אחריהם. מרצ פחדה לשים גבול כדי לא להכעיס את הקצוות, אבל עם השנים הקצוות השתכנעו בצדקתם והלכו כל כך רחוק, עד שהם חשים שהמפלגה כבר לא מייצגת אותם.
בדיוק באותו אופן, אמר השבוע ח"כ מיקי זוהר מהליכוד שהמבעיר הלאומי איתמר בן גביר "התבגר, השתנה, נעשה אחראי". הליכוד מעניקה חיבוק ממושך למפלגה שאספה אליה את כל הקיצונים המוקצים מימין, לכאורה למען הגוש. אבל כשלצורך הגעה לשלטון בכל מחיר מכשירים קיצונים שמעולם לא עברו את אחוז החסימה, חלק מהציבור משתכנע שהם ממש בסדר. כך הקיצונים הופכים למפלגה שנוסקת בסקרים, אבל המיינסטרים מזדעזע ממי שחיבק אותם והולך לחפש מנהיגים שפויים.
מסקנה: לא משתלם להכשיר שרצים. מנהיגים צריכים לשמור, באמצעות ממלכתיות, על חינוך העם ועל שגשוגו של המיינסטרים הישראלי.
4. אל תעשה לחברך
רבים מתלוננים על דמוניזציה, שהפכה לחלק לכאורה לגיטימי מהפוליטיקה. אבל זאת לא חוכמה להתלונן על דמוניזציה רק כשנפגעים ממנה, ולייצר דמוניזציה נגד אחרים בעת ובעונה אחת.
אם נצא מהנחה שבעידן הפייק לפחות מחצית מהמידע שאנחנו נחשפים אליו אינו נכון, יהיה קשה לפסול את התחושה שנתניהו ומשפחתו אכן עברו דמוניזציה. מה שכן, הדמוניזציה שבליכוד עשו לבנט בשנה האחרונה כדי לקעקע את הלגיטימציה הפוליטית שלו, היא לא פחות גרועה. יש שיגידו שהיא כל כך גרועה, שמעולם לא הייתה כמוה.
המסקנה היא שלא צריך להתחרות על "מי התחיל", או "הדמוניזציה של מי גרועה יותר". דמוניזציה כשיטה פוליטית היא פסולה ולא משנה לאיזה צד אתה שייך. אף אחד מאיתנו לא צריך להשתמש בה, בין שעבר אותה על בשרו והוא רק "מחזיר", ובין שלא.
5. לתקן את מה שנשבר
צודקים חברי הקואליציה שלפתע נזכרו שלא העבירו חוקים שיפרמו את הפלונטר הפוליטי, כי מסתבר שהוא לא נגמר. אבל צודק גם מי שמתנגד להעברת בזק של "חוקי הנאשם" ככלי הכנה לבחירות שלא יעבור בג"ץ. הטעות הגדולה ביותר של חברי הקואליציה היא שהם לא היו מספיק ממוקדים, ולא שמו להם למטרה ברורה לעשות את השינויים הדרושים בשיטת הממשל.
נכון שהיה לקואליציה רוב דחוק. נכון שהיא טולטלה על ידי הקצוות של המפלגות החברות בה. ועדיין, בתחילת כהונתה היא תפקדה יפה וניתן היה להעביר חוקים, ולכולם היה ברור שצריך לתקן את שיטת הממשל שנשברה מרוב עיקומים ותחמונים.
כדי שאפשר יהיה לשחק שוב מתוך הסכמה על הכללים, וכך גם לנצח בכבוד בלי להשפיל, ולהפסיד בכבוד בלי לשבור את הכלים, דרושה הסכמה כמה שיותר רחבה על הכללים. כיום ההסכמות היחידות הן מקריות ונוגעות להעלאה או הורדה רנדומלית של אחוז החסימה. אבל השיטה שלנו ספגה חבטות קשות של פוליטיקאים ציניים והיא זועקת לתיקונים אמיתיים. היא דורשת הסכמה מחודשת על חוקי משחק.
היא דורשת מלחמה בפייק ניוז ובבוטים. הגבלה של הכפשות ותעמולת נגטיב. הגבלת הקלוּת הבלתי נסבלת של הפלת ממשלה. כיבוד החוקים הקיימים שקובעים שנציגי ציבור לא יכולים לפעול נגד קיומה של המדינה. הגבלת פוליטיזציה לא מסודרת של המשפט, וגם הגבלת כהונות, משום שכהונות ארוכות מדי בכל תפקיד מאפשרות צבירה מוגזמת של כוח שמתישהו מנוצל לרעה. כל זה לא נעשה במשך השנה האחרונה, והנה הפלונטר חזר.